"מגיעים אליי מגיל הגילאים – מגיעים ילדים בכיתה א' ומגיעים אנשים בגיל 70 פלוס," מספר ברוך קרן, שהקים את מיזם הספורט "עמק האושר". כיום, למעלה ממאתיים ילדים, נערים ואנשים מבוגרים מתאמנים ב'עמק האושר' – מפעל חיים שהוא גם ערך יסוד בחיים
מיזם הספורט "עמק האושר" : חברה אמרה לי ככה: "שלושת הילדים שלי היו 'ילדי מסכים' אולם מאז שהצטרפו ל'עמק האושר' הם הפכו לספורטאים. אין לי מושג איך ברוך קרן הצליח לעשות מהפך שכזה עם שלושת ילדיי."
את ברוך ומיזם "עמק האושר" שהקים אני מכירה שנים רבות. ראיתי אותו מדריך ילדים ונוער בבריכת השחייה בנהלל, ראיתי אותו עובד עם קבוצות של בני נוער בריצה בעמק יזרעאל ואף נפגשתי עם ברוך וצביה, רעייתו, כשהובילו קבוצות של רוכבי אופניים ברחבי העמק.
הסימן המזהה של כל המשתתפים ומתאמנים ב"עמק האושר" הוא חולצות כתומות זוהרות. האמירה של אותה חברה הדליקה אצלי נורה. הידיעה שדרך העיסוק בספורט אפשר לחולל שינויים משמעותיים בחיים היתה ידועה לי, אך הנורה נדלקה כאשר הבנתי שב"עמק האושר" יש הרבה יותר מספורט – יש דרך ויש חינוך.
ברוך ספר לי על "דרך האושר"?
"את 'דרך האושר' הקמתי בשנת 2000. הרעיון היה שכל אחד יכול לעשות ספורט, כל אחד על פי הקצב שלו והיכולות שלו. ראשי התיבות של 'עמק האושר' הם: ה – הליכה; ש – שחייה; ר – ריצה; הבחירה בחולצות הכתומות נובעת משני טעמים: ראשית, הכתום הוא צבע בולט ושנית, צביה, בת זוגתי מוצאה מהולנד ושם הצבע הכתום הוא הצבע הנבחר (מסמל את בית המלוכה, Oranje)."
משפחת קרן מתגוררת בתמרת, ישוב קהילתי בעמק יזרעאל. הוא יליד קרית טבעון, כבר עבר את גיל שבעים ובמראהו נראה פחות משישים. ברוך גדל במשפחה שהמוטיב המוביל בה הוא הספורט. משפחת קרן נצרבה בתודעה הארץ ישראלית, כשאחיו של ברוך, דני הרן ובנותיו, נרצחו בפיגוע בנהריה, בשנות השבעים.
ברוך: "מותו של דני ובנותיו היוו מהלומה ועצב גדול. מהטרגדיה הזאת שפקדה אותנו הבנתי שהחיים שלנו זמניים. כשדני נהרג הייתי סגן מנהל בית ספר ומאמן נבחרת ישראל בשחייה. סמוך למותו של דני עזבתי הכל, הפכתי לעצמאי ועברתי עם משפחתי לתמרת. דני היה הבן הבכור במשפחתנו, הוא נולד בסין. מותו של דני היה הלם גדול ויצר איחוד גדול במשפחה אליו כיוונו והקפידו הוריי."
נכדים אלופים
הוריו של ברוך גדלו בסין והגיעו ארצה לקרית טבעון. האב דוד והאם נינה הקימו משפחה גדולה, ארבעה בנים ובת. האב דוד גדל בסין בחינוך אנגלי ספורטיבי. דוד התעסק באיגרוף, אתלטיקה קלה וכדורסל. החינוך בבית היה חינוך לספורט.
ברוך: "בנערותי הצטרפתי לענף השחייה וכדור מים. אחריי הצטרפו כל אחיי. עם השנים, כשהקמנו משפחות, הצטרפו אלינו בנות זוגנו וילדינו למורשת הספורט. היום גם חלק מנכדיי מתאמנים ומגיעים להישגים ברמה הארצית."
לברוך וצביה ארבעה ילדים – שני בנים, ארנון ואסף ושתי בנות, דפנה ומיה. בחיוך גדול וגאה, ברוך מספר ששתי בנותיה של דפנה, נכדותיו, הן אלופות ישראל באופניים. גם בתו של אסף רוכבת על אופניים ואלופת ישראל. בת נוספת רקדנית. אחיה התאום הוא אלוף ישראל.
ברוך: "רבים מבני משפחתי עלו על הפודיום – חמישה מתוך נכדיי הם אלופי הארץ. כאשר הקמתי את 'עמק האושר' הרעיון היה שכל אחד יכול. ילדיי היו עימי ולקחו חלק בהקמת הפרויקט. יחד איתי הם אימנו קבוצות שונות. התחלנו בהליכה שתוך זמן קצר הפכה לריצת מרתון.
"מגיעים אליי מגיל הגילאים – מגיעים ילדים בכיתה א' ומגיעים אנשים בגיל 70 פלוס. כיום יש למעלה ממאתיים ילדים נערים ואנשים מבוגרים שמתאמנים ב'עמק האושר'. קבוצות השחייה מתאמנות בנהלל, בשמשית ובנופית. קבוצות האופניים מתאמנות בכל רחבי העמק וכבישי הצפון. קבוצות הריצה בנהלל ובצפון."
מה הרעיון?
"אני באופן אישי, מאמין שספורט זה דרך חיים. בספורט אנו מפעילים את הנחישות, העקשנות, כח הרצון וההתמדה, מנהיגות, שמחה, הרפיה ושחרור. נוכחתי שכאשר עוסקים בספורט ניתן לרפא קשיים רבים, מכאובים, חרדות ועוד. במקרים רבים ספורט הינו טיפול בתרפיה. כשהבת הצעירה שלי היתה בגיל ההתבגרות היא עברה תקופה לא קלה, הייתה עם חרדות ועברה משבר. הייתי לוקח אותה לים, שנינו שחינו יחד, רצנו על חוף הים וכאשר חזרנו הביתה, היא היתה כמו חדשה. גדלתי בבית בו הספורט איחד אותנו כמשפחה. כך גם במשפחתי – הספורט מאחד אותנו וזה המוטיב עליו הקמתי את 'עמק האושר'. איחוד הוא אחד הערכים המובילים."
"לדוגמא, מגיע לאחת הקבוצות שלי נער מיפיע, נער שמן שמעולם לא עשה ספורט. בעברו, כל מה שהתחיל לעסוק בו – לא התמיד והפסיק. כאן, ב'עמק האושר', הוא עשה תפנית והיום הוא מגיע לשישה אימונים בשבוע. הוריו לא מבינים כיצד נוצרה התפנית הזו אצל בנם. אני לא מוותר לנער הזה – ובכך למעשה הגדרתי לאותו נער את הגבולות שלו. גם אצלו וגם אצל כל המשתתפים פניתי אל המוטיבציה האישית – אני דורש מהם את המקסימום שלהם. הפנייה שלי היא למוטיבציה האישית המתקיימת בכל אחד. המוטיבציה האישית היא מנוע רב עוצמה.
איך התחלת המיזם? מה היה הטריגר שגרם לך ליצור ולהקים מפעל חיים זה?
"דפנה בתי, התחילה להתאמן לטריאתלון ואני התחלתי להתאמן בעקבותיה. אחריי הצטרפו האחים שלי, רוני וסמי וילדיהם. אימנתי את כולם וכך, בשנת 1999, ירדנו כל המשפחה המורחבת לאילת להשתתף בטריאתלון. השתתפנו 11 מבני המשפחה בטריאטלון ההוא!
"התחרות המשפחתית יצרה משאב מקדם חיובי ומעודד. יצרתי אז משהו חדש, פתחתי קבוצות לאימונים לטריאתלון, קבוצות בתחומי השחייה, הריצה ורכיבה על אופניים. הילדים שלי אימנו יחד איתי. אני מאמין בתחרותיות ובהישגיות. דרך העיסוק בספורט אני יוצר אצל כל מתאמן מחויבות, רצון להישגיות והתמקדות. ילדים, נוער ואף מבוגרים – מפתחים כח התמדה ואי ויתור. אלו הם כלים לחיים בכל תחומי החיים."
הספורט כדרך חיים
"אני מאמין שגם בנושא ההשמנה והדיאטות יש בספורט דרך שונה," מסביר לי ברוך. "במקום להשקיע בדיאטות ובמלחמה פנימית שעוסקת בשאלות, כמו 'מה לאכול?' ו'כן לאכול', 'לא לאכול' – אנשים שבוחרים בספורט מסיתים את המלחמה הפנימית וההתעסקות במזון למסלול של ספורט – ומקבלים תחושה של חוויה חיובית לגביי עשייתם.
"נוכחתי שבקרב ילדים ונוער המתאמנים בקבוצות שלי, נושאים רבים שנחשבים קשים יחסית – עבורם אלו מהמורות קלות. כשילדים הולכים לתחרויות, הם לומדים להתגבר על פחדים. אני שם דגש על התגברות על מתחים ומלמד אותם להתמודד עם הצלחות ויותר מכך, איך לא לפחד מכישלונות. נערות ונערים שמתאמנים ב'עמק האושר', כשהם הולכים לטסטים בנהיגה – זה קטן עליהם! הם מפתחים מיומנויות כאלו, שעבורם הקשיים מקבלים תפנית והם חווים עצמם כבעליי ערך ויכולות."
ספר לי מה קורה בקבוצות האימונים שלך?
"בכל קבוצה יש 15-20 חבר'ה. האימונים הם קבוצתיים, אבל ההתמודדות היא אישית. ההתייחסות לכל אחד היא כאל אינדיבידואל שההישגים שלו הם מול עצמו. הסיבות לכך שהילדים חווים אצלי הצלחה הן משום שאני לא מחמיא סתם, אני לא עושה הצגות ובעיקר אני עושה את מה שאני אוהב.
"לדוגמא, מגיע לאחת הקבוצות שלי נער מיפיע, נער שמן שמעולם לא עשה ספורט. בעברו, כל מה שהתחיל לעסוק בו – לא התמיד והפסיק. כאן, ב'עמק האושר', הוא עשה תפנית והיום הוא מגיע לשישה אימונים בשבוע. הוריו לא מבינים כיצד נוצרה התפנית הזו אצל בנם. אני לא מוותר לנער הזה – ובכך למעשה הגדרתי לאותו נער את הגבולות שלו. גם אצלו וגם אצל כל המשתתפים פניתי אל המוטיבציה האישית – אני דורש מהם את המקסימום שלהם. הפנייה שלי היא למוטיבציה האישית המתקיימת בכל אחד. המוטיבציה האישית היא מנוע רב עוצמה.
"מרגע שפתחתי את 'עמק האושר' לא עשיתי פרסום. כל מי שמגיע, מגיע 'מפה לאוזן'. כשהקמתי את 'עמק האושר' החלטתי שאעסוק בספורט תחרותי במידתיות. עבור טריאתלון, למשל, צריך להתאמן כ-12 שעות בשבוע. לתחרות 'איש הברזל' 20 שעות ויותר. לכן בעבורי הטריאתלון הוא משימה נכונה. הרעיון הוא לא לקדש את חיינו למען הספורט, כי הספורט הוא במהות חיינו אבל אינו המהות."
"כשאני פוגש היום אנשים מבוגרים שהיו והשתתפו ב'עמק האושר' בצעירותם, אני נוכח שהם מי שהם הרבה בזכות הדרך שחינכנו אותם ב'עמק האושר'. זהו מפעל חיי ומפעל של כל בני משפחתי. זו שמחה גדולה להיווכח שכל אחד ממשפחתי תורם ומעורב ב'עמק האושר'. צביה, אשתי, אחראית על נושא הפרסום והיא גם לוקחת חלק בכל נושא הארגון והאימון. צביה היא צלמת ומתעדת את כל הפעילויות.
מה ההבדל בין אימון בני נוער לאימון מבוגרים?
"כשאני מאמן בני נוער אני מנסה להביא אותם למצוינות שלהם, שיעשו את הכי טוב שלהם. לעומת זאת, את המבוגרים אני מאמן במידה ומנחיל את הרעיון שספורט הוא דרך חיים. כאשר יש לי ספורטאים, שלא עסקו בספורט בילדותם, אני מביא אותם לבחירה בספורט כדרך חיים. גם אני עצמי, כלפיי עצמי, על אף שההישגים שלי בספורט מאד גבוהים, מתייחס אל הספורט ואל עצמי כחובב. יש לי יכולות גבוהות, הספורט הוא במהות חיי, מגיל 50 עד 60 הייתי אלוף הארץ בטריאתלון. על אף ההישגים הללו, הספורט הוא חלק מחיי ולא החיים עצמם. אני גם מאד מקפיד שלא יהיו פציעות בקבוצות שלי."
מה הוא ספורטאי טוב
תגיד ספורטאי טוב – זה רק בגלל היכולות שלו?
ברוך: "גם וגם. ברור שליכולות יש נקודת פתיחה מעולה. יש כאלו שבזכות כל הרצון שלהם, ההתמדה ולימוד טכניקות – הם מגיעים להישגים מצוינים. גם אצל ילדיי, לא לכולם יש יכולות מאד גבוהות. כולם הגיעו להישגים גבוהים בזכות החינוך שקיבלו בבית והמוטיבציה שלהם."
מה אתה מקנה לספורטאים בקבוצות?
"כשאני מקבל ילדים לקבוצות השחייה, סגנון החתירה הוא הראשון אותו אני מלמד. בזכות לימוד שחייה נכונה, הילדים לומדים הרגליי תנועה נכונה. אני מנסה להקנות לכל אחד את התנועה הטבעית שלו ומנסה למצוא לכל אחד את התנועה הנכונה לו. אמא שלי, בדרכה, נתנה לכל אחד מהילדים שלה את התחושה שהוא האהוב ביותר. ילדיי וכל נכדיה של אימי, הרגישו כל אחד מהם שהוא הכי מיוחד והכי אהוב. כך אני נוהג עם כל אותם בני נוער ואנשים שאני מאמן, אני נותן לכל אחד להרגיש שהוא האהוב ביותר. יש אנשים שלעולם לא אדרוש מהם לשפר את יכולותיהם, כי אני יודע שהם מפיקים את המקסימום שלהם. יש אחרים שמהם אני כן דורש. כל אחד הוא אינדיבידואל עם הנתונים האישיים שלו."
ספר לי על החלוקה לקבוצות האימונים אצלך?
"יש לנו שלוש קבוצות של אימוני כביש, קבוצות של מבוגרים בעיקר. ישנה קבוצה של אופניי שטח, שבה צביה – האישה שאיתי – ואני מאמנים ביחד. אנחנו מתאמנים פעם בשבוע והאימון נערך במשך כשעתיים וחצי, עם הפסקת קפה. בקבוצה זו מתאמנים כשמונה משתתפים בגילאי 45 עד 67.
"אני מקפיד שבכל אימון, בכל קבוצה יהיה אתגר ושיפור בכושר, כלומר, מתיחת הגבולות. החלוקה בקבוצות שלי היא תמיד על פי רמה ולא על פי גיל, כך נוצרת אינטראקציה. כך אני יוצר מצבים בהם ילדים וצעירים לומדים התנהגויות של מבוגרים מהם – והמבוגרים מרשים לעצמם להתנהג כילדים."
משפחת "עמק האושר"
כאמור, המודל של "עמק האושר" החל במשפחת קרן, מודל קהילתי המושרש במשפחה. "עמק האושר" היא היום קהילה, קהילות קטנות בקבוצות של ספורטאים ההופכות לקהילה אחת שהיא המיזם כולו.
ומה קרה בזמן הבידוד של הקורונה?
"מרבית המשתתפים ב'עמק האושר' המשיכו לערוך אימונים לבד, בתוכניות אימונים שכתבתי להם. כתבתי תוכניות אימון, לכל אחד באופן אישי על פי יכולותיו. שלחתי להם הדגמות של תרגילים שרציתי שיעשו. אגב, המשתתפים כולם חזרו בכושר סביר."
זהו מפעל חיים, מפעל חייך, ספר על רגעי סיפוק שבדרך.
"כשאני פוגש היום אנשים מבוגרים שהיו והשתתפו ב'עמק האושר' בצעירותם, אני נוכח שהם מי שהם הרבה בזכות הדרך שחינכנו אותם ב'עמק האושר'. זהו מפעל חיי ומפעל של כל בני משפחתי. זו שמחה גדולה להיווכח שכל אחד ממשפחתי תורם ומעורב ב'עמק האושר'. צביה, אשתי, אחראית על נושא הפרסום והיא גם לוקחת חלק בכל נושא הארגון והאימון. צביה היא צלמת ומתעדת את כל הפעילויות.
"אחת לשנה אנו עורכים ערב לכל המשתתפים, שם אנו מקרינים את הסרטים שצביה תיעדה וצילמה. כל הילדים שלי מתאמנים. מיה מאמנת בקביעות בקבוצת שחייה, אסף מאמן בקביעות קבוצת אופניים ושחייה – האחרים מגויסים לאימון כשיש צורך – ואני עושה ועוסק במה שאני הכי אוהב."
