האם בדגניה א' "מכופפים" את "צו ההרחבה בחקלאות" ולא מחילים אותו על חבר בן 84, עובד המטע?
״אני נולדתי בקיבוץ. לקחו את כל הקיבוץ, הפכו אותו לגמרי, ואמרו שאין יותר אידיאולוגיה", אמר חבר קבוצת דגניה א', בן 84, בדיון שהתקיים לאחרונה, לפני השופטת ברכה לחמן, בבית משפט השלום בקצרין, בעת תחילת בירור תביעה שהגיש, באמצעות עו"ד שילת קריספין, כנגד קיבוצו (המסווג כ"קיבוץ מתחדש״).
החבר סיפר בתביעתו שמאז שנת 1961 הוא עובד בקיבוץ כ"עובד פְּנִים", ומשנת 1984 מועסק במטע הבננות של הקיבוץ, ועדיין עובד בו, במתכונת של שישה ימים בשבוע, כשמונה שעות עבודה ביום (משעה 6:00 בבוקר).
החבר לא חָלַק על כך שלא מתקיימים יחסי עובד ומעסיק בינו לבין קיבוצו. תביעתו היא שהוא לא קיבל את כל זכויותיו כעובד פְּנִים, "מכוח תקנון אורחות העבודה בקיבוץ, שקבע כי זכויות חברי הפנים בקיבוץ תהיינה צמודות לדיני העבודה במשק״.
לא להפחית מתנאי עובדי הפנים
החבר תיאר שהקיבוץ החליט בשנת 2004 על "מודל התחדשות" שכלל, בין השאר, כפרק נפרד בו, תקנון "אורחות עבודה" שהסדיר גם את זכויות וחובות עובדי הפְּנִים בקיבוץ. לטענת החבר, תקנון זה מהווה חוזה בין הקיבוץ לחבריו, ולכן חלים עליו דיני החוזים. נקבע בו, הדגיש החבר, ש"כללי 'אורחות העבודה' מבוססים על חוקי העבודה במדינת ישראל עם התאמות למציאות המיוחדת של הקיבוץ". משכך, טענתו היא "שהקיבוץ אימץ את דיני העבודה במשק הישראלי כדי להחיל אותם על החברים, עובדי הפנים בקיבוץ". הוא הדגים זאת בשורה של הוראות שנקבעו ש"תואמות וזהות לדיני העבודה": היקף שעות העבודה המותר, שעות נוספות, ימי מחלה, חופשת לידה ועוד. הוראות דומות, הוסיף החבר, נקבעו גם בהחלטה מאוחרת שקיבל הקיבוץ בשם: "מודל דגניה 2009״.
החלטות אלה, אמר החבר בתביעתו, נועדו להחיל את דיני העבודה במשק על החברים עובדי הפנים בקיבוץ באופן המיטיב איתם לעומת השכירים במשק, או לפחות שלא להפחית מתנאיהם לעומת אלה של העובדים השכירים. דיני העבודה במשק, הסבירה פרקליטתו של החבר, כוללים גם צווי הרחבה, לרבות "צווי ההרחבה בענף החקלאות״.
החבר: הקיבוץ הפר את תקנון אורחות העבודה
״צו הרחבה" הוא צו שמוציא שר העבודה שמרחיב את תחולתו של הסכם קיבוצי קיים (במקרה זה של "התאחדות האיכרים") גם על קבוצות עובדים שאינן כלולות בהסכם. כך ניתן להקנות את היתרונות שבהסכם קיבוצי כללי גם לקבוצות עובדים לא מאורגנים, שההסכם הקיבוצי אינו חל עליהם. צו ההרחבה בענף החקלאות מעניק לעובדים בחקלאות זכויות סוציאליות עודפות על אלה הקבועות בחוק.
לפי הנטען בתביעה, הקיבוץ מיישם את הוראות צווי ההרחבה על העובדים השכירים העובדים בחקלאות בקיבוץ, אך אינו עושה זאת ביחס לחברים עוֹבְדֵי הַפְּנִים, וזאת בניגוד לתקנון אורחות העבודה, שהוא "חוזה שנחתם בין חברי הקיבוץ לבין הקיבוץ״.
החבר טען שהקיבוץ הפר את תקנון אורחות העבודה בכך שלא עדכן את שכרו כעוֹבד פְּנִים לפי התקנון, לא החיל לגביו את דיני העבודה במלואם, לא נתן לו זכויות, ולא שילם לו שכר או מענקים לפי צווי ההרחבה בחקלאות ודיני העבודה במשק, ובכלל זה: דמי הבראה, מענק שנתי, דמי כלכלה, קרן השתלמות, תוספת וותק, דמי חגים, תוספת קטיף ודמי חופשה. עוד תבע החבר פיצויים בסך 30,0000 שקלים בגין עוגמת נפש, אפלייתו וקיפוחו ביחס לעובדים שכירים אחרים "העובדים איתו כתף אל כתף״. סך כל תביעתו של החבר כנגד הקיבוץ הוא: 208,000 שקלים.
הקיבוץ: החבר בגיל פרישה והסדרי העבודה אינם חלים עליו
דגניה א', באמצעות עו"ד גיל דגן (שלמה כהן ושות') טען מנגד כי יש לדחות את כל טענות החבר. כאשר מדובר בחבר בגיל פרישה, הוסיף הקיבוץ, הסדרי העבודה של הקיבוץ אינם חלים עליו.
הקיבוץ הסביר שלא אימץ להחלטותיו הֶסְדֵּרִים הנגזרים מיחסי עובד-מעסיק וממילא גם לא החיל על חבריו את הוראות צווי ההרחבה. הבסיס המשפטי לזכויות העובדים הן ההחלטות הפנימיות במוסדות הקיבוץ. "כללי העבודה" של הקיבוץ מבוססים על "חוקי העבודה", בשונה מ"דיני העבודה". צו הרחבה אינו "חוק" אלא "דין", כך שאין בסיס להחלתו, שכן "לא כל דין הוא חוק" אמר הקיבוץ. מה עוד שנקבע במפורש שהחלת "חוקי העבודה" תעשה עם "התאמות" ל"מציאות המיוחדת של הקיבוץ״.
״אין כל הפליה של החבר-התובע" אמר הקיבוץ, שכן לא ניתן להשוותו לעובדים שכירים או לחברים בגיל העבודה אלא רק לחברים בגיל פרישה הממשיכים לעבוד ובכך לא הופלה. גם אם "נשווה את התובע לשכירים בענף", אמר הקיבוץ, החבר לא הופלה לרעה כי הסכמי ההעסקה של העובדים השכירים מבהירים שמשכורתם מגלמת בתוכה את כל הזכויות הנובעות מצווי ההרחבה. לו היה נקבע, הסביר הקיבוץ את עמדתו, שצווי ההרחבה חלים על החבר, כי אז "זכויות רעיוניות אלה היו כלולות במסגרת שכרו״.
על העיקרון
הקיבוץ דחה את תביעת החבר לפיצוי בגין עוגמת נפש ואמר כי דווקא מתוך הערכה לחבר, המשיך הקיבוץ להעסיק את החבר בענף הבננות, דבר שאינו מובן מאליו, הגם שזה הגיע לגיל פרישה לפני 20 שנה והקיבוץ יכול היה לסיים את עבודתו. בשל כך שהחבר מוסיף לעבוד הוא נהנה מתקציב גבוה יותר מאשר בני גילו, הוסיף הקיבוץ.
עוד טען הקיבוץ כי חלק התביעה הנוגע לזכויות שמקורן שבע שנים ויותר קודם למועד הגשת התביעה – התיישן. הקיבוץ הוסיף שהחבר לא מיצה את הליכי הבירור הפנימיים בקיבוץ טרם הגשת התביעה. ״הנושא הוא עקרוני בעיני התובע", אמרה עו"ד שילת קריספין בדיון המשפטי שהתקיים, וביקשה לקבוע את התיק "לשמיעת ראיות".
המשך יבוא.
