הדרך לגיהנום רצופה קדושים והם כולם, ממריה ועד הדרדסים, מככבים על המדף של הסגפן הדי בן עמר
לאחרונה, לאור ריבוי האזהרות וההנחיות שאני מקבל מפיקוד העורף ומוועדת הביטחון של היישוב, כמו גם מגורמים אחרים, איך להימנע מפגישה עם מלאך המוות ואיך לשמור על חיי (את האחרונה בהן תיארתי בטור הקודם, "אחח, פגישה שכזאת") התחלתי לתהות: והיה ולא אצליח במשימה, ומלאך המוות יגיע אלי – מה באמת מחכה לי בעולם הבא?
ואם לחדד את השאלה: האם, אולי, בכל זאת, יש גן עדן ויש גיהינום, ואם כך הדבר, לאיזה מן השניים פני מועדות?
שלא תהיה אי-הבנה – אני רואה עצמי כאדם שכלתני והגיוני שאינו עוסק בשטויות, אבל מטבע הדברים, מאחר שרב הנסתר על הנגלה בעולמנו זה, אי-אפשר שלא אשאל את עצמי: אם טעיתי ומתברר שיש גן עדן ויש גיהינום, מה הסיכוי שכשאגיע אל שערי הפנינה המלאך מיכאל, או אולי יהיה זה המלאך גבריאל, יציץ בפנקסו, פניו יעלו הבעה חמצמצה והוא יגיד: "בן-עמר, קח את הפקלאות שלך ולך ימינה".
כשכולם יודעים שהגיהינום תמיד נמצא בימין.
צמרמורת של חרדה עוברת בי כשאני חושב על זה.
אבל אז אני נזכר שיש לי מישהו שיעיד לטובתי בעומדי בפתח, ורק אני צריך שהמלאך מיכאל, או אולי יהיה זה גבריאל, ישאל: "אז מה יש לך להגיד לטובתך, בן-עמר? יש איזו סיבה שאשלח אותך אל גן העדן ולא אל הגיהינום?"
ואני אענה בקול צלול ורם ובגו זקוף ומוצק: "כל הקדושים של הנצרות יכולים להעיד לטובתי!"
לא בידיים ריקות
זה התחיל ב-2005, כשחניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני נסענו לבקר אצל אחותה וגיסי בבואנוס איירס. במסגרת השוטטות בעיר הגדולה, ביקרנו חניה ואני גם בבית הקברות המפורסם של בואנוס איירס, הסמנטריו, המצוי בשכונת היוקרה "הריקולטה". משם עברנו לכנסיה הגדולה המצויה בצמוד לבית הקברות.
הסיבה שהלכנו לכנסיה היא זו: ליד הכנסייה ראינו חנות קטנה של חפצי קדושה ומזכרות.
יש לדעת שבטיולינו המשותפים בעולם למדתי מחניה ומאחותה את הדבר הבא: כדי להיחשב כאילו היית במקום כלשהו בעולם וביקרת בו ממש, חייב אתה לקנות משהו במקום ההוא – מזכרת לתיירים, אצבעון מעוטר, מגנט למקרר, חולצה כלשהי, ואפילו חגורת עור מפלסטיק או צעיף ממשי מזויף, ובלבד שלא תצא מהמקום בידיים ריקות. שכן כך אומר הכלל שלמדתי מחניה וגם מאחותה:
היית באתר כלשהו בעולם ולא קנית משהו בסביבתו – לא היית!
לא נכנסת לאתר וכן קנית משהו לידו – כן היית!
על כן, מרגע שנתנו אל ליבנו לדעת שיש ליד הסמנטריו חנות מזכרות של הכנסייה, ברור היה לנו שנכנס אליה.
ושנקנה משהו.
וכך היה.
ככל שהסתובבנו בחנות התקשינו למצוא שימוש למחזיקי מפתחות עם צלב מעוטר למינהו, או לצלבים לתלייה מעל המיטה או בפינת האוכל או בסלון, שהרי אפילו מזוזה אין לנו. ומים קדושים מהירדן יש לנו בבית חינם. בקיצור – לא מצאנו מה לקנות.
ואז ראיתי אותם!
שורה של פסלי קדושים יפהפיים, גודלם בין 8 ל-12 סנטימטר האחד, והם עשויים מפלסטיק איכותי שרק הנצרות יודעת לייצר כמוהו.
נדלקתי!
תמיד תהיתי מה יהיה אם יתברר שנולדתי לדת הלא נכונה. לא פעם שמעתי על מוצר מסוים שמפרסמים אותו בנוסח "מיליארד סינים לא טועים", מה שהעלה בי שוב את המחשבה שמכל הדתות המובילות בעולם, היהדות היא אחת הקטנות.
במקום החמישי בעולם נמצא הבודהיזם, הכולל כ-500 מיליון מאמינים. אחריו הדת הסינית העממית, שהיא אוסף מנהגים שנאספו תחת שלטון קומוניסטי שהתנגד לדת בכלל, ההינדואיזם עם כ-1.1 מיליארד מאמינים, האסלאם עם 1.6 מיליארד, ובמקום הראשון הנצרות עם 2.2 מיליארד מאמינים ברחבי העולם.
היהדות נמצאת במקום התשיעי בלבד, עם פחות מ-15 מיליון מאמינים – וגם הם נחלקים כדרכם של יהודים לעשרות חצרות, חסידויות וזרמים, שכולם רבים האחד עם השני ושונאים אלו את אלו שנאה עזה.
אז למה לא לחשוב שהסיכוי של 2.2 מיליארד נוצרים להיות צודקים גדול יותר?
על כן, בכנסיה של הריקולטה התחלתי את אוסף הקדושים שלי.
עוד קדוש אחד לרפואה
אין לי הרבה מושג בנצרות. אני לא יודע מי הוכרז כקדוש ולמה. מבחינתי הקריטריון הראשון להיותו קדוש הוא שעשו ממנו פסלון קטן והוא נמכר בכנסיה. יש לי אמון בבחירה שבחרו אנשי הכנסייה לדורותיהם ולדרגותיהם השונות: אני בוטח בקרדינלים, בישופים, ארכיבישופים, חשמנים, ומעל כולם באב הקדוש עצמו, האפיפיור. אני מאמין שכולם אוהבי אנוש, כי כמו כמה ראשי ישיבות ורבנים בארץ הקודש, גם הללו מחבבים נערים צעירים צחי עור, ואין כמו התכונה הזו להראות אהבת אדם באשר הוא.
ואם הם הכריזו על מישהו כקדוש – מי אני שאערער על זה?
אז יש לי אוסף כזה – אוסף הקדושים שלי.
האוסף כולל את מריה הבתולה הקדושה ואת בנה התינוק, ואת ארבעת שליחי הבשורה, ואת 12 השליחים כולם, ואת יוסף הנגר, ועוד אחרים – לא מכיר את כולם, כי חלק הביאו לי הגיסים שלי. מאז אותו יום שבו קניתי את הקדושים הראשונים שלי, ה"סאנטוס" כמו שאומרים הגיסים שלי, בכל פעם שהם מגיעים לביקור הם מביאים איתם מחנות הכנסייה שבריקולטה עוד קדוש אחד לרפואה.
או שניים. או שלושה.
אבל בביקור האחרון שלהם השנה דיברנו על האוסף שלי והם אמרו: "אוי, לא הבאנו איתנו אף אחד הפעם!"
אז אמרתי להם: "הכול בסדר. אני בטוח שיש בעלי אקספרס כאלה",
כי בשנה האחרונה התחלתי לקנות בעלי אקספרס הסיני כל מה שעולה בדעתי. וכך, נכנסתי לאפליקציה, ובאמת היו שם עשרות פסלוני קדושים, ובמחיר אפסי, ועכשיו יש אצלי יותר קדושים משאפשר למצוא בוותיקן – כולל אלו שדיוקנם תלוי שם על הקיר ואלו שעצמותיהם קבורות מתחת לרצפה.
ואיך כל זה מתקשר לפחד שלי ממה שמחכה לי אחרי מותי?
אז ככה: כשאגיע אל שערי הפנינה והמלאך מיכאל, או אולי יהיה זה גבריאל או אפילו רפאל, ישאל אותי: "מה יש לך להגיד להגנתך, בן-עמר?"
אענה מיד: "יש לי בבית כל הקדושים של הנצרות! הם בטח נמצאים פה בגן העדן – תקרא להם ותראה שהם יגידו עלי מילה טובה!"
ואז המלאך אריאל, שיעמוד עד אז בצד וישתוק, יכחכח בגרונו ויגיד: "אהה. זה נכון. אני ראיתי במו עיני. יש לו פסלונים של הבתולה הקדושה, והבן, והשליחים, ואפילו פסלון שלך, מיכאל, דורך על השטן ודוקר אותו בחרב שלך! ויש לו גם עוד קדושים שאני לא מזהה", ובזה המלאך אריאל יפנה אלי וישאל: "של מי אלו הפסלונים הקטנים הכחולים?"
"הדרדסים," אענה לו. "עזוב, אל תיכנס לזה. הם לא משלכם".
וכדי להבטיח בוודאות את מקומי בגן העדן למרות כל הספקות, התחלתי השבוע לייסר את נפשי וגופי כמו נזיר פרנציסקני. אומרים שהסיגוף והסבל מבטיחים לטהר את הנפש.
איך אני עושה את הסיגוף זה? אני לא אוכל קמח לבן וסוכר.
לכאורה אני מסביר לכולם שהסיגוף הזה עם הימנעות מקמח לבן וסוכר נועד לאפשר לי לחזור ולהגיע אל הגרביים ואל שרוכי הנעליים בבוקר, שהלכו והתרחקו ממני מאוד בשנה האחרונה, אבל לכם כאן אני יכול לגלות את האמת:
הסיגוף הגופני והנפשי יחד עם פסלוני הקדושים הם המדרגות שלי לגן עדן.
