הבושה, הזעם ותחושת ההפקרות של אזור שלם בישראל, אזור העוטף והנגב המערבי, קיבוצים, מושבים ועיירות פיתוח, משקפים פשע שלא יימחה במהרה. לתחושתי, גם כלוחם עבר בצה"ל וגם כתושב העוטף, המחדל הזה גדול מיום הכיפורים. הפגיעה המפלצתית באוכלוסייה חפה מפשע תיזכר לדיראון עולם.
ההזנחה של האוכלוסייה בישראל כמעט בכל תחום, תוך התעסקות אובססיבית בהפיכה משטרית, שיסוי חלקי העם אלה באלה, אין על כך מחילה.
במסמך זה אני כותב על פשעי השלטון נגד החקלאות, כחקלאי, כנציג ארגון מגדלי ירקות, בשם החקלאות והחקלאים כולם. וגם על כך צריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית.
מדינת ישראל קמה על בסיס החקלאות. למייסדים היה ברור ש"אם חקלאות כאן – מולדת כאן", וכך חשבו שנים רבות. ברור היה שחקלאות היא לב העצמאות להספקת מזון לאוכלוסייה, במיוחד למדינה הניצבת לעתים תכופות מדי במשברים ביטחוניים, והיה ברור שחקלאות זה שמירת האדמות, ועוד יותר מכך, שמירת הגבולות, שכן גם כיום בישראל, המתיישבים בגבולות מתפרנסים בעיקר מחקלאות. פה ושם לגלגו על הלובי החקלאי החזק, אבל באהבה, כי תוצרת מקומית כחול-לבן הייתה בלב כולם, ואיש לא חלם לנטוש את ביטחון המזון בישראל בידי יבואנים.
אבל עם השנים השתנתה הקונספציה לגבי החקלאות כמו שאר הקונספציות. ערכים חיוניים לקיומו של העם נדרסו ברגל גסה, ואיתם גם החקלאות. זה לא קרה ביום אחד, אבל לאט לאט תאוות הבצע והרצון ברווחים מהירים, לצד אובדן ערכים ודרך, הלכו והתחזקו בחברה הישראלית, גם בקרב השלטון וגם בקרב הגופים הכלכליים הגדולים במשק הנוגעים לחקלאות.
מתי זה התחיל, קשה לשים את האצבע, כנראה לפני כעשרים שנה, בתהפוכות השלטון. בהדרגה יותר ויותר נדחו מהמערכת אנשים מההתיישבות, ומלים חדשות כמו יוקר המחיה, פער התיווך, הוכנסו בכוח לשפת העם, כאשר האצבע המסיתה והמאשימה הופנתה למגזר החרוץ והעמל, מגזר החקלאים. כך עם השנים דמם של החקלאים הופקר בתוך הבית, אם כי כלפי חוץ, בכל העולם, המשיכו נציגי ישראל להיבנות מהשם הטוב ומהישגיהם המדהימים של חקלאי ישראל.
החלל שנוצר, שמסר את העיסוק בחקלאות לידי אנשים תאבי שלטון, כוח ובצע, השאיר את החקלאות פצועה וחלשה. נלחמנו וצעקנו, פה ושם מישהו לפעמים שמע, אבל החקלאות נמעכה והפכה ליעד הזלזול והדורסנות של קובעי המדיניות בישראל.
זה שנים רבות שהזהרנו את כל מקבלי ההחלטות מפני פתיחת היבוא הפרוע ללא מכס של תוצרת חקלאית, בעיקר מארצות עוינות, יבוא שהכניס מדי שנה 250 מיליון ש"ח לכיסי היבואנים בלבד. הזהרנו גם מפני הצעות הזויות, כמו רצון המדינה להעביר מיליון דונם בנגב לסינים ועוד. אבי אבות הטומאה של כל אלה, שהניף את הדגל ההרסני של שוק פתוח, יבוא חופשי ותרגילי הטעיה של תמיכה ישירה, היה פורום קהלת, והאדריכל הראשון של ההרס היה מנכ"ל משרד החקלאות דאז בן אליהו, בתקופתו של שר החקלאות אורי אריאל. המשיכו בזה גם שרי חקלאות אחרים, כמו הצמד ליברמן-פורר. הכול עשו כדי להרוס את החקלאות, ובתוכה את העוטף בדרום ואת צמודי הגדר בצפון. הכול עשו קובעי המדיניות כדי שהחקלאות תגיע למצבה הנמוך ביותר כיום, עם ירידה דרמטית בשטחי הגידול, עם אובדן ענפים כמו ענף השום, עם פגיעה ממשית בביטחון המזון. אנחנו רואים את זה עכשיו בזמן מלחמה, כשהחלישו את החקלאות הישראלית וכאשר היעדים המרכזיים ליבוא מתחרה הם מארצות עוינות.
מה שהיה לא יהיה. ביום שאחרי לא נוכל לחזור למקום בו היינו ערב המלחמה.
אנחנו דורשים ועדת חקירה לנושא החקלאות בישראל, שאחרי שתפרסם מסקנותיה יחוקק חוק יסוד החקלאות, שבעקבותיו לא יהיה שוב בעתיד פתח לשלטון רשע ואכזרי שאינו מבין אם עגבנייה על שיח או על עץ.
אחרי המלחמה צריך לסלק את כל מקבלי ההחלטות שהביאו עלינו אסון בקנה מידה מזעזע, שגרם להשמדה אכזרית וסדיסטית של חפים מפשע, משפחות, ילדים קשישים וחיילים. צריך לשנות דיסקט.
כשיקומו הצבא והעורף מהמלחמה, מן האבל ומזעקות הכאב, לא נאפשר יותר להתעלל בחקלאים, אחרת לא תהיה חקלאות בישראל.
לא יהיה יותר יבוא ללא מכסים, לא יוגבלו המכסות לעובדים זרים, והעסקתם לא תהיה יותר כרוכה בתשלומי אגרות ושכר שציבור החקלאים לא יכול לעמוד בהם. במקביל יוכן הון חוזר לאחר הריסת המשקים, ויוחזרו ביטחון המזון וביטחון החקלאות אל ראש סדר העדיפויות הלאומי. תושווה העמלה של הרשתות לעמלה בשוק הסיטוני. תקציבים ביד רחבה יופנו להקמת חלופות לשיווק תוצרת חקלאית מלבד רשתות השיווק תאבות הבצע והדורסניות, שמעכו את החקלאות בהיותם משווקים, סיטונאים וקמעונאים בכובע אחד. בראש ובראשונה יוקם שוק סיטוני חדש, שכל התוכניות מוכנות לו, ותקציבים יוקצו לעידוד דור חדש וצעיר של חקלאים. הדור הנוכחי של החקלאים והיישובים שילם מחיר כבד על התנהלות מופקרת של המדינה, שמתעללת באזרחיה בכל שטחי החיים.
את כל הלקחים הללו למדנו על בשרנו, ובעיקר חקלאי העוטף וצמודי הגדר, ואם לא תטפלו בחקלאים ובחקלאות – לא יישאר חקלאי אחד שיחזור לעיסוק המסוכן הזה, בו אתה שם על קרן הצבי את מרצך והונך, וביום אחד אתה נותר חסר כול, ואין מושיע.
נקווה שיגיעו לפוליטיקה אנשים הראויים להנהיג עם נפלא זה. אז באמת יחד ננצח.
מאיר יפרח, מזכיר ארגון מגדלי ירקות
