מיילדת מכוכב אחר

עטופה בחלוק מגן, מסיכת פנים, מגן עיניים וכובע על הראש, כך רואה אישה המגיעה ללדת במתחם הקורונה את המיילדת. רותם שובל שוחחה עם רעות זלצר, מאבני אית"ן, אחות בבית החולים פוריה שבגליל, המספרת על רגעי הלחץ והעומס במחלקות הלידה ובמחלקות הלידה לנשים שנדבקו בקורונה. 

לנו, כאזרחים, יש הרבה מה לומר על מערכת הבריאות. זה היה כך מאז ומתמיד. לפעמים אנחנו משבחים אבל לרוב, מתלוננים. הרבה מהתלונות שלנו מוצדקות, כמובן. מערכת הבריאות הציבורית יובשה תקציבית במשך הרבה מאוד שנים – אין מספיק כוח אדם, אין מספיק תקנים, אין מספיק מיטות, לפעמים התורים הפנויים הם רק עוד חצי שנה ואף גרוע מכך, אם גרים בפריפריה.

בשנה האחרונה, מאז פרוץ הקורונה לחיינו, נמצאים עובדי מערכת הבריאות השונים בחוד החנית של ניסיון  ההתמודדות עם הנגיף. בעבודה מאומצת של שעות רבות, תחת החשש להדבק בעצמם, הם עושים עשייה של שליחות ממש, עם כל הקשיים והחוסרים המובנים במערכת. המילים הבאות מוקדשות להם, הפעם בהוקרה ובהערכה רבה.

כדי ללמוד יותר לעומק כיצד נראית שגרת חייהם של עובדי מערכת הבריאות בימים טרופים אלה נפגשתי השבוע, בזום כמובן, עם רעות זלצר ממושב אבני אית"ן. רעות גרה במושב כבר כמעט עשרים שנה עם בעלה וששת ילדיהם ועובדת כאחות בפגיה וכמיילדת בבית החולים פדה-פוריה. היא גם מלווה נשים ויולדות באופן פרטי בתהליכים של עיבוד לידה, ליווי במהלך ההיריון, לפני לידה ואחריה.

עבודה ולידה בצל הקורונה

כל מי שילדה אי פעם וכל מי שנכנסו, אפילו לרגע, לחדר לידה ולמחלקת יולדות, יודעים כמה המקום הזה דינאמי. רגע אחד הכל רגוע ורגע אחריו מגיעה יולדת עם צירים. רגע אחד יש שקט ורגע אחרי כן חיים חדשים מגיעים לעולם.

"העבודה בחדר הלידה היא לא צפויה אף פעם," מספרת רעות. "את יכולה להגיע למשמרת לילה, לקבל חדר לידה כביכול ריק, לא ריק אבל רגוע, וממש בן רגע המצב יכול להשתנות. פתאום הדלת נפתחת ונכנסות נשים. אני עכשיו אחרי משמרת לילה, חזרתי אחרי עשרה ימי בידוד למשמרת מזה מטורפת."

אקשן, כפי שקוראת לזה רעות, יכול להיות תמיד בחדר לידה, גם בלי קשר לקורונה, היא מסבירה. יש לידות קלות ורגועות ויש לידות קשות ומאתגרות יותר. עם זאת, היא מתארת, כי מאז פרוץ הקורונה חלוקת העבודה והעומס השתנו. בדרך כלל עובדות שלוש מיילדות במשמרת לילה, ארבע בערב וחמש במשמרת בוקר.

כעת, בנוסף למחלקת היולדות הרגילה, הן אחראיות גם על מתחם מיוחד ונפרד, המיועד לנשים הרות החשודות כחולות בקורונה, נשים הרות בבידוד שצריכות הפרדה או נשים שאכן מאומתות למחלה: "מה שנוסף זה שהן צריכות מתחם מיוחד ומיילדת צמודה, שהיא מופקדת על הקורונה באותו לילה.

יש לנו ממש סידור עבודה שבו רשום בכל משמרת, איזו מיילדת בעצם אחראית על הקורונה ואנחנו עושות בינינו רוטציה… ואז ברגע שמגיעה אישה שהיא חשודה לקורונה או שהיא בבידוד, אז באותו רגע המיילדת שרשום לה הקורונה, לא משנה באמצע מה היא. חוץ מאשר אם היא ממש באמצע לידה פעילה, אז היא צריכה להיכנס למתחם, להתמגן מכף רגל ועד ראש ולהיות עם האישה."

המשמעות בפועל של סידור העבודה הזה היא שאותה מיילדת נשארת צמודה לאישה במתחם הקורונה באופן אישי. היא אינה יכולה לפגוש יולדות אחרות או לסייע לחברותיה לעבודה במחלקה הרגילה, וכך הפוטנציאל לעלייה בעומס העבודה גדל משמעותית: "זה היה מאוד עמוס בתקופות. כמו שכל המדינה הרגישה גלים של עומס יותר ועומס פחות במספר החולים, אז גם אצלנו זה היה ככה, חד משמעית… אין ספק שזה מעמיס על העבודה וגם מעמיס על תחושת הלחץ. אם אני אחראית משמרת ואנחנו שלוש מיילדות ומגיעה מישהי עם קורונה, אז אני חייבת להזעיק מישהי מהבית כמה שיותר מהר, שתגיע ותגבה את חדר הלידה, כל עוד המיילדת שנכנסה למתחם הקורונה שם ואין לדעת מתי היא תצא משם."

מיילדת מכוכב אחר

גם המפגש בין האישה היולדת לבין האחות המיילדת השתנה מאוד לאור ניסיון ההתמודדות עם נגיף הקורונה. כאמור, כל מיילדת שנכנסת ללידה במתחם הקורונה המיוחד שהוקם צריכה להתמגן לגמרי. לבוש המגן כולל כיסוי לרגליים, חלוק חסין המולבש מעל מדי העבודה, על הפה ועל האף מסיכת פנים מסוג 95N, מגן עיניים וכובע על הראש. ככה האישה היולדת רואה את המיילדת: "בהתחלה זה היה מאוד מאיים. גם לנו וגם לנשים, כמובן, זה לא פשוט ככה להיות נוכחת בחדר עם איזה חיזר שהגיע מכוכב אחר… התחושות שעלו בהתחלה, אם אני מנסה לשחזר כמה חודשים אחורה, היו שזה באמת מאוד מרתיע, וגם נמנענו מאוד ממגע בהתחלה, כי זה היה מאוד מלחיץ ואף אחת מאיתנו לא ידעה מה המשמעות של זה."

עם הזמן, מסבירה זלצר, נראה כי כולם עברו איזשהו תהליך התרגלות למצב, וניתן היה גם למצוא יתרונות לשהייה האישית והמשותפת של היולדת והמיילדת במתחם הקורונה: "היולדת רואה במשך שעות רק אותך… בלידות שהייתי שלקחו שעות וגם בלידות שלקחו פחות זמן, התחושה הייתה שזה רק אני והיא… לא היה מה שקורה הרבה פעמים בחדר לידה, שאישה נמצאת ואני לא מופקדת רק עליה, אני מופקדת על עוד נשים ואם היא רגע צריכה אותי ואני לא פנויה, מישהי אחרת תכנס אליה… פה במתחם קורונה זה היה רק אני והיא, היא ראתה רק אותי, ובגלל שגם כל יציאה מהחדר דרשה התפשטות והתמגנות מחדש, אז השתדלנו כמה שפחות לצאת וכמה שיותר לשהות לידה. כלומר היה לזה גם סוג של פלוס, אם אפשר להגיד את זה עבורה, כי היא באמת הרגישה את השהות הממושכת של המיילדת איתה, מעין זמן איכות, אם אפשר לקרוא לזה ככה".

על התגייסות ושחיקה

לשאלה אם היא חווה יותר שחיקה בעבודה, באופן אישי או בקרב הקולגות שלה, עונה רעות שגם בהקשר הזה התחושות הן תלויות תקופה. היא מתארת שבתחילה הייתה תחושה של התגייסות. כל המשק נעצר ורק עובדים חיוניים, שהיו בשלב ראשוני זה כמעט אך ורק עובדי בריאות, יצאו לעבוד.

יחד עם זאת, שעות העבודה היו ארוכות מאוד: "עבדנו 12 שעות רצוף בחודש הראשון ובעצם החיים שלנו היו כמעט רק סביב חדר הלידה, בעיקר סביב בית החולים כי זה היה מאוד אינטנסיבי. אז הייתה אולי שחיקה פיזית כי זה היה באמת מאוד קשה. וזה גם כל הזמן עומד על הפרק, כל הזמן יש את השאלה – נחזור לעבוד 12 שעות, לא נחזור? מתי זה יקרה, האם זה יקרה? כל הזמן זו שאלה שבאמת מלחיצה כי זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה."

בשלבים ראשונים אלה של ההתמודדות עם הקורונה עבדו צוותי הרפואה, גם במחלקת היולדות, בקפסולות קבועות שלא התערבבו ביניהן וחלק מהצוותים הצטמצמו: "עוד אחד מהדברים שהיו ככה לא פשוטים, זה באמת בגלל שנפתחו עוד מחלקות קורונה בבית חולים, אז היה צריך לגייס צוותים מהמחלקות האחרות. היה צריך לפתוח מחלקות יש מאין כזה, בלי תקנים נוספים… מהפגייה גייסו אחים ואחיות, דבר שהיה לא פשוט כי זה הוריד את כוח האדם בפגייה. בזמן האחרון, כל שני וחמישי יש עוד אחות שנכנסת לבידוד. התחושה של העומס על המערכת מבחינת החשיפה לקורונה היא לא פשוטה. זו תחושה של כאוס, כמו מגדל קלפים שיכול בשנייה להתמוטט."

ברמה הנפשית מתארת רעות שלפעמים עולה תחושה של חוסר ודאות וחוסר אונים כמעט: "את מגיעה לקצה שלך, את חושבת שאת מגיעה לקצה ואז נפתחת הדלת ומגיעה מישהי עם חשד לקורונה. אז מסתבר שאוקיי, לא הגעת לקצה, מסתבר שאת יכולה למתוח עוד קצת את הגבולות. זו תחושה באמת מלחיצה קצת של חוסר ודאות."

זלצר מספרת שבתחילה הרבה חששות עלו בקרב חברותיה למקצוע: "בהתחלה, לפני שכולנו ידענו מה זה קורונה ואיך זה בא לידי ביטוי, אז כמובן היה באמת את הפחד – גם אם אני ממוגנת, לגעת באישה, משהו מאוד מינימלי לצורך הלידה, כי אולי אני אדבק. וזה מאוד קשה, כי דווקא במקצוע שלנו אנחנו המון משתמשות במגע ורואות בזה ערך.

וגם להצליח לשרוד רגשית את התקופה הזו, שגם כל מיילדת עוברת כאוס פרטי בתוך הבית שלה, בצורך שלה לתמוך במשפחה שלה, בבעל ובילדים שלה, ואחר כך לתמוך לימודית בזומים של כל הילדים שלה ובהתנהלות היומיומית – וביחד עם זה לעבוד והרבה שעות לא להיות בבית. להתמודד בעצם גם עם האטרף שיש בעבודה. ומישור אחר היה איך לתת תחושת בטחון ליולדת על אף הקושי."

ההתמודדויות הלא פשוטות הללו ממש מבקשות שנוריד את הכובע בפני צוותי הרפואה השונים, שעושים ימים כלילות וקולם לא תמיד נשמע.

מנקודת מבטה של היולדת

החששות מלידה בצל הקורונה לא פסחו, כמובן, על הנשים היולדות עצמן. לדברי זלצר בתחילת משבר הקורונה הייתה חרדה מאוד גדולה בקרב נשים הרות. הרבה נשים פחדו לבוא לבית החולים כדי להיבדק או ללדת, מחשש שיידבקו. גם החשש שיאלצו ללדת עם מסיכה על פניהן שיחק תפקיד.

במילותיה היא מבקשת להרגיע חששות אלו ולהסביר, כי אמנם יש דרישה להיות עם מסיכה בחדר הלידה, אך ברגעים בהם האישה נמצאת בלידה פעילה ממש, תוך כדי צירים ולחיצות, לא יכריחו אותה להישאר עם המסכה.

בנוסף, חלק מנהלי משרד הבריאות, שהיו מאוד נוקשים בתחילה, התגמשו עם הזמן. אם בתחילת ההתמודדות עם נגיף הקורונה אפשרו ליולדת להיכנס לחדר הלידה רק עם מלווה אחד, הרי שהיום בהרבה בתי חולים מאפשרים לשני מלווים להיכנס, למשל בן הזוג ואמה של היולדת או בן זוג ודולה: "בהתחלה זה היה ממש קשה. הרגשנו שאנחנו צריכות לריב על זה ולהיות סוג של שוטרות… מאוד הבנו את הרציונל שעומד מאחורי זה ועם כל זה – מאוד הבנו את הקושי של היולדת, כי זה היה סוג של משפט שלמה.

נשים, בעיקר לקראת לידה ראשונה, אמרו 'אנחנו רוצות גם את הבעל שלנו וגם את אמא שלנו' או גם דולה וגם את הבעל או האחות. זה באמת צורך שהוא מאוד מובן. הייתה המון חרדה סביב זה והמון שאלות של יולדות."

לנשים הרות שעדיין חוששות להגיע לבית החולים וללדת מציעה רעות לעשות הכנה ללידה, כפי שמומלץ לפני כל לידה: "תראי, בגדול לידה זו לידה. אני מרגישה שאין המון הבדל. אני כן תמיד אומרת לכל אישה לפני לידה: 'תעשי הכנה'. גם אם את לקראת לידה חמישית תעשי הכנה עם עצמך. מה טוב לך? איך טוב לך ללדת? מה יעשה לך טוב בלידה? איזה אנשים את רוצה שילוו אותך בלידה?

"עכשיו כשזה מצומצם למספר מלווים. אני מרגישה שזה לא בהכרח מוריד מחוויית הלידה… פשוט לדייק את עצמה… אני מרגישה שההכנה העיקרית של היולדת היא לבדוק, מה יעשה לה טוב במסגרת המגבלות של התקופה."

בסופו של דבר, מספרת רעות, זה מאוד אישי. יש נשים שהרגישו שדווקא חוויית הלידה בצל הקורונה היטיבה איתן ויש כאלה שהיו חרדות מאוד ועברו חוויות לידה מאתגרות יותר.

לרעות יש סיפורי לידה רבים לספר, סיפורים שהושפעו מאוד מהקורונה. מחד היא מספרת על יולדת שחלתה בקורונה, נכנסה למתחם היולדות הנפרד עם מיילדת צמודה, ושמחה מאוד על היחס האישי והצמוד שהיא מקבלת: "בתחילת הקורונה הייתה לי יולדת שילדה את כל הלידות הקודמות שלה בבית חולים אחר במרכז הארץ, ועברה לאזור טבריה רק ממש סמוך לתחילת הקורונה. היא אמנם לא הספיקה להיות הרבה זמן, כי היא הגיעה כבר בלידה פעילה, זו הייתה לידה שישית שלה אם אני לא טועה, אבל היא כל הזמן אמרה לי 'איזה כיף שאת רק איתי, איזה כיף, אני רגילה בבית חולים הקודם, שאפילו לא הצלחתי ליצור קשר עם המיילדת, כי כל הזמן היא רצה… ופתאום יש לי מישהי רק בשבילי."

מאידך, ישנם סיפורי לידה מכמירי לב בהם יולדות נאלצו להיפרד מהתינוקות מיד לאחר הלידה, לפעמים לכמה שעות ולפעמים אף לכמה ימים בגלל הקורונה: "היו מקרים של לידות פגים, של אישה שהייתה מאומתת וילדה פגים. מה שזה אומר זה שהתינוקות שלה עלו לפגייה והיא בעצם לא יכלה לעלות איתם. היא לא יכלה לראות אותם כי היא מאומתת – אז היא לא יכולה להיכנס לפגייה למשך כל תקופת האשפוז."

כמי שנתונה יום יום תחת העומס הפיזי והרגשי הזה מפגינה זלצר אורך רוח ואופטימיות ראויים לציון. לדבריה: "בסופו של דבר, כדי לשמור על השפיות שלך אתה חייב להסתכל על הצדדים החיוביים בדבר הזה" – עצה שללא ספק יכולים כולנו לאמץ.

נשים מובילות ומשפיעות