"מה שהראש שכח, הגוף תמיד זוכר" 

"כיבוי אורות" אלבום חדש שכתב מור אופק בן מעוז חיים והפיק שחר נתן מגבע עוסק בחוויות הלינה המשותפת 

קצת לפני הולדת בתי השנייה נעה, אי שם ב-2005 התחלתי לכתוב. כתבתי על בריסטולים במפעל, כתבתי על המחשב, הרגשתי כמי שיוצא מעצמו ומכל השידורים הישירים בערוץ הספורט אל תוך עולם אחר שעובר דרכך, הרגשתי שהכול בעצם היה לשווא, הזמן, ההוויה, החיים. הרגשתי שעבדו עלי, הרגשתי שאני צריך להחזיר מלחמה וקודם כל להרוג את הדמות אותה שיחקתי. 

בתוך כל המאניה הזאת שנמשכה שבועיים לפחות בהם זיכרונות, תובנות, אסימונים בגודל של בלטה שנופלים על הראש ומתרסקים על רצפת בתי הילדים וגיל הנעורים, היו גם שירים. לילה אחד הם יצאו ממני בזה אחר זה ופגשו לגמרי במקרה בחור שיודע לנגן, להלחין ולהפיק ונמצא לא רחוק ממני בקיבוץ גבע. שחר נתן. 

המכנה המשותף היה הלינה המשותפת, שזרקה את החיפוש אחר רגשות לגיטרות חשמליות, תופים, בס וראש לקיר לפני השינה. "כיבוי אורות" הוא התגובה הראשונה להתפכחות.  

השבוע יצא האלבום בפלטפורמות ברשתות וביוטיוב. 

איפה אסופת השירים הזאת פגשה אותך בחיים? אני שואל את שחר. 

"באותה תקופה למדתי מוזיקה בתל אביב ובמקביל הייתה לי את להקת "השיבולים". המייל ששלחת היה כתוב מבולגן, שירים ברצף, אפילו לא במסמכים נפרדים. אבל משהו באנרגיה של הכתיבה ועוצמת הטקסטים דיברו אלי ואני זוכר שממש התחשק לי לשבת עם הגיטרה ולתת למנגינות להופיע מעצמן. הייתה לי תחושה שזה יהיה קל, שיש איזו השראה שקורנת מהמילים והייתה גם תחושת דחיפות לעשות את זה". 

סרט סוער ובלתי פוסק של כאבים 

"הלינה המשותפת תמיד העירה אצלי זיכרונות טובים, כיף, עושים קטעים בלילה בבית הילדים. רק כשנהייתי אבא בעצמי פתאום התחלתי לחשוב 'מה בדיוק הלך שם?' 

הייתי בן שנתיים כשהגעתי עם משפחתי לקיבוץ גבע איך ילדון בגיל הזה אמור ללמוד לישון רחוק מאמא ואבא. איך ילדון בגיל הזה אמור להתמודד עם משהו כזה? 

אלו סתם היו מחשבות, הבנתי בראש שבטוח יש שם איזו טראומה אבל לא קישרתי את זה לשום דבר בחיים שלי. באפריל 2021 לקחתי את עצמי לעשרה ימים של ויפאסנה. ניתוק מהעולם החיצוני, שתיקה וסדר יום קפדני שבו מלפנות בוקר ועד מאוחר בערב יושבים למדיטציה שבה סורקים בעזרת התודעה את הגוף. 

אחרי כמה ימים כאלה התחושות הפיזיות מאוד מתחדדות ויכולתי לחוש כל איבר בגוף, חיצוני ופנימי בפירוט רב. גם מה שהראש שכח מזמן, הגוף תמיד זוכר. ישבתי על כרית עם עיניים עצומות ללא תנועה, מה שמן הצד אולי יכול להיראות כמו משהו שקט ורגוע, אבל מה שהתחולל בפנים היה סרט סוער ובלתי פוסק של כאבים, תחושות מטלטלות, רגשות מתחלפים כמו רכבת הרים. רגע אחד אני שפוף מותש וכואב, מרגיש חלש וחולה ורגע אחרי אנרגיה חשמלית מעוררת אותי לחיים וזה טוב ונעים ומרפא. 

עם כל יום שעבר התחושות התחדדו והרגשתי שאני חודר כמו עם סכין מנתחים אל תוך הנפש פנימה. זיכרונות ישנים עולים וצפים הולכים אחורה בזמן. צבא, חברה ראשונה, גיטרה ראשונה, כיתה א'. 

בלילה של היום השישי השינה התרופפה מאוד. הייתי מותש ולא יכולתי להירדם וזה נמשך גם בלילות הבאים, כל פעם כמעט נרדמתי ומשהו בי נבהל. הרגשתי משהו תקוע שלא משתחרר.  

ידעתי שנגעתי ופתחתי משהו מאוד קדום אבל לא הבנתי מה. סיימתי את הקורס גמור ושבור". 

איך הצלחת להירדם בסוף? 

"הבנתי מה קרה לי. איזה רגש תינוק, ילדון, צריך לחנוק בעצמו כדי להירדם? כדי לשרוד כשהוא מבין שאמא שלו לא לידו בלילה. מה הוא צריך להרוג בעצמו? געגוע. זה רגש שלא חוויתי בחיי הבוגרים והוויפאסנה החזירה לי את הרגש האבוד הזה והלכה השינה. ברגע שהבנתי שזה מה שקורה לי, הכול התחיל להירגע. זה לקח עוד כמה ימים אבל הגוף עיבד את התחושה החדשה-ישנה ונרגע". 

"לילה טוב לך רגש 

אתה לא קיים 

אתה לא באמת 

מחר אתעורר 

מחלום שהרגשתי"