מיכון החליבה בישראל עבר פרקים רבים ומפוארים במאה השנים האחרונות, מחליבה ידנית לדלי בסככה נמוכה ועד מכוני חליבה מודרנים מפוארים ויעילים שמגיעים ל-72 עמדות חליבה. שלא לדבר על החליבה הרובוטית… רלף גינזבורג שעבד שנים רבות במועצת החלב וכיום הוא יועץ בין לאומי, מפרט את התחנות וגם את המרכיבים הבסיסיים של מכון החליבה
רלף גינזבורג, מדריך ומיכון חליבה בין-לאומי, קיבוץ צרעה – מכוני החליבה בישראל
מכונת החליבה הראשונה
מכונת חליבה ניידת של חברת אלפא לוואל משוודיה, הובאה ארצה בשנת 1935, לתחנה לניסויים חקלאיים ברחובות (היום מכון וולקני).
היא הייתה מכונת החליבה הראשונה בארץ ועבדה ברפת של המכון עד 1954. באותן שנים בערך, קיבוץ קריית ענבים, הרפת בעלת תנובת השיא בארץ, רכש 10 מכונות ניידות של אלפא לוואל. זו הפעם הראשונה בארץ, שמשק גדול (במושגים של אז) נכנס לעידן מיכון החליבה.
בקריית ענבים חלבו במכונות הניידות כשנתיים, אך הוחלט להפסיק את החליבה המכנית, משום שלדעתם של הרפתנים, תנובת החלב ירדה, התרבו מקרי דלקות העטין וכמוכן, "נחלש היחס האינטימי בין הפרה לבין החולב".
הרפתנים בארץ, נרתעו כנראה, מן הדוגמה של קריית ענבים והחליבה המכנית נדחתה לחלוטין במשך יותר מעשור.
במהלך מלחמת העולם השנייה, כתוצאה במחסור בכוח אדם נשקלה שוב הכנסת מכונות חליבה. בסוף 1946 נרכשו המכונות, שאוחסנו בעליית הגג של הרפת בקריית ענבים, חציין על ידי רפתני תל עמל (ניר דוד) וחציין על ידי גבעת חיים.
בתקופה הזאת, בשל גיוסם של חולבים רבים להגנה, הוחלט לבחון שוב את "המוסכמות" של קריית ענבים ולא לקח זמן רב לקיבוצים נוספים לרכוש, גם הם, מכונות ניידות של אלפא לוואל.
ראשיתו של מכון החליבה
אחרי קום המדינה, עם גידול האוכלוסייה, העדרים התחלו לגדול על מנת לספק יותר חלב למחלבות והחליבה של עדרים "יחסית" גדולים, במכונות ניידות, התחילה להיות מעמסה על המשקים.
ב-1951 הוקם מכון החליבה הראשון במדינת ישראל בקיבוץ תל-יוסף, עם במות מוגבהות וחליבה לתוך צנצנות מפיירקס, שניצבו באמצע. בסוף אותה שנה, נחנכו עוד שני מכוני חליבה – בגבעת ברנר ובקבוצת השרון בעמק יזרעאל.
עם השנים, גילו יותר ויותר משקים בישראל, כמו רפתנים בעולם, את יתרונותיה הכלכליים של החליבה המכנית, המאפשרת להעסיק פחות עובדים לחליבת פרות רבות יותר וכתוצאה מכך, כל הקיבוצים וגם מושבניקים, עם עדרים מעל 20 פרות, בנו מכוני חליבה.
במעבר לחליבה במכון חליבה, זמן הכשרת חולב חדש לחליבה מכנית היה שונה ממשק למשק, מהכשרת "בזק" של מספר ימים ועד ל-6 שבועות (קב' השרון).
סוגי מכוני החליבה
מכוני החליבה הראשונים היו מסוג טנדם 3X2 עם שער הפרדה בין פרה לפרה, או מסוג "שוט" (- (walk-through chute גם הם עם שער בין כל פרה. בהמשך הפכו מכוני החליבה בקיבוצים לדגם שדרת דג של 6X2.
במכונים אלו, כל יחידה שימשה את עמדת החליבה בשני צידי המכון, כשאשכול החליבה מטולטל מצד אחד לצד השני.
החלב הועבר מהצנצנות דרך צינור גומי גמיש לקו איסוף חלב גבוה מפיירקס, שבו הקצה הרחוק היה סגור ע"י פקק והקצה השני מחובר, בקוטר זהה, לאוסף החלב תחת וואקום. הצנצנות אפשרו, לראשונה, ביקורת מתמדת על קצב זרימת החלב, בנוסף לכמות החלב שהפרה נתנה.
היה נוהג להאביס תערובת במכון, כדי לדרבן את הפרות להיכנס פנימה ולהיות רגועות בזמן החליבה. ההאבסה במכון נמשכה בהרבה מאד משקים, עד לכניסת "המנה הכולית" לשימוש נרחב והפסקת מתן תערובת פרטנית.
מעניין לציין, שבאותם הימים הייתה הוראה לחלוב את הפרה, תוך שלוש דקות, ומשקים החזיקו ליד יחידת החליבה "שעון חול" (כמו לבישול ביצה רכה) והסירו את הגביעים כשהחול אזל ב"שעון".
מכוני חליבה במושבים
ראשוני מכוני החליבה במושבים נבנו בתחילת שנות ה-60, כשגודל העדרים הצדיק את בנייתם והיו, בדרך כלל, עם במה אחת בשיטת שדרת הדג, כששתי פרות נחלבות לאותה צנצנת חליבה, לסירוגין. במשך השנים הוסיפו עוד צנצנות כך שתהייה צנצנת לכל פרה ולבסוף, הוסיפו עוד במה.
העברת הצנצנות לצידי המכון בעדרים הגדולים, אפשרה להוריד את גובה הצנצנת אל מתחת לבמה וגם להגדיל את המכון עד 16 עמדות שדרת דג או מקבילי (פרלל) בכל צד. היו גם משקים בודדים שבנו מכוני טריגון (3 צדדים) ופוליגון (4 צדדים).
בסוף שנות ה-80, מד החלב שהורכב מתחת לגובה הבמה, אפשר להוריד את קו איסוף החלב לקו נמוך ועל ידי כך, להוריד את רמת הוואקום במערכת החליבה ולגרום לתנודות ואקום פחותות, מתחת לפי הפטמה.
בתקופה זאת, כשהיעד היה להגדיל את תפוקת מכון החליבה, נבנו גם כן מספר מכונים רוטריים, אבל הגידול הצנוע בתפוקת המכון ותוספת עלויות התחזוקה לא הצדיקו בניית מכונים אילו ובנייתם הופסקה באמצע שנות ה-80.
ציוד החליבה
מהתחלת הכנסת מיכון החליבה לארץ ועד תחילת שנות ה-70, הציוד הבלעדי בשימוש לחליבת פרות, היה של חברת אלפא לוואל, מסיבות של הפשטת הכנסת מיכון החליבה לארץ (מדריך מיכון החליבה המיתולוגי הראשון במדינת ישראל, חי הברון ז"ל, התמחה בציוד מסוג זה) ובאותו הזמן צמצום עלויות של החזקת מלאי חלקי חילוף זמינים. הסדר זה היה מקובל על הרוב המכריע של הרפתנים.
צנצנות החליבה הראשונות היו בנפח של 17 או 27 ליטר ופתוחות מלמעלה, עם מכסה של נירוסטה או גומי שניתן להסרה.
הם נתלו ממאזני חלב מיוחדים המאפשרים שקילת חלב מדויקת ומוכרת מטעם ספר העדר, לצורך ביקורת חלב. ליד המאזניים היה וו על מנת להוריד את הצנצנת מהמאזניים, לתלותה כשלא היה צורך בשקילת חלב. עם הפסקת העבודה עם מאזניים, צנצנות עם כיול של 0.5 ק"ג חוברו בצורה קבועה.
בתחתית הצנצנת, היה ברז להוצאת דגימת החלב, בנוסף לצינור גומי הגמיש עם מצבט, שחיבר בין הצנצנת לקו החלב והיה סגור במצב חליבה. פתיחת הצינור על ידי העברת ידית, אפשר לחבר את הצנצנת לוואקום בקו החלב ולהוביל את החלב מהצנצנת, בתום חליבת הפרה.
ניתוק הצנצנת ממקור הוואקום, אפשר הוצאת דוגמת חלב דרך הברז לצורך בדיקת רכיבי החלב ומאוחר יותר, גם לבדיקה לחומרים מעכבים ולספירת תאים סומאטיים.
הצנצנות הקבועות אפשרו, גם כן, שטיפת אשכול החליבה במים בין הפרות, בעזרת ברז של "דיוק מחניים" והפך למנהג קבוע ברוב המכריע של הרפתות, כאמצעי כנגד מחלות עטין.
בתחילת שנות ה-60, צנצנות קבועות בעלות נפח של 30 ליטר, עשויות מקשה אחת ומכוילות לפי 0.2 ק"ג חלב, בהתאם לדרישות הארגון הבין-לאומי לביקורת חלב – הותקנו במסגרות קבועות.
מכוני החליבה בישראל – מחקר מבוקר
בשנות ה- 70 הוכנסה לעבודה, מערכת "דואווק" (Duovac) של אלפא לוואל, שוויסתה את רמת הוואקום על פי זרימת החלב, ואקום עבודה בזמן זרימת חלב מעל 200 גרם לדקת ואקום נמוך יותר, עד להסרה הידנית של אשכול החליבה.
מערכת זו הייתה נפוצה, עד לכניסת מסירי הגביעים הראשונים לארץ. במכונים שהיו עדיין עם צנצנות באמצע מערכת ה"דואווק" ולאחר מכן, המסירים הורכבו על זרוע מעל לצנצנת, שאפשרה תנועה מצד אחד של המכון לשני.
היסטורית, פרות נחשבו כנחלבות, כאשר קצב זרימת החלב ירד מתחת ל-200 גרם לדקה ורוב מסירי הגביעים הראשונים כוונו כך.
הראשון בעולם שביצע מחקר מבוקר על רמת זרימת החלב, להסרת אשכול החליבה, היה פרופסור רם שגיא ז"ל מהטכניון, שקבע שניתן להסיר את אשכול החליבה ב-400 גרם לדקה ולא 200 והרוב המכריע של המשקים קיבלו את קביעתו.
שטיפת מג"ח – עם הכנסת מסירי הגביעים לעבודה וכחלק מההתמודדות כנגד דלקת עטין המדבקות, מזן סטרפ. אגלקטיה, חברת מג"ח מגבעת חיים איחוד, פיתחו מתקן לשטיפה דבוקתית של אשכולי החליבה, המבצעת את השטיפה ב-5 שלבים, עם פתיחת שער היציאה: שטיפה במים, שטיפה בחומר חיטוי, השהייה של 30-20 שניות, שטיפה במים וניקוז בלחץ אוויר. הייתה גם אפשרות של שטיפה אינדיווידואלית, לכל יחידת חליבה בנפרד.
המשאבה ומווסת הוואקום מהווים יחידה אחת לשמירה על זרימת אוויר קבועה למערכת ולשלוט על ספיקת המשאבה.
משאבת הוואקום: המשאבות הן סיבוביות עם "כנפיים" שנעים פנימה והחוצה, בסביבה שומנית, בתוך חלל דמוי סהר ועל ידי כך, מוציאים את האוויר שנכנס למערכת החליבה.
מווסת הוואקום: עבר שינויים עם הזמן – מווסת עם משקולת, לווסת עם דיאפרגמה מגומי ולבסוף, משנה התדר המחובר למנוע החשמלי של משאבת הוואקום, שמשנה את מהירות הסיבוב של המשאבה, בהתאם לכניסת כמות האוויר האטמוספרי למערכת. כך המשאבה מספקת את רמת הוואקום הדרושה לצורכי המכון ברגע הנתון.
אשכול החליבה: במשך 100 השנים האחרונות, פרות נחלבות באותו סוג של גביע ובטנה. לעומת זאת, הקומץ בראשיתו, היה בנפח הרבה יותר קטן מהקמצים בשימוש היום ומצויד בשסתום לסגירת הווקום תחת הפטמה, לפני הסרת המכונה מהפרה.
המפעם: המפעמים הראשונים היו פְּנֵאוּמָטִיים עם פיקוד למספר עמדות או מפעמים פרטניים לכל יחידת חליבה. מפעמים אלו יצרו פעימה בעזרת ממברנה ושסתום, שנעים מצד לצד כשהם מתחברים לאוויר האטמוספרי או לרמת הווקום, לחילופין.
לאחר מכן הוכנס לעבודה מפעם הידרופולס של אלפא לוואל, שעבד בעזרת שסתום החלקה שנע מצד לצד. מפעם זה שתופקד על ידי מערכת פיקוד מרכזית היה מדויק מאוד וכמעט ללא בעיות טכניות. לאחר מכן הוכנסו לעבודה מפעמים חשמליים ואלקטרוניים.
עם התפתחות האוטומציה לחליבה בעולם, הכנסת ציוד של חברות אחרות הייתה רק עניין של זמן ומהר מאד, הארץ הוצפה בציוד של חברות נוספות כגון פולווד, באומטיק, ווסטפליה וסרג', בנוסף לשתי חברות ישראליות חדשות צ.ח.מ אפיקים ו-SCR מהנדסים.
חברות חליבה ישראליות
שהוקמה בחצי השני של שנות ה-70, התחילה את דרכה בפיתוח מפעמים האלקטרוניים, בנוסף למד זרימה ללא חלקים נעים, שמגלה שינויים בזמן מהלך החליבה, על מנת להפסיק את הפעימה ולהפעיל את מסיר הגביע בהתאם.
בדגמים המתקדמים יותר של המפעמים, היה מתקן ייחודי המורכב מצינורית שקופה, אשר בתוכה בוכנה קטנה, שנעה מצד לצד ואיפשרה התראה בעת תקלה במפעם.
מאוחר יותר, מד הזרימה הפך למד חלב ובסגירת מעגל, מדי החלב של SCR הם גם מדי החלב המשווקים במכונים של חברת דה-לוואל (אלפא לוואל ההיסטורי) וגם של חברות אחרות.
באותה תקופה הוקמה בקיבוץ אפיקים, חברת צ.ח.מ (ציוד חקלאי מתקדם), לימים אפימילק ומד החלב הראשון שלהם, שפותח על ידי אלי פלס ז"ל, הורכב ברפת אפיקים ב-1987 וב-1990, אחר ההתנסות באפיקים, במכון הטריגון החדש ברפת צרעה, שאליו נהרו אורחים מרחבי העולם לראות את הרעיון החדש של מד החלב הישראלי.
מד החלב של צח"מ, אפשר לראשונה לראות את כמות המדויקת של החלב תוך כדי חליבה, בנוסף למדידת רמת המוליכות החשמלית (מתאם גבוה של עלייה במוליכות מאפשרת לגלות דלקת עטין, בשלבים המוקדמים של המחלה)
בתחתית מד החלב היה ניתן להרכיב "דוגם שומן", על מנת לאסוף חלב לבדיקת הרכבו או לבקטריולוגיה. כמה שנים מאוחר יותר הושקה תוכנת ניהול ממוחשבת.
היום, מכוני חליבה עם ציוד ותוכנה של החברות הישראליות נמכרים ביותר מ-50 מדינות ברחבי העולם.
70 שנה אחרי חנוכת מכון החליבה הראשון עם צנצנות, ויותר מ-30 שנה, אחרי הכנסת מדי החלב הראשונים לעבודה, הרפת הקיבוצית האחרונה שעדיין חלבה לצנצנות, רפת קיבוץ הרדוף, עברה בחודשים האחרונים, לחליבה במדי חלב ולקו חלב נמוך.
במגזר המושבי, בעדרים הקטנים יותר, אנחנו עדיין יכולים למצוא מכוני צנצנות במשקים שלא מתאים להם מסיבות שונות, להשקיע בהחלפת הציוד.
