"ראינו את העיניים הנוצצות של הורים וילדים, שהגיעו למסגרות ומצליחים לבנות שוב אמון באדם" אומרת אלינור ראובני מכברי, שהיא ובן זוגה נעם, בעלי גנים ברוח קיבוצית בתל אביב, החליטו לרתום את ניסיונם בתחום לטובת הקהילות המפונות והקימו בסיס למסגרת חינוכית במרכזי המפונים
*תמונה ראשית: אלינוער ונעם ראובני וילדיהם במלון בים המלח. "ידענו שלתקופה מסוימת עלינו להזיז הצידה את צורכי המשפחה הגרעינית שלנו". צילום: יוספה ראובני
"מבול" של טלפונים העיר את אלינור ראובני ב-7.10.2023, בביתה החדש בקיבוץ כברי. ממעגל החברים הקרוב ומבני משפחתה הבינה שמשהו חמור קורה בכיסופים, קיבוץ הולדתה. "מייד התקשרתי לאבא שלי, שהבהיר כי הם מתחבאים בממ"ד. מאוחר יותר שלח אחי סרטון בו נראים מחבלים מסתובבים ליד בתי הקיבוץ. כמובן שזיהיתי את האזור המצולם, ונכנסתי ללחץ ולחרדה. כמו כן, דיברתי עם חברות שלי מהקיבוץ ומבארי, והבנו שהמצב קשה. רק לקראת הערב ההורים התקשרו להגיד שחילצו אותם. מכיוון שחששנו שהמתקפה עלולה להתרחב לכל הארץ, החלטנו לארגן את הילדים, לארוז מזוודות, ולנסוע".
אלינור (בת כיסופים), ונעם (בן אלרום) הכירו בשנות ה-20 שלהם בעיר הגדולה תל אביב. אלינור, למדה אומנם רפואה סינית, אך השלימה הכנסה כעובדת בגן ילדים בעיר. תוך זמן קצר החליטה להקים גן בראשותה, הפועל לפי המתכונת והערכים הקיבוציים עליהם התחנכה, ופנתה ללמוד חינוך לגיל הרך ב"סמינר הקבוצים". נעם עבד במשך שנים במשרד פרסום, היה קופירייטר וצלם וידאו שלא התעניין בעולם החינוך. אבל בגן כמו גן, "אחת המטפלות נעדרה יום אחד מעבודתה, וביקשתי מנעם שיבוא לעזור לי. האיכויות שהוא הביא איתו מייד ניכרו לעין, ושיתוף הפעולה ביננו הוביל לכך שהוא עזב את עולם הפרסום והצטרף אלי. מאז אנחנו מחזיקים שני גנים יחד, משלבים בין משפחה ועבודה אינטנסיבית, וזוכים להעניק ולקבל הרבה אהבה".
אחרי שנולדו ארבעת ילדיהם (9.5, 7.5, 4.5 ועשרה חודשים), החליט הזוג לעבור באוגוסט האחרון לקיבוץ כברי. "רצינו לחנך את ילדינו באווירה קיבוצית, ולהעניק להם ילדות מאושרת כפי שהייתה לנו. מצד שני לא התכוונו לחזור לקיבוצים בהם נולדנו. לא רציתי לגדל את ילדיי בסיטואציות ביטחוניות שיאלצו אותם להתבגר תחת חרדות קיומיות. עברנו לתקופת ניסיון לגור בכברי, אבל תוך חודש התחילה המלחמה…".
עוגן לילדים ולהורים
כבר בימים הראשונים של המלחמה, הבינה אלינור שהטרגדיה רחבה ועמוקה. משיחות עם משפחתה ועם חברות ילדותה מהמועצה האזורית אשכול, קיבלה תמונה כואבת על מצבם הפיזי והרגשי של המפונים. "הייתי בהלם ממה שקרה ויחד עם זאת הבנתי שחשוב לייצב את מערכות החינוך בקהילות שעברו על בשרן את האסון. גם ההורים וגם הילדים עברו ארוע מזעזע, והיו עדים למראות איומים. משיחות שערכתי הבנתי שאומנם מגיעות לקהילות הרבה תרומות של ציוד ושל אוכל, אבל הילדים מסתובבים במלונות באופן לא מוחזק, וממשיכים לחוות את הטראומה דרך הקושי הרגשי של הוריהם. הימים במלון קשים וארוכים, שונים מאוד מהמערכת המוכרת לילדים, והמצב דרש טיפול מיידי".
אלינור מתארת תחושת דחיפות חזקה: "הרגשתי שאני חייבת לתת מעצמי ולעזור במה שאני יכולה. הגיוני היה שנפעל בתחום המקצועי שלנו, כלומר ניתן עוגן חינוכי. בעיניי, מערכת חינוך מתפקדת היא הליבה לחיי קהילה נורמליים. לכן הצעתי לנעם לנסוע לים המלח, למקום בו נמצאת קהילת כיסופים, ולהקים עבורם בסיס למסגרת חינוכית, אפילו רק לשעות בודדות. שאפתי לפתוח פעוטון וגן, ולאפשר לילדים מעטפת מיטיבה, ולתת להוריהם מעט זמן מנוחה".
בשלב הראשון פנו נעם ואלינור לעזרת צוותי החינוך המוכרים להם בתל אביב, אבל די מהר החליטו להרחיב את היוזמה ככל שניתן: "רצינו לחשוב בגדול ולהגיש עזרה לכמה קיבוצים במקביל. לשם כך התקשרתי לתנועה הקיבוצית, מתוך כוונה לפעול בשילוב כוחות מסודר. סינתיה כהן, מנהלת הגיל הרך בתנועה הקיבוצית, שמחה על הרעיון והייתה אשת הקשר שלנו בשטח. היא נסעה בין המלונות, דיברה עם הקהילות, מיפתה את הצרכים ויצרה תשתיות לפעולה. בזכות עבודתה המבורכת ידענו כמה ילדים יש בכל מלון, באילו גילאים הם, מה המרחבים שאפשר להסב למתחמים חינוכיים, ובעיקר – מה מידת ההיענות של ההורים ואנשי הקהילה".
הטלפון לא הפסיק לצלצל
במקביל, פרסמה אלינור פוסט בפייסבוק שיועד לאנשי חינוך. מתוך הבנת הצורך בקביעות וביציבות, הוגדרה תקופת ההתנדבות הראשונית לחודש שלם. "חשבנו שנצליח לגייס 30 אנשים ונשים שיבואו איתנו לים המלח או לאילת, והשיבו לנו מעל 1500 מתנדבים ומתנדבות מכל תחומי החינוך והטיפול: גננות, מורים, מנהלות בתי ספר, עו"ס, ראשי מכינות, פסיכולוגים, מעבירי סדנאות וחוגים, מכללות לחינוך. הנייד לא הפסיק לצלצל במשך שבועות. הפצנו שאלון מקוון, ניהלנו מאות שיחות טלפון, והבנו מי יכול להתאים לעניין. אומנם לא נערך תהליך ראיונות רגיל, אבל בהחלט לא לקחנו כל אחד. נכון שהיו מתנדבים שהגיעו לעבוד, ותוך יום-יומיים ראו שזה לא מתאים להם או לנו, אבל זה איפשר לדייק את הדרישות, להדק את תאום הציפיות ולרוב זה עבד טוב. תוך זמן קצר נוצרו צוותי פעולה חינוכיים מלאי מסירות ומחויבות, ששובצו בהתאם לצרכים שעלו מהשטח".
תוך כדי גיוס המתנדבים, יצר הזוג קשר עם תורמי הציוד שנדרש להקמת מרחבי חינוך נעימים ומזמינים. "משאבים רבים הגיעו מהתנועה הקיבוצית, ובנוסף פנו אלינו תורמים שראו חשיבות בסיוע לפרויקט חינוכי. שידכנו בין התורמים לחברות ריהוט של גני ילדים, וכך הבאנו לקהילות בדיוק מה שהיה חסר להן. בהמשך, יצרנו קשר עם עמותת "דרימרז", שמינפה את היכולת הכספית שלה לשיפור מרחבי הלמידה. הפכנו מלון סטנדרטי לאזור חינוכי שיש בו גן עם ציוד חדש, לצד פינה שיוחדה רק לשכבת הנעורים. הקפדנו על דמיון מירבי לחזות המרחבים הקיבוציים המוכרים. עצם הניראות המושקעת יצרה אמון בקרב הילדים, הנוער וההורים".
עטיפה חינוכית רגשית
על פי המלצת סינתיה, קהילת כפר עזה שפונתה לשפיים הייתה המקום הראשון אליו הגיע הזוג. תוך יומיים הוקמו צוותים לבית התינוקות, לפעוטון, לגן וגם מסגרת לחינוך הבלתי פורמלי עבור כיתות א'-ו'. מיקום העשייה במרכז הארץ הקל על גיוס כח האדם והציוד, ובעיקר נכונותה של קהילת כפר עזה לקבל את הסיוע החיוני, אפשר את המהלך. משם המשיכה המשפחה למלונות ים המלח, שם השתכן כיסופים. "במקרה הזה עבדתי מול אנשים שאני מכירה מקיבוץ הולדתי, באווירה אינטימית יותר, תוך מודעות רבה לצרכים הרבים. גם כאן הוקמו תינוקייה, פעוטון, גנון ומועדון נעורים וחינוך בלתי פורמלי". קהילת מגן שפונתה לים המלח, זכתה גם היא לעזרתם.
לאחר כמה ימי שהות במקום הנמוך בעולם, הצפינה המשפחה על מזוודותיה וילדיה לקיבוץ מזרע, להקמת מערכת החינוך של גבים. "הקמנו אוהלים לגנים, עזרנו עם ריהוט וציוד לכיתות במתחם החינוכי, ויצרנו מועדון אימהות ותינוקות". לאחר שהמערכת של גבים התבססה קמעה, שוב הדרימו הראובנים לאילת, כדי לעזור לנירים, עין השלושה, ניר עוז, גבולות וסופה. לבסוף הגיעו לניר דוד, שם שהו מפוני יד מרדכי, שדרות ואשקלון.
הגעתם לקהילות מאוד כאובות, האם נתקלתם בהתנגדויות?
"בתחילת התקופה חלק מהקהילות לא היו בשלות לתהליך. הן התכנסו בתוך עצמן וסרבו להיעזר בכוחות מבחוץ. החלטנו לפעול עם כל קהילה בקצב שלה. במקומות מסוימים הקמנו את כל המערכת, ובאחרים סייענו רק עם השגת הציוד. אחרי שבוע כבר נשמעו הדים חיוביים ממסגרות שהחלו לעבוד, והיתרונות הברורים לעין של היוזמה הובילו לשיתופי פעולה נוספים". קשיים נוספים עלו בעיקר בהיבט הלוגיסטי והבירוקרטי. נוצרה בעיה למצוא מתחמי קבע ראויים למסגרות חינוכיות ברחבי המלונות. מאוחר יותר עלו חיכוכים עם גורמי משרד החינוך שדחפו ללמידה עיונית באופן שאינו תואם את הפניות של הילדים בשטח. "המשימה שלנו הייתה ליצור קודם כל עטיפה חינוכית-רגשית טובה ופחות 'לסמן וי' על מקצועות ליבה".
יותר מכל ממתק
אלינור מתארת בשטף את השתלשלות הפרויקט שיזמה, כאילו נערך בהינף יד וללא עכבות. הלהט בדבריה מסביר כיצד התגבר הזוג הנחוש על כל מכשול. "אני יודעת בוודאות שחינוך יציב תורם לתהליכי ריפוי. הבנו שהממשלה אינה מתפקדת ובשטח פועלות יוזמות פרטיות. הרגשתי שעלינו להקים מסגרת חינוכית שתיתן ביטחון ושקט נפשי, כי קשה להתרומם אחרי טראומה כזו, וכל יום שעובר בבלגן מרגיש כמו נצח. המטרות שלנו הורחבו תוך כדי תנועה. בהתחלה נעם היה קצת סקפטי. הסתמכנו רק על עצמינו, וחשבנו שנעצור אחרי קהילה אחת, אבל פתאום ראינו שהניסיון הרב שלנו בתחום החינוך מאפשר להרחיב את מעגלי העשייה. אנחנו יודעים להפעיל גנים היטב, לגייס ולנהל צוותי חינוך, ומכירים את מהות החינוך הקיבוצי. הבנו שאם נחשוב בגדול, נוכל לעזור ליותר אנשים".
ובאמת, הנפש הפצועה של ילדי העוטף והוריהם הייתה צמאה לסיוע מקצועי מסוג זה. לאחר שחולצו מהתופת אל כאוס במלון סגור, ללא מרחבי הטבע להם הורגלו כל חייהם, כשהמבוגרים בעצמם משדרים חוסר ודאות, היוו מערכות החינוך שהקים הזוג ראובני, מענה לצורך אמיתי, והעניקו מרחב לנשימה עמוקה, שיתוף רגשי ובסיס לצמיחה. בימים הראשונים לפתיחת המסגרות ניכר היסוס על פני ההורים וילדיהם, אבל מגמת השיפור לא אחרה לבוא. ההורים שחררו מעט את האחיזה, הילדים נכנסו בשמחה בשערי הגן והתמסרו אל צוותי החינוך שזה עתה הכירו. "היה לי ברור שחינוך מייצב את כל הקהילה יותר מכל ממתק או הופעה של זמר. המהלך העניק כוחות ואופטימיות לכל מי שהיה מעורב בו".
חרשתם את כל הארץ עם ארבעה ילדים צעירים שגם הם צריכים יציבות.
איך הם קיבלו את המהלך?
אלינור מחייכת לשמע השאלה, ומשיבה תוך כדי הנקת בתה הפעוטה: "ידענו שלתקופה מסוימת עלינו להזיז הצידה את צורכי המשפחה הגרעינית שלנו. הנדודים ממלון למלון, חוסר הפניות שלנו לילדינו בגלל ההשקעה בפרויקט – כל זה הוא כאין וכאפס לעומת האסונות שעברו משפחות אחרות בשבת השחורה. כשנכנסנו לעניין לא ידענו איך זה יתגלגל, ולא שערנו שנהיה על מזוודות בכל הארץ. הבנו שנידרש למאמץ אינטנסיבי, שמכוון למטרה טובה ובעלת חשיבות, גם אם היא באה על חשבון ילדינו הפרטים. לפעמים עלו מצידם תלונות, אבל עם הזמן הם הבינו את התמונה הכללית – איך ממקום שאין בו דבר, נוצר מתחם חינוכי חדש שקולט ילדים שחוו טראומה. בסך הכול הם ילדים חברותיים שידעו למצוא את עצמם במרחב, גילו סובלנות לסיטואציה, ולמעשה זכו על הדרך ב'שיעור בהתנדבות'. בשלב מסוים הם הבינו שכדאי לקבל את זה כחוויה של 'טיול בארץ', וכיום הם מספרים על כך בגאווה".
נפלה רקטה בשכונה
לאחר חודש מאומץ של עשייה, החלה משפחת ראובני להוריד הילוך. משרד החינוך השתלב בעשייה, המתנדבים עברו להעסקה בשכר, וקיבוצים שמעט התאוששו החלו לקלוט אנשי צוות לטווח ארוך.
בנוסף, היה עליהם לחזור לעסק הפרטי שלהם, ולהפעיל מחדש את הגנים בתל אביב.
"גם בגזרה זו עלתה מורכבות, משום שהגנים שלנו אינם ממוגנים ואין יציבות בנוהלי הביטחון של העירייה. אומנם העברנו את הגן לתוך מקלט, אך הקושי של הילדים ושל הצוות ניכר לעין. תחושת חוסר המוגנות חילחלה לכל פינה בארץ. רק השבוע נפלה רקטה בשכונה, והצורך להיות כל הזמן בדריכות ובכוננות גורמת לקשיים רבים. בגדול אנו מחכים שתסתיים הלחימה כדי להבין כיצד לפעול. כמו כולם אנו מצפים לחזרת החטופים, ומקווים לשקט ביטחוני שיבהיר לנו אם אפשר לחזור ולחיות בכברי".
גם בחלוף הזמן, עדיין נמצאים אלינור ונעם בקשר עם הקהילות והצוותים עימם עבדו, ועוקבים אחר ההתמודדות עם המציאות המורכבת. הסיוע שלהם נקודתי יותר, תוך המשך מציאת עובדים לטווח ארוך, גיוס תרומות, שתכולתן נשארת לטובת הקהילות באשר תהיינה, ובעיקר – שומרים מרחוק על המעטפת החיונית שיצרו. תגובות ההערכה וההתרגשות ממשיכות להגיע אליהם בעיקר ממעגל חברי הילדות של אלינור השייכים למועצה האזורית אשכול, שראו בזמן אמת איך ההשקעה הגדולה יוצרת אפקט חיובי עבור הילדים והקהילות.
עיניים נוצצות
אלינור מבקשת לסיים את הראיון בדברי תודה אישיים לכל מי שנתן מעצמו ומזמנו להרמת הפרויקט החינוכי. "המטרה שלנו הייתה להתניע תהליך וליצור חיבורים. הרעיון החשוב הזה הצליח לפעול רק בזכות מאות אנשים ונשים נפלאים ונפלאות שפגשנו בדרך. מתנדבים מדהימים בעלי נסיון, שרצו לתת ולעשות ככל יכולתם. הם אלו שנרתמו לחודש ויותר בהתנדבות מלאה, כדי לחנך, לחבק ולתת אהבה. אנחנו אפשרנו את הפלטפורמה ודאגנו למשאבים, אבל כל אלו שהשיבו להודעה בפייסבוק והגיעו לשטח – הם מפיצי האור הגדולים. ראינו את העיניים הנוצצות של הורים וילדים, שהגיעו למסגרות ומצליחים לבנות שוב אמון באדם. בתוך כל המציאות המטורפת והחושך, זכינו לראות את הילדים חוזרים להיות ילדים. יש עוד הרבה עבודה, ועוד הרבה התמודדויות שבחיים לא חשבתי שמישהו יידרש להן בתקופתנו. בתוך כל זה, העשייה מילאה באור את הקהילות והעניקה תקווה לעתיד של שיקום, שמחה, ובניית עולם טוב יותר".
