"אין לי מספיק אוכל. חסרים לי דברים שאפילו אצל עניים ביותר הם עוד בנמצא…אני זקוקה לסרטיפיקט לפלשתינה" כתבה ב-1938 לבנה אימו של עזרא קלופפר מעין גב. למה הוסתר המכתב עשרות שנים? למה הוא הוקרא לבסוף? זיכרון מימים אפלים
זיכרון הימים הקודרים של מלחמת העולם השנייה והשנים שקדמו לה היה במשך שנים רבות זיכרון מצונזר, צנזורה שנבעה מכך שאת התקופה ליוו רגשות עמוקים של אבל, אשמה וכעס, וגם דאגה עמוקה לשפיותו של הדור שיחיה תחת צל התקופה.
המכתבים בתקופה ההיא הגיעו ארצה באוניות וחמורים, במטוסים וצפלינים שהיו מטוסים גרמנים שהובילו למרחקים עשרות נוסעים ותחנת דואר. מכתבים הגיעו בדרך לא דרך והציפייה להם הייתה חלק בלתי נפרד מחיי רבים.
מכתב מתורגם מגרמנית שקיבל אחד מחברי עין גב ב-1938, אחרי שהנאצים הגיעו לווינה, הוסתר במשך שנים רבות. רק הנמען, בנה של הכותבת, ידע על דבר קיומו.
הבן, עזרא קלופפר, סנדלר ואיש תיירות, היה איש שליו שאסף בולים ומכתבים נמלצים מהעולם. טדי קולק, גזבר הקיבוץ ולימים ראש עיריית ירושלים, ראה בו דוגמה ליהודי החדש שהצליח למזג עבודה עם יחסי אנוש, ראי למהפכה היהודית. כשהתבקשו חברי עין גב לספר כיצד נפרדו מהוריהם, והוא זקן ובא בימים, תרגם מגרמנית את המכתב שהוקרא בערב יום השואה, להפתעת הציבור והמשפחה, כאילו הגיח הצל הכבד מהמחשכים.
וינה 9 באוקטובר 1938
עזרא היקר שלי!
קצת באיחור אני מחליטה לענות על המכתבים האחרונים שלך. הדבר עולה לי אומנם בכל כך הרבה התגברות על עצמי, וזה כל כך קשה לי, את העינויים ואת העליבות אשר ממלאים את חיי לתאר במספר מילים פשוטות אולם בכל זאת אנסה את הדבר.
אין לי בית. את הדירה הייתי צריכה לפנות כבר ב-30 בנובמבר. אין לי מספיק אוכל. חסרים לי דברים שאפילו אצל עניים ביותר הם עוד בנמצא. בחדרים קרים וחשוכים אני מקיימת את חיי האומללים.
ובכל זאת עודני חיה וזהו בעצם הפלא הכי גדול. כי אני מאמינה שאלוהים שם, למעלה, פורש את ידו כמגן על האומללים ביותר, ושגם ילדים צריכים לחשוב על אימם. לכן אני פונה אליך, ילדי היקר, עם התביעה הנמרצת: אנא דאג לי סוף סוף! המילים הבאות מבטאות את הכול: זה הרגע האחרון! אסוף את כל כוחותיך, אל תחסוך כל דרך וכל מאמץ, הזדרז מאוד ותפעל לסידור מהיר. כל דחייה פירושה עבורי ימים מלאי צער ומצב בלתי נסבל.
חשוב על כך, אני לא אהיה לעומס עליכם. בן אדם בעל יכולת ועוד מעיר ימצא בפלשתינה עבודה ואני מרגישה את עצמי עוד צעירה. כאן אין לי שום הכנסות, מצהירים לי ונשבעים לי אצל כל הקדושים. אני זקוקה לנדבות אשר פוגעות בי וניתנות עם הערות מעליבות.
האם מילים אלה מסוגלות לתאר רק במקצת את צערי? בשום אופן לא! כי מלבד זה אני גם אם המתגעגעת נורא לילדיה. אומרים שדבר זה קורה אצל אימהות!
כל המילים שכתבתי כאן, מטרתן היא להניע אותך, ילדי, לקחת אותי ולא להשאיר אותי כאן עזובה ואומללה. לשם כך אני זקוקה לסרטיפיקט לפלשתינה ואז אוכל לקבל דרכון.
אני רוצה גם לך ילדי, ליום הולדתך לשלוח ברכותיי החמות להרבה בריאות ולבקש מאלוהים, שנוכל בקרוב להתראות תחת השמש של הדרום.
אני ממתינה בגעגועים ובחוסר סבלנות לתשובתך. קח בחשבון – עזרה מהירה היא עזרה כפולה!
בברכות לבביות ונשיקות
אימך אוהבת אותך
יוזפינה
ברכות ונשיקות גם לרעייתך
אחרי שנקרא המכתב שהוסתר עשרות בשנים אמר מקבלו: עתה, לאחר ששמעתם את מכתבה של אימא, מכתב שהוסתר כל השנים הללו, עכשיו אני יכול למות.
