אביבית רצתה להתאוורר ברודוס מהאוויר המורעל והמחניק אותו אנחנו נושמים בישראל וחזרה הביתה מהר מדי. בחתולים ננוחם
החתולים
החתולים ברודוס מרוצים. באים לבקש אוכל בביטחון שקט. לא מייללים ולא עזובים ולא באים לגנוב תשומת לב כשמגיעים לידם. בבארי הם רועדים מהבומים, יודעים שהם כאילו מסמלים בית, ומחפשים את הבית.
הווטרינר של בארי אמר לי פעם שלהכניס חתול זה להכניס את הטבע הביתה. אבל בלי בית ובעלים יוצא מהם החלק התינוקי היללן, שבזכותו חברו לבני האדם. הם באים לדבר ולהתחכך ואין עם מי. יש לי חתול לבן עם עין חומה ועין כחולה. בר מזל שחזרנו.
יש בשכונה עוד חתולים. בלקי עם האוזן החתוכה כבר נעלם. אני חושבת שנגמרו לו תשע הנשמות. תקופה מסוימת חי בחדר אוכל, אוסף מזון ותשומת לב. עכשיו כבר לא נראה בשום מקום. ויש את הג׳ינג׳י הקטן והידידותי עם העיניים בירוק מפליא, שבזכותו עיני החתולים הן מהיפות בעולם החיות. הוא ידידותי יותר מדי. כשאני משקה גינות הוא בא ומתחכך, נכנס מתחת לרגליים, וכשזה לא עוזר – נושך נשיכות דמי קטנות. ואז אני צריכה לגרש אותו. אם אהיה נחמדה מדי יגיע אלי הביתה ואציו, החתול הלבן של גיבור קדמון – ייכנס בו.
כמה ימים לפני שנסעתי הג׳ינג׳י הקטן צלע. הרגל התנפחה מנשיכה. רציתי להביא אותו לווטרינר, אבל אמרו שהוא משתולל ושורט ולא בא לי להסתבך לפני חו״ל. למוחרת, כשהתחרטתי, הוא נעלם ליומיים, ורק בבוקר הנסיעה הופיע. צולע קצת פחות. אולי בוזבזה נשמה אחת.
בלי לזוז יותר מדי
כל התעוררות אני חושבת לעצמי דבר ראשון: אני לא בבית. אחר כך נהנית מלא להיות, אבל ההתעוררות נשארת אותו דבר. אני לא צריכה לחשוב על מה שקורה בארץ, למרות שעוקבת.
הבית דופק לי בחלון המכשיר הקטן והמרובע במיליון הודעות ווטסאפ (נורא חשוב – ושיסתדרו בלעדי). כמה גם נזכרו להתקשר אלי במיוחד עכשיו, מה שעושה לי טוב. הבית החליט לתת לי גב.
יצאתי לבדי, או יותר נכון בעצמי, כשנמצאים בראש המתאים לריקוד סולו – החוויה מעולה. אני שם, ובהמשך יחברו אלי. אפילו הצלחתי להגיע לוויכוח כלשהו עם ישראלי לשעבר ששאל "איך נמצא במלחמה להנהגה מישהו יותר טוב?". איך באמת! אבל האמת, לא היה חמצן להזין את אש הוויכוח, הוא היה עסוק יותר באוזו ובסופלאקי שיאכל עם אשתו היווניה בערב, ואני לא באתי בשביל להתווכח. שיישאר בדעתו ברודוס.
פתאום יש לי זמן לחשוב על עצמי. קניתי כובע. בתאוריה מוצדק, בפועל – רעיון גרוע, במקומות שצריך אותו הוא מתעופף. עוד נפילה במלכודת תיירים שאי אפשר שלא ליפול בה, כשהמוקש הוא שמחר לא אהיה פה, אז צריך להספיק. בצוהריים פעמוני כנסיה ובערב כבר יש כרטיס הביתה.
לא רציתי. הזן היה סבבה. אנשים רצים לכל עבר למצוא את הרוח, ואני, כמו שחזיתי, מצאתי אותה במקום אחד, בלי לזוז יותר מדי. היו שמש ורוח, ואוויר ויווניות, וגב תפוס שלא הצלחתי לפתור, ואפילו הלך והחמיר.
נחנקים לאיטנו
אז הביתה למרות שלא הספקתי להתרחק מספיק, לאסוף תובנות ממרחק.
שמתי לב לחתולים ולבקרים, לאור ולצרצור הציקדות. אלפים על אלפים בשדה הזיתים מול חלוני. כיבסתי והכנתי, ובקושי בקושי זזתי. טוב לי פה מלבד הגב. עייפתי מהאוויר המורעל והמחניק אותו אנחנו נושמים בישראל. מהזקן עד הילד המשחק עם דלי בחול, מהמפגינות בשערים עד הטומנות ראש עד צוואר ביומיום. כולנו נושמות אותו, כולנו נחנקים לאיטנו מהשקרים ומהרוע הגלוי, מחוסר הבושה, מהמוות והדם, מהשנאה והנקמה ומקידוש המלחמה.
היו כבר כמה בומים
בוקר.
אני מתעוררת ואני בבית.
זאת לא אותה אני שיצאה. זאת אני עם גב בבעיה שצריכה לחשוב על כל תנועה ובקושי יכולה לחשוב.
הציפורים מצייצות, היו כבר כמה בומים, הכנתי רשימת קניות, החום יגיע.
