מה שטוב לצרפתים 

חיזוק השמאל הכרחי לא רק מטעמים פוליטיים מידיים. צמצום פערים ופתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטינים, חשובים לא פחות. איך עושים את זה? מלמטה 

הקואליציה המשותפת של שמאל וימין, של יהודים וערבים, של חילונים ודתיים, של מפלגות היסטוריות ורשימות שקמו רק לאחרונה, והכול ביחד, הייתה ניסיון נועז ולא פשוט. ניסיון להתגבר על חילוקי דעות עמוקים, הנובעים מהשקפות עולם שונות ואפילו מנוגדות. להתגבר על רקע שונה ועל אופק חברתי ופוליטי שונים. ניסיון למצות את המשותף ולדחות את כל מה שאי אפשר להסכים עליו בצירוף הרב גוני הזה. ניסיון להוביל ביחד למרות השוני, מתוך אחריות משותפת לגורל המדינה והחברה הישראלית המפולגת והמשוסעת ולא במקרה. השפל בו נמצאת החברה הישראלית הוא במידה רבה תוצאת המדיניות וההתנהלות של ממשלות ישראל בשנים האחרונות. מדיניות ששחקה את השירותים החברתיים ואת הסולידריות. התנהלות שהעצימה והעמיקה את הפערים וליבתה עוינות כלפי כל מי שנאבק על דרך אחרת מזו של הימין הדתי הקיצוני. עוינות כלפי כל מי שהוא אחר ושונה. מנהיגי התנועה הציונית לדורותיהם, כמו הרצל, נורדאו, בורוכוב, ברל, בן גוריון, טבנקין, יערי, ואפילו ז'בוטינסקי ובגין, היו יכולים להיחשב בעיני הימין הדתי של היום, כמי שאינם מכבדים את הקיום היהודי וכשוללי הציונות. כל זאת משום שהייתה להם דרך משלהם ביהדות ובציונות. דברים אלא או דומים להם נאמרו ונאמרים על ידי ועל ידי אחרים כבר מספר שנים ואין בהם חדש. חדשה היא רק העוצמה ועומק הציניות שהשתלטה על המערכת הפוליטית. הנורמה הקובעת גבולות למאבק הפוליטי ומעמידה את טובת המדינה והחברה מעל לשיקולים הפוליטיים קצרי הטווח, התפוגגה ונעלמה. אבדה גם הבושה. הקואליציה הזו לא שרדה היות שחלק מחבריה הפרו את האמון וההסכם שאפשר את הקמתה. והכול משיקולים אישיים ופוליטיים מיידיים.   

לא להשלים עם הרוח הרעה 

לאחר שנפל הפור והולכים לבחירות בזמן הקרוב, יש להחליט עכשיו לאן וכיצד הולכים מכאן. כיצד נערכים לבחירות הקרובות, כדי להבטיח שכל מרכיבי השמאל והמרכז יעברו את אחוז החסימה וייכללו בכנסת הבאה, וחשוב עוד יותר, כיצד בונים ומחזקים את המחנה לטווח הארוך. למיטב הבנתי, האחריות מחייבת לאחד את השמאל עכשיו. יש לעשות זאת כדי להבטיח את הטווח המיידי וכדי להתמודד על שינוי הלכי הרוח בציבור לטווח הארוך. על הצורך לאחד את השמאל אני כותב ומדבר כבר מספר שנים, ללא הצלחה עד היום. איחוד השמאל (והמרכז) אינו תרופת פלא שתחזיר את השמאל להגמוניה בטווח המיידי. אסור לשקול את הצורך לאחד את השמאל רק מתוך חשבון פוליטי קצר טווח, למרות שהאיחוד חיוני ודחוף גם לקראת הבחירות הקרובות. המהלך האסטרטגי לטווח הארוך נובע מההכרה שהציבור הישראלי ברובו אינו איתנו היום. הוא נובע מההבנה שעל מנת לשנות את הלכי הרוח של הציבור יש לרכוש את אמונו בערכים המרכזיים של השמאל ובהנהגתו. יש לשכנע את הציבור ביתרונה של חברת רווחה סוציאל דמוקרטית, שתחזק את הערבות ההדדית, תצמצם את הפערים ותדאג לכל המגזרים. ויש לשכנע את הציבור בחיוניותו של פתרון מדיני לסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. פתרון שיהיה מושתת על הכרה הדדית בזכויות ובשאיפות של שני העמים, מבלי לסכן את הרוב היהודי במדינה ואת היותה מדינה יהודית ודמוקרטית. לשם כך נחוץ חריש חברתי וחינוכי עמוק, כדי לקרב אלינו את הציבורים השונים והמגוונים שאינם איתנו היום. עלינו ללמוד לדבר בשפתם כדי לקרבם. את החריש הזה נכון לעשות ביחד, בשותפות שיש בה גוונים ודגשים שונים, אך יש בה הסכמה על העיקר. אין לאיש ביטחון שנצליח אך אסור לנו שלא לנסות. אסור להשלים עם הרוח הרעה של הימין הדתי הקיצוני, כאילו הם המייצגים האותנטיים והבלעדיים של החברה הישראלית. יש לעשות זאת בנחישות ובאומץ, בתקווה ובאמונה, ועם נשימה ארוכה. החריש העמוק עליו אני ממליץ אינו מובן מאליו ואין בו קיצורי דרך שיקדמו אותנו למטרה הרצויה בטווח המיידי. השינוי הזה יבוא מלמטה או שלא יבוא כלל. את הניסיון החשוב הזה נכון להוביל ביחד. המחשה מרתקת לפוטנציאל של איחוד השמאל, התרחשה ממש בימים אלו בצרפת. פלגים נפרדים, שונים ומתחרים, התאחדו מאחורי מנהיג אחד והאנרגיה של האיחוד הביאה להישג מדהים, שעשוי להביא להם את רשות הממשלה. 

העיר חריש כמשל 

לאחרונה זכיתי לבקר בקיבוץ המחנכים "אמיתי", מתנועת הבוגרים של "השומר הצעיר". קיבוץ שנכון להיום הוא חי בשני אתרים, בגבעת חביבה ובעיר חריש. ראיתי בין השאר את פעילותם המרשימה במערכת החינוך של חריש, עיר שחלקה חרדית וחלקה מאוכלסת בתושבים חילוניים, רבים מהם אינם ותיקים בארץ ואין להם היכרות קודמת עם השמאל או המרכז הישראלי. לעיר הזו באו חברי הקיבוץ וקיבלו על עצמם את האחריות לתפעולו והובלתו של בית הספר החילוני של העיר. ראיתי שם מערכת מדהימה של חינוך ערכי וחברתי. סגל של 80 עובדי חינוך, 20 מקיבוץ אמיתי ו-60 מהעיר ומקיבוצי האזור, פועל בבית הספר המחולק לשכבות גיל עם מחנך/מחנכת לכל שכבה. הלימודים הם בשיטת הנושאים, כולל חוגים מגוונים, חברת נעורים פעילה וקשר עם תנועת הנוער. בנוסף שמעתי שם על פעילות מרשימה של המרכזים לצדק חברתי, הפועלים ברוח סוציאל דמוקרטית, שהוקמו על ידי תנועת הבוגרים בערים רבות. פעילות דומה מתנהלת במקומות רבים בארץ, על ידי תנועות הבוגרים האחרות. הביקור בחריש המחיש משהו ממגוון הפעולות הנדרשות והאפשריות, כדי להגיע ולקרב ציבורים שהיום אינם איתנו. בהזדמנות זו אני מציע לצרף את תנועות הבוגרים והקיבוצים העירוניים לתנועה הקיבוצית, לטובת כל הצדדים. צירופם ישפיע לטובה על המאזן הפנימי ויחזק את העשייה הרעיונית והחינוכית של התנועה בחברה הישראלית.