מחוץ למשבצת                

חברים בקיבוץ אפק, שמצאו עצמם גרים בקרקע שלא בבעלות הקיבוץ, תבעו לשייך להם מגרש אחר, בית חדש ובנוסף פיצויים    

14 בתי אב, חברי קיבוץ אפק, שמתגוררים בשכונה המזרחית בקיבוץ תבעו לחייב את קיבוצם לשייך להם את המגרשים בהם הם גרים. אם השיוך לא יתאפשר, והם יידרשו לעבור מבתיהם, כי אז הם תובעים לשייך לכל אחד מבתי האב (של התובעים) מגרש בשטח המגורים בקיבוץ ועליו בית חדש, שייבנה על חשבון הקיבוץ, וכן להשיב להם את השקעותיהם בבתיהם הקיימים.   

חריגה מגבול המשבצת 

בשנות ה-70 של המאה הקודמת, החליט הקיבוץ להקים שכונת מגורים בצידו המזרחי. הבתים תוכננו בהתאם לגבולות התוכנית ובשטח המשבצת. עקב טעות מדידה או הסטה של הסימון, חלק מהבתים נבנו בחריגה מגבול המשבצת, על קרקעות שבבעלות צדדים שלישיים. משכך, נבצר היה מהקיבוץ לבצע הליך שיוך זכויות קנייניות בקרקעות אלה עבור החברים-התובעים, תושבי השכונה.   

 לטענת התובעים, באמצעות עו"ד צפריר בן אור, הקיבוץ התרשל "היסטורית" כאשר בנה את בתי השכונה מחוץ למשבצת על קרקע שאינה בבעלותו, ולכן הם זכאים לפיצוי בגין התרשלות זו, שתוצאתה היא שהם גרים מחוץ למשבצת ולא ניתן לשייך את בתיהם. לדבריהם, הקיבוץ הציג בפניהם כי יימצא פיתרון וכי שיוך בתי בשכונה יצא לפועל, ובהסתמך על כך, הם ביצעו השקעות כספיות ניכרות בבתיהם. המחלוקת נדונה במוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית בפני הרכב הבוררים, עורכי הדין: אורי זליגמן, זאבי רוזנר ודרור גרשון. 

הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין יואב שימשי וספיר יעקב-חזן (שלמה כהן ושות'), ביקש לדחות את התביעה וטען שלא הייתה מצידו כל התרשלות. הקיבוץ תאר שזה למעלה מ-15 שנים שהתובעים מודעים למצב, ולכן חלקם כבר סימנו מגרשים חלופיים לבנייה במקומות אחרים בקיבוץ. בהתייחס לטענת החזר סכומי ההשקעות בבתים הוצגו חוות דעת שמאיות בפני הבוררים.  

לא הייתה התרשלות 

הבוררים מצאו כי הקיבוץ התנהל כנדרש וקיבל היתרי בנייה לבניית בתי השכונה. הם קבעו כי די בכך כדי לדחות טענה להתרשלות או מחדל מצד הקיבוץ. הקיבוץ בנה את הבתים מכספו, הסבירו הבוררים, בתקופה השיתופית, כשרעיון שיוך בתי המגורים לחברים טרם בא לעולם, וגם אם הייתה רשלנות בבניית הבתים מחוץ למשבצת הקיבוץ, הגם שלא הוכחה, ממילא הקיבוץ (ולא התובעים) הוא זה שנשא בעלויות בניית הבתים מחוץ למשבצת הקיבוץ. משכך, נדחתה טענת התובעים לפיה הם זכאים לפיצוי בגין התרשלות הקיבוץ. 

הבוררים גם דחו את טענת התובעים לפיה הקיבוץ חב בחובת מדור כלפיהם שכן הם ביקשו לממש את זכותם לשיוך קנייני, והזכות לשיוך מחליפה את הזכות למדור. 

שלא יקופחו 

הבוררים התמקדו בטענת התובעים בדבר זכאותם לפיצוי מכוח עקרון השוויון המחייב השוואת זכויותיהם לזכויות יתר חברי הקיבוץ הוותיקים שבחרו לשייך את הבתים בהם התגוררו, כך שהתובעים לא יקופחו.  

משהתברר שלא יהיה ניתן לשייך לתובעים בתים בשכונה המזרחית, קבעו הבוררים שמצב התובעים דומה למצב חברים אחרים שנאלצו לעזוב את בתיהם ולבחור מגרש חלופי מאחר ולא ניתן היה לשייך להם את בתיהם, כדוגמת חברים שהתגוררו ב"דירות אמצע" במבנה "רכבת".  

לאלה האחרונים היה ברור, מתחילת הליך השיוך, כי לצורך שיוך מגרש בגודל סטנדרטי יהיה עליהם לצאת מבתיהם ולבחור מגרש חלופי לשיוך. חברים אלו שיפרו את מצבם בהשוואה למצבם אילו היו נשארים בביתם ואף עמדה להם אפשרות לבחור מגרש מבונה מתוך מאגר גדול יותר של מגרשים מבונים. בנוסף, המעבר נעשה בסמוך להחלטת השיוך כך שהם כבר גרים בבתים אותם בחרו לשייך זה שנים רבות. 

לעומתם, התובעים המשיכו להתגורר בבתיהם בשכונה המזרחית כשני עשורים לאחר החלטת השיוך, בתקוה שמאמצי ההסדרה יישאו פרי, תוך שהם משקיעים בשיפוץ או הרחבת ביתם בהתאם לצרכיהם המשפחתיים. רק בשנת 2015 התובעים סימנו מגרשים חלופיים לשיוך. חלקם בחרו במגרשים מבונים וחלקם במגרשים לא מבונים, מתוך היצע המגרשים שהיה כבר מצומצם יותר, ומן הסתם גם כלל מגרשים פחות מבוקשים. 

כדי להשוות את זכות התובעים לשיוך לזכותם של יתר החברים הוותיקים, פסקו הבוררים שהתובעים יהיו זכאים לשייך לעצמם את המגרשים החלופיים בהם בחרו, בין אם בחרו במגרש מבונה ובין אם בחרו במגרש ריק וכן פסקו הוראות נוספות כדי להשוות את זכויותיהם לחברים הוותיקים האחרים.  

שני מסלולים 

אשר להחזר בעד ההשקעות שביצעו התובעים בבתי השכונה המזרחית, נקבע כי התובעים או יורשיהם יהיו זכאים להחזר כאמור במועד בו ישיבו בפועל את ביתם לקיבוץ. הסכום יקבע בידי שמאי מוסכם, לפי שווי ההשקעות בניכוי פחת. הבוררים פסקו כי בפני התובעים אפשרות בחירה בין שני מסלולים, הראשון, המשך מגורים בביתם בשכונה המזרחית והשני, מעבר למגרש ששויך להם וקבלת פיצוי. 

במסלול הראשון, בית אב שיבחר להמשיך להתגורר בביתו בשכונה המזרחית יוכל לעשות זאת עד אריכות ימיו, כל עוד אין מניעה חיצונית לכך. הוא לא יחוייב בתשלום בעד המגורים, אך יהיה אחראי לתחזוקה השוטפת של ביתו. אם יתגורר שם מעבר לתקופה של חמש שנים לא יהיה זכאי לפיצוי נוסף מהקיבוץ, וזאת נוכח הערך הכספי המשמעותי שיש בהמשך המגורים בבית בנוסף לשיוך המגרש החלופי לבית אב זה. הקיבוץ יהיה רשאי באותה תקופה להשתמש במגרשים החלופיים הללו, ויהיה זכאי לכל הכנסה שתיווצר מהם.   

במסלול השני, בית אב שיעבור למגרש ששוייך לו (מבונה או ריק), בתוך חמש שנים, יהיה זכאי, בנוסף על החזר ההשקעות כאמור, גם לפיצוי של 360,000 שקלים, (לעומת מיליון שקלים שדרשו התובעים בתביעתם) וכנגדו יחויב בית האב בסך של 145,000 ש"ח (ערך המבונה ששוייך לחבר), כך שגובה הפיצוי יהיה 215,000 שקלים.   

הבוררים דחו טענות כספיות אחרות של התובעים ופסקו לכל אחד מ-14 בית אב הוצאות ושכ"ט בשיעור 10,000 שקלים בלבד (שהם 140,000 שקלים לעומת 400,000 שקלים שדרשו התובעים בתביעתם).