מעשה בצינור השקיה, קומפרסור, חומצה גופרתית ושיחת קיבוץ גורלית
בטרם נצלול אל מכמני הסיפור אגלה לכם, קוראים נכבדים, מה תמיד אהבתי ומה לא.
לקום בבוקר, עם שיר חדש בלב, ולרדת אל מטעי הנשירים – אהבתי.
להקדיש שעה ראשונה לסתימת חורי הנקרים, שניקרו וחוררו את צינורות ההשקיה השחורים והקשיחים – אהבתי.
לפתוח השקיה ולכוון את ה"ברמד", שייסגר, כשמנת המים תסיים להיות מטופטפת – אהבתי.
לעבוד לבד, ללא הסחות דעת – אהבתי גם אהבתי.
גם להיפגש ב-10:00 להפסקת בוקר עם עמיתיי במטעי הנשירים – יובל שופט, נדב סיוון, איצו מרמלשטיין, יעקב מאור, לייבקה זולר ופתחיה ענבר – אהבתי.
מה לא אהבתי?
מעולם לא רציתי להיות מורה למוזיקה. לעמוד מול כיתה מתפרחחת ולהגן על כבודם של מוצרט או בטהובן? זה נראה לי כעונש קשה מנשוא. יש אנשים, שנולדו להיות מורים אלטרואיסטים. אני – לא.
רצה הגורל, ובשנת 1975 סיימתי את לימודיי הקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה ברמת אביב, ובכיסי תעודת הוראה, המתירה לי ללמד מוזיקה.
ועכשיו, כשהרקע ברור, אספר כיצד איתן אריאלי, שהלך לעולמו השבוע, שזור בסיפורי.
ממטרות – out, טפטפות – in
בשנות ה-70 ההשקיה במטעים עברה מהפך, ממטרות – out, טפטפות – in.
עובדי ההשקיה ברכו את ברכת הגומל, על שלא נדרשו יותר להעביר צנרת אלומיניום עם ממטרות "נען", ובמקומם הוצבה השקיה קבועה עם טפטפות.
אך השמחה הייתה מוקדמת מדי, כי הטפטפות בקצות הקו היו נסתמות, וללא הקפדה יומית, העצים עלולים היו להתייבש ולמות. גם במטעי נגבה הטפטפות הלכו ונסתמו, ומוצא – אין.
בוקר אחד עלה במוחי רעיון: חיברתי לקומפרסור, שהיה מאחורי הטרקטור "פורדסון דקסטה", צינור השקיה. קיפלתיו בקצה וכך אטמתי אותו. הפעלתי את הקומפרסור, והאוויר (בלחץ) ניקה את הטפטפות, אך האבנית המשיכה לסתום את הנקבים המיקרוסקופיים.
מילאתי חבית במים, והוספתי לתוכה חומצה גופריתית. את צינור ההשקיה (16 מ"מ) טבלתי בתערובת, ובתום חצי שעה, הוצאת את הצינור המעוגל. הפעלתי את הקומפרסור, ולשמחתי גיליתי כי בטפטפות נמסה האבנית ונעלמה. הבדיקה העלתה כי הן חזרו לספיקה הנכונה.
לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה, אך בהפסקת עשר לא מיהרתי להשוויץ. העדפתי להקשיב לסיפוריו המרתקים של איצו, או להיות עד לעימותים אינטלקטואליים של לייבקה ופתחיה.
למחרת באתי לאיתן, ששימש כרכז משק.
"איתן, בוקר טוב, אפשר לגזול דקה מזמנך? עליתי על רעיון מסוים בתחום ההשקיה, ואם תמצא זמן, אני מזמין אותך לראות כיצד ניתן לחסוך כמה עשרות אלפי שקלים".
"מאיר, ספר לי בקצרה על הגילוי שלך", ענה איתן בלקוניות אופיינית.
התחלתי להיכנס לפרטי היכולות של החומצה הגפרתית, עליה למדתי במוסד החינוכי אצל צבי זיגמונטוביץ', סיפרתי על הקומפרסור ועל החזרה למוטב של שורת הטפטפות. איתן הבין מהר מאוד על מה אני מדבר, קם מן השולחן ואמר: אני רוצה לראות במו עיניי".
ירדנו למטעים, והדגמתי לו "הצגת תכלית". הוא הודה לי, וחזר אל משרדו, ויותר לא שבנו לדבר בנושא.
שיחת קיבוץ
בינתיים, אצלי קדרו פני השמים. איש לא לקח ברצינות את תחינתי "להשאיר אותי במטעים".
מועד שיחת הקיבוץ, שעמדה להכריע את גורלי, התקרב, ואני ידעתי, כי את אשר יגורתי – יבוא לי.
הגיע מוצ"ש, ובחדר האוכל נאספו החברים.
דוד זלשינסקי, שניהל את השיחה, הזמין את נציגי ביה"ס "צפית" אל המיקרופון. השתרר שקט, והצוות החינוכי החל ברצף המחמאות:
*מאיר הוא הסטודנט הראשון בתנועה הקיבוצית, שקיבל אפשרות ללמוד קומפוזיציה שנתיים על חשבון הקיבוץ ושנתיים על חשבון התנועה.
*מאיר למד גם מוזיקולוגיה וגם קומפוזיציה – 48 שעות שבועיות. משמע, הוא לא רק למד לכתוב ולהלחין, כי אם גם לדבר על מוזיקה. סגולה הכרחית למי שצריך להורות.
*מאיר קיבל תעודת הוראה, ויכול ללמד גם בכל תיכון בכלל וב"צפית" בפרט.
*מאיר יודע, כי לאחר ההשקעה שהקיבוץ השקיע בו, מן הראוי שהוא "יחזיר" לקיבוץ …
*מאיר סיים את האקדמיה, ויואב ברוק – יסיים את מגמת המוזיקה ב"אורנים". הוא יקים מקהלה וינצח עליה, מאיר יקים להקה כלית וילווה כל חג.
ביום אחר, הדברים המחמיאים היו נעימים לאוזניי. בערב זה – ידעתי כי גורלי נחרץ.
האם מישהו שאל אותי אם רוצה אני ללמד? לא ולא
האם ללמד הייתה משאת נפשי? לא ולא
השיחה התקרבה אל סיומה. לפתע הבחין דוד זלשינסקי בידו המתרוממת של איתן אריאלי.
דוד הזמינו לשאת את דבריו. בצעדים איטיים וכבדים איתן התקרב אל המיקרופון.
החברים תמהו על הקשר בין רכז המשק לבין "צפית", אך הלחשושים פסקו, כשאיתן הגיע אל המיקרופון. ואלו היו דבריו:
"חברים, מורה למוזיקה יכול להיות כל אחד. משכלל מערך הטפטוף במטעים, לא כל אחד.
מאיר כבר חסך לנו כ- 30.000 ש"ח. אני מציע שיישאר במטעים". סיים וחזר אל מקומו.
כפי שאבן הפוגעת בשלולית, יוצרת אינספור אדוות, כך היו דבריו של איתן בלילה ההוא.
ההצבעה נערכה מיד לאחר דבריו, חברי הקיבוץ בחרו להותירני במטע, ומישהו הלך ללמד מוזיקה ב"צפית".
כך 25 מלים של איתן אריאלי שכנעו יותר מאשר ריבוא מלים אחרות, ואני – חזרתי אל חדרי בצריף אסיר תודה.
