חבר שהתגורר כ-20 שנה מחוץ לקיבוץ, תבע פיצוי בגין ביטול זכאותו לשיוך דירה. המחלוקת הובאה בפני בוררת
חבר קיבוץ ש"התעקש" שלא לחזור ולגור בפועל בקיבוצו, ואף מסר "הודעת עזיבה" לקיבוץ, "הפסיד" את זכאותו לשיוך דירה, ותבע מהקיבוץ פיצויים בעד הדירה שלא שויכה לו. הקיבוץ היה נכון לשלם לו דמי עזיבה בלבד בקיזוז חובות החבר לקיבוץ. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בנצרת ובהסכמת הצדדים נמחקה והועברה להליך של בוררות.
סיפור המעשה אינו שגרתי: החבר נמנה על חברי הקיבוץ בדצמבר 2000 ("המועד הקובע לשיוך דירות"), והוקצתה לו דירה לשיוך. זמן קצר לאחר מכן הוא יצא ל"חופשה", באישור הקיבוץ. ב"הסדר שיוך דירות מפורט" עליו החליטה האסיפה בהמשך, נקבע כי "לא ייחתם הסכם שיוך עם חבר שמרכז חייו בששת החודשים האחרונים לא היה בקיבוץ".
בקשת החבר להאריך את חופשתו לא נענתה, אך הוא כן נכלל ברשימת החברים הזכאים לשיוך, שכן הוא הודיע, מעת לעת, שבכוונתו לשוב עם משפחתו לקיבוץ, וכי מועד זה מתעכב מסיבות אישיות, התארגנות, מקומות עבודה וכיו"ב.
בשלב מסוים הבהיר לו הקיבוץ כי לא ייחתם עמו הסכם שיוך, ולא תינתן לו הפנייה אל רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) כדי לחתום על הסכם חכירה לגבי הדירה. הקיבוץ הדגיש כי המשך מגוריו מחוץ לקיבוץ ללא אישור עלול לגרור אחריו הליך של פקיעת החברות. מנהל הקהילה הוסיף והודיע לחבר כי עליו לפרוע את חובותיו הפנימיים לקיבוץ.
הוא לא ישוב
השנים חלפו, החבר לא שב לקיבוץ. הקיבוץ לא פעל לסיים את חברותו של החבר ואף סימן לשיוך עבורו מגרש ועליו שתי יחידות דיור סמוכות. בשלב מסוים, בהסתמך על הבטחתו לשוב עם משפחתו לקיבוץ, מסר הקיבוץ לחזקת החבר את הדירות הללו, והחבר אף השקיע כסף בשיפוצן ובאיחודן.
חלפו שנים נוספות. בתום שנת 2011 הודיע הקיבוץ לחבר כי הליך שיוך הדירות נמצא לפני השלמתו, וכי הקיבוץ החליט לפנות לחברים שמרכז חייהם מחוץ לקיבוץ, ולהזמינם לחזור ולהשתלב בחיי הקיבוץ כתנאי להיותם חלק מהליך השיוך.
חלפו עוד חמש שנים. החבר ביקש בכתב להצטרף להליך השיוך, אך שנתיים לאחר מכן, משנדרש לשוב לקיבוץ, הודיע כי מועד העתקת מגוריו הוא מעניינו האישי, ולא מעניין הקיבוץ. רק הוא ומשפחתו יחליטו בדבר המועד לעבור לקיבוץ, "אולי בעוד שנה. אולי בעוד 20 שנה". בשלב זה כ-18 שנה לאחר יציאת החבר לחופשה, ולאחר התראות ששלח הקיבוץ לחבר, "החליף הקיבוץ מנעולים בדירה המאוחדת". החבר הגיב "בפעולה דומה וחוזר חלילה, עד שהקיבוץ תפש חזקה בדירה ושיכן בה צד שלישי".
בהמשך, שלח החבר לקיבוץ הודעת מייל ובה הודיע על עזיבתו אותה נימק ב"מקרי הפריצה לבית" וב"התנהלות הפוגעת של הקיבוץ".
באמצעות עו"ד הראל טיקטין תבע החבר מהקיבוץ מיליון שקלים פיצוי בעד שווי "הדירה שלא שויכה לו". הוא טען שהובטח לו פיצוי אם ימסור הודעת עזיבה לקיבוץ. עוד טען שהקיבוץ הפלה אותו לרעה לעומת אחרים ששייכו להם דירה והפנו אותם לרמ"י למרות שלא התגוררו בקיבוץ. מנגד, תבע הקיבוץ, באמצעות עו"ד גיל דגן (שלמה כהן ושות'), שהחבר ישלם את חובותיו שעמדו על 87,000 שקלים.
מטרה כלכלית
הבוררת הציבה מספר עקרונות בדרך להחלטתה:
הראשון, "שיוך דירות אינו חובה אלא בחירה, ומשמחליטים החברים על כך, הם סוברנים להחליט על תנאי הזכות להשתתף בשיוך", למשל: "קיום החלטות הקיבוץ והתחייבויות החבר כלפי הקיבוץ".
השני, במקרים רבים, "לא מסתכם הליך השיוך בהחלטה יחידה, והוא מלווה בהחלטות משלימות ומתקנות אותן מאשרים החברים באסיפה".
השלישי, התניית השיוך במגורים בקיבוץ לתקופה מינימלית היא לגיטימית ואף מתבקשת, שכן "מגורי קבע הם תנאים מרכזי ויסודי לחברות בקיבוץ", ועקירת מגורי הקבע, שלא בהסכמת הקיבוץ, מהווה עילה לפקיעת החברות.
הרביעי, אין בכך שהקיבוץ בחר לתת לחבר הזדמנויות חוזרות לשוב לקיבוץ ולא להפקיע את חברותו, כדי לעמוד לרועץ כנגד הקיבוץ. נהפוך הוא.
החבר ידע את פני הדברים, הבהירה הבוררת, גם כשביקש להאריך את חופשתו וסורב וגם כשלאורך שנים הבטיח לשווא לשוב להתגורר בקיבוץ. הבוררת אמרה שהחבר לא הוכיח שהייתה הסכמה של הקיבוץ לשלם לו פיצוי, או שהוצג לו מצג כאמור, כפי שטען.
החבר ביקש להדגים שלושה מקרים בהם נהג הקיבוץ אחרת, אך הבוררת מצאה כי "מדובר בנסיבות שונות שאין ללמוד מהן לגבי מדיניות הקיבוץ, ואין להסיק מהן לעניין זה, או להוות תקדים מחייב כלפי כלל החברים". "סטייה במקרים מסוימים ובודדים מהחלטות הקיבוץ", ציינה הבוררת, "אינה מקימה כשלעצמה זכות לאחרים".
החבר, הוסיפה הבוררת, "המשיך לאחוז בחברותו בקיבוץ, לא מתוך כוונה לשוב אליו אלא מתוך מטרה כלכלית". החבר לא עמד בתנאי הבסיסי שקבעו חברי הקיבוץ לצורך הזכאות לשיוך (מגורים בקיבוץ במשך שישה חודשים), הגם שהקיבוץ אפשר לו לשוב לקיבוץ ולממש את זכותו לשיוך.
החבר, פסקה הבוררת, בחר במודע אחרת, ולכן "אינו זכאי לשיוך דירה וגם לא לפיצוי בעד מה שלא מגיע לו". לו רק היה חוזר להתגורר בקיבוץ שישה חודשים לפחות, יכול היה ליהנות מפירות השיוך, המשיכה הבוררת. "הדבר היה נתון לשליטתו, ועליו לשאת בתוצאות בחירתו".
אין בתשלום מיסים לקיבוץ, כדי להקנות לחבר זכות לשיוך דירות (המותנית כאמור בתנאים שקבע הקיבוץ) פסקה הבוררת ודחתה את טענת החבר בעניין זה. במתן הודעת העזיבה הסתיימה חברותו של החבר. עד לאותו מועד, בו הוא שמר "במודע ובמתכוון על מעמדו כחבר הקיבוץ", חלות עליו כל החלטות הקיבוץ.
הבוררת מצאה שהקיבוץ החליט שחבר שלא חתם על הסכם שיוך נדרש לשלם דמי שימוש ("סימליים") בסך 1,000 שקלים בחודש, כאשר חבר כאמור, יכול לבחור להשיב את הדירה ולהימנע מתשלומים אלה. היא קיבלה את תביעת הקיבוץ בעניין זה ופסקה שעל החבר לשלם לקיבוץ דמי שימוש בסך 65,000 שקלים (התברר שהקיבוץ חִיֵּיב את החבר בסכומים אלה רק בשלב מאוחר ולא משך כל התקופה). עוד היא פסקה, כי לחבר חובות נוספים לקיבוץ בעד רשת ביטחון, ביטוחים, סל שירותים, ארנונה, מים וכיו"ב. היא העמידה את חובות החבר לקיבוץ על סכום כולל של כ-103,000 שקלים. מסכום זה הפחיתה הבוררת את סכום דמי העזיבה לו זכאי החבר כ-44,000 שקלים.
סוף דבר, הבוררת דחתה את תביעת החבר וחייבה אותו לשלם לקיבוץ כ-59,000 שקלים ועוד שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 שקלים.
