"אני זוכר אנשים שבורים, שלא נותר להם כלום, והאוכל היה עבורם, נחמה. הוא היה החום והריח שהזכיר בית, עבור מי שביתו אבד". מעל 100 איש, יוצאי קהילת יהודי לובלין, התכנסו בקיבוץ נחשונים לארוחה המסורתית השנתית שהיא נחמה, בית, זיכרון
הדבר הבולט ביותר בכניסה לאולם הגדול בנחשונים הוא הריח. ריח של בית סבתא, זכור משנים של ילדות וארוחות משפחתיות. ריח של משהו מוכר ואהוב שעטף את הנכנסים והשולחנות הארוכים עטורי המפות הלבנות עליהם סודרו מגשים עמוסי כל טוב: צ'ולנט, קישקעס, צימעס, געפילטע פיש, קרעפאלאך ממולא בשר, מרק עוף עם לוקשן, קוגל אטריות וקוגל תפוחי אדמה, סלט מיונז, סלט מלפפונים בשמיר, סלט סלק, פיפיקלעך, כבד קצוץ ורגל קרושה, אליהם הצטרפו הקינוחים המוכרים: קומפוט, בלינצ'ס ועוגות. וביניהם, אנשים. נפגשים, מחייכים, מחלקים מחמאות, מחליפים מתכונים, בחגיגה של שיתוף ושמחת המפגש. ב-26 במאי התכנסה קהילת יהודי לובלין, כמדי שנה, לארוחה בקיבוץ נחשונים. קהילה שהיא עמותה הפועלת מהשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה ובשמה המלא "עמותת יוצאי לובלין וסביבותיה לדורותיהם", גוף המאחד דורות של יוצאי לובלין והאזור לפעילויות שונות שעיקרן הזיכרון המשותף. האוכל הפך למוקד של הזדהות, של זיכרון ושל ביחד.
"בערך בשנת 2013, אחרי נסיעה לפולין של כמה חברים מהעמותה, עלה רעיון לארוחה גדולה על טהרת האוכל הפולני", מספר צביקה שולמן, יו"ר העמותה בשנים האחרונות והאיש שעומד מאחורי הארוחה המסורתית השנתית בקיבוץ נחשונים. "החלה מסורת שתחילתה הייתה בבית של אחד החברים, מה שהלך וגדל ועבר בין מקומות. מ-2017 התחלנו להתארח בנחשונים, בהובלתה של דוברת טומפסון חברת הקיבוץ ובת דודתי, לארוחות שנתיות שמונות מעל 100 איש".
כל אורח משתבץ ברשימת מאכלים מוכנה מראש ומביא מאכל אחד אותו הוא יודע להכין היטב, לטובת המגוון וכדי שכל אחד יהיה שותף. שותף לזיכרון, לביחד ולחוויית השמחה. "האוכל הוא הזיכרון לבית של עצמך. זיכרון של אווירת חום ושמחה שהגיעו תמיד יחד עם האוכל" מוסיף צביקה. "אני זוכר אנשים שהיו מתקבצים בבית הוריי הקטנטן, שהכיל לפעמים עשרות אנשים לארוחה אחת, חלקם עריריים ושבורים שאיבדו את משפחותיהם בתאי הגזים של היטלר, חלקם הקימו משפחות חדשות. אבל האוכל היה תמיד המוטיב החוזר להזכיר בית, עבור אלה שאיבדו בית".
זרמי מעמקים
סיפור יהדות פולין נמשך לאורך אלף שנים. לפני השואה, חיה בה קהילה יהודית דומיננטית בחיי המסחר, הרוח, החברה והפוליטיקה, כאשר שליש מתושבי לובלין (בדומה לשליש מתושבי ורשה ולרבע מתושבי קרקוב) היו יהודים (כ-40 מתוך 122 אלף). יהודי לובלין נשלחו להשמדה בבלז'ץ או מיידאנק. מעטים מהם שרדו. שורדי השואה שעלו לישראל יחד עם יוצאי לובלין שעלו לארץ טרם מלחמת העולם השנייה התקבצו יחד והחלו להיפגש. נוצרה קהילה שנפגשת לאזכרות, כינוסים, טיולים, ביקור באתרי מורשת, ימי עיון, ארוחות ועוד.
לא מעט יהודים שעלו מפולין בשנים שלפני המלחמה וגם בשנים שאחריה, התיישבו בקיבוצים. למעשה, יוצאי פולין היו מהאבות המייסדים של קיבוצים רבים בישראל: משמר העמק שהוקם בידי קבוצת השומר הצעיר מגליציה, קיבוץ אושה שהוקם בידי גרעין הנוער הציוני בפולין, קבוצת שילר שהוקמה בידי חלוצים מפולין ואף נקראה על שם מחנכם עוד בפולין, לוחמי הגטאות שהוקם בידי ניצולי שואה, פרטיזנים ולוחמי גטו ורשה, נצר סירני שהוקם בידי שורדי בוכנוולד, קיבוץ יד-מרדכי (הקרוי ע"ש מרדכי אנילביץ ממנהיגי מרד גטו ורשה), מעלה החמישה שנוסד בידי אנשי תנועת גורדוניה מפולין, שהקימה גם את קיבוץ חולדה ועוד רבים.
את המושכות של עמותת יוצאי לובלין אוחזים מספר קיבוצניקים ובעיקר קיבוצניקיות. נטע אבידר ממובילות הפעילות, במקור מקיבוץ אמיר, חברת ועד העמותה ועורכת העיתון השנתי "קול לובלין": "מעטים הם בני הדור הראשון שעברו את המלחמה כילדים והכירו אלה את אלה ואצלנו, בני הדור השני, עולה השאלה: מה מחבר אותנו? אלה 'זרמי מעמקים' שמחברים אותנו. הסעודה היא מפגש של התרפקות על הבית". הוריה עלו לארץ לפני המלחמה והכירו בקיבוץ עין שמר ומשם עברו לאמיר "הייתי מביטה באמי הבשלנית ולמדתי ממנה את רזי המטבח היהודי בו ניצלו את חומרי הגלם ולא זרקו כלום. למשל, בבישול צוואר של תרנגולת נותר העור, שגם אותו מילאו באיזו מלית טעימה של קמח ובצל מטוגן ושומן ותפרו באופן מיוחד ומדויק ושמו במרק, בצ'ולנט או בצלי".
העבר הוא ההווה והעתיד
עבור ציפורה נהיר (92) זהו זיכרון חשוב, אבל לא בהכרח שמח: "נולדתי בפולין בעיירה קטנה ובגיל 14 השתחררתי ממיידאנק" היא מספרת. "הגעתי לבית יתומים בלובלין ומצאתי את משפחתי שהתפזרה בין מחנות. עליתי ארצה עם השומר הצעיר ונקלטתי בקיבוץ הראל. המפגשים מזכירים לי את החיים בקיבוץ, אליהם הייתי מחוברת בלב ובנפש. הקשר של כולנו לשואה עצוב ורגיש, אבל אני חוויתי את השואה בעצמי. עבורי, האוכל הזה קשור לבית ולמי שאיבדתי. עבור החברים בני הדור השני, זה קשר של זיכרון והנצחה. הם בנו גשר – שעבורי הוא תהום. מאכלים מהבית שאיננו".
בין אורחי הכבוד היה ויטולד דומברובסקי, שחקן מלובלין וממקימי תיאטרון "ברמה גרודצקה" באזור היהודי לשעבר של לובלין שמהווה מרכז זיכרון מרשים ומרגש. "חשוב להזכיר למען העתיד" אומר דומברובסקי, שהוא חלק מתופעה מעניינת של פולנים שמקדישים את עשייתם לעבר היהודי של פולין. פולנים שלא חונכו להכרת השואה, התוודעו לטרגדיה של יהדות פולין שהתרחשה על אדמת ארצם ובחרו להשקיע את עשייתם מתוך הזדהות עם העבר המשותף של פולנים ויהודים. "הוא בונה גשר אלינו, אל זיכרון לובלין האבודה, אל בני דורות ההמשך, ומוביל אותנו ברחובות הילדות של הורינו" מעידה נטע. דומברובסקי עצמו מוסיף "אני גוי עם נשמה יהודית".
"כל אחד מהמשתתפים מפענח את ההשתתפות בדרך אחרת, אין מסר אחד לכולם" מסביר צביקה. "חיפוש דרכים למצוא את העבר או תחושת חובה כלפי דור ההורים, או מחשבה על עתיד טוב יותר לילדים שלנו. פעילות הקהילה היא מקום לזיכרון ושיתוף כשלתוך הביחד, מביאים את סיפורי המשפחות. כי כאן העבר הוא ההווה וגם העתיד. או כמו שאמרה על הבמה יפעת, הכותבת את סיפוריהם של אנשי הקהילה לטובת אתר מיוחד שעתיד להיבנות: "מה עושה אדם המבקש להיזכר? נכנס אל המטבח ונזכר בתנועת ידה של אמא מערבבת וממצקת את הקרעפאלאך…".
הילה אפרתי היא מנהלת התקשורת במכון הפולני תל אביב
