ממ"ד הזמן

רויטל פז-אבולעפיה מספרת על ספרה השני "חריץ בזמן" שמספק אפשרות נדירה להתעלות מעל המקום והזמן, על הילדה הדחויה שהייתה וגם למה רק בגיל 58 העזה לצאת עם הכישרון לעולם

*תמונה ראשית: רויטל פז אבולעפיה עם ספרה "חריץ בזמן". צילום: עידן צורדקר

במציאות בה כל רגע הכול יכול להשתנות ולא בהכרח לטובה, נדמה שהזמן מקבל משמעות חזקה במיוחד בחיינו. במציאות בה אנחנו מקבלים התרעות של דקות על טיל מתימן ואחרי כל מה שעברנו בשנתיים האחרונות, אפשר בהחלט להגיד שאנחנו חיים על הרצף של בין ממ"ד לממד הזמן. הזמרת ריטה שרה על זה בלהיט "עבד של הזמן" – על התחושה שכולנו מרגישים בארצנו בעלת החיים האינטנסיביים, שהזמן משתלט על התודעה שלנו, אבל מסתבר שזה לא חייב להיות כך.

לרויטל פז-אבולעפיה חיוני מאוד להתעלות מעל המקום והזמן דווקא בעולם בו הכול שברירי, זמני ולא ודאי – אם תרצו כמו במטריקס – להבין ש"החיים הם כמו חלום". מה זה אומר? האם אנחנו יכולים לחלום את החיים שאנחנו מייחלים לעצמנו? ואולי החיים שאנחנו מתייחסים אליהם כאל מציאות אינם אלא חלום?

כדי להבין את התפיסה המרתקת הזאת יש לצלול לעולם המיוחד של יוצרת שלפי הקוראים הוא "עשיר בחוכמה אלוהית". רויטל פז-אבולעפיה היא קול ספרותי יוצא דופן שמצייר בכתיבתו ערים פנימיות, חריצי זמן ואנשים שחיים בין החלום לזיכרון. מאחוריה שני ספרים בולטים, אך מאחורי הקול הספרותי הבשל והפיוטי שלה עומדת גם דרך ארוכה של שתיקה יצירתית ושל פריצה.

"חריץ בזמן", שראה אור בהוצאת ספרי ניב, הוא רומן פיוטי והגותי שמאתגר את הקוראים להתבונן מחדש במושג הזמן לא כמשהו קצוב וחד-כיווני, אלא כמרחב מורכב, טעון ואולי אפילו גמיש.

"חריץ בזמן"

הסיפור מתחיל כששבתאי, איש שנחבל בראשו מתעורר מתרדמת ומגלה שאיבד את זיכרונו. עליו ללמוד מחדש את חייו, לבנות את עולמו מבראשית, ובעיקר להבין מי הוא. את מסעו האישי מובילה חקירה פנימית ומסתורית אחר מושג הזמן, שמתבצעת בין מציאות שקטה לבין מרחבי חלום עשירים בדימויים ובחזיונות.

במהלך התרדמת חווה שבתאי חלומות על תרבויות שונות ועל הדרך בה חוו את הזמן: שבטים שראו את הזמן כמיתר ספיראלי, כאלה שחיו רק בהווה נצחי או כאלה שניסו לדמיין את הזמן מהסוף להתחלה. כשהוא חזר להכרה סיפורים מהעבר התחילו להיחשף, כשבמרכזם אהובתו רחל שקפצה אל מותה מקצה גג. עם התמונה הזאת בליבו יוצא שבתאי למסע – לא כדי לשחזר את העבר, אלא כדי למצוא חריץ בזמן דרכו יוכל אולי להגיע אליה שוב.

כדי לנסות לפענח את אותו חריץ חמקמק, מתחיל שבתאי לתעד את חקירותיו במחברות. את המחברות הוא מוסר לסהר – סופר צללים וחבר ילדותה של רחל. קריאתו של סהר במחברות משמשת ציר נוסף ברומן, דרכו נאלץ גם הוא לבחון את חייו ואת אופן התמודדותו עם מושג הזמן. עליו להתמודד עם הפחד שלו מזמניות החיים שגורמת להיעלמותם של אנשים ושל משמעויות.

הרומן "חריץ בזמן" מחולק לתשעה זמנים, כשבכל אחד מהם אפשר ליהנות מהדמיון ומהכישרון של רויטל פז-אבולעפיה. כך למשל כשהיא כותבת: "כשאיעלם, תמשיך לחשוב עליי. אולי אז תתחיל להבחין שחלומות מאפשרים מגע בין מרחבים וזמנים שונים שמתקיימים זה לצד זה בו-זמנית".

לדברי רויטל: "משמעות הזמן מורכבת ולא דיכוטומית. הזמן זורם כמו נהר ולאדם צריכה להיות שאיפה להתמזג עם נהר החיים."

בני שבט ההביה, עליהם חולם שבתאי, מודעים למורכבות זאת של הזמן. הם יודעים שאין זמן הזבוב זהה לזמן הינשוף או הסלע. לפיכך הם מתאמנים באיסוף פעימות הזמן השונות של כל אובייקט או יצור חי. את התנודות האלה הם משליכים לנהר וכך הם מתמזגים עם נהר החיים.

הדחייה והבחירה

רויטל נולדה בשנת 1959 בבית החולים "צהלון" שידוע היום כבית חולים "דג'אני". "כנראה שלא רציתי לצאת לעולם," היא אומרת. "נולדתי בלידה קיסרית, נשלפתי מהרחם. עד היום אני חושבת שזאת חלק מתחושת הזרות שליוותה אותי שנים רבות: המה אני עושה כאן, לאן נולדתי ומה משמעות החיים – אלה שאלות שליוו אותי ועדיין מלוות אותי."

תחושת הזרות לעולם התחזקה במהלך ילדותה. "כשמלאו לי שנתיים נסעו הוריי לשליחות בפריז. שוב נשלפתי, הפעם לארץ זרה. החינוך בצרפת היה נוקשה מאוד ואהבתי את חופשות המולדת בארץ כי כאן הילדים היו חופשיים", היא נזכרת. "הייתי בת שבע כשחזרנו לארץ. גרנו אז ברמת גן. הילדים שיחקו בחוץ חופשיים לנפשם, אך לדאבון ליבי מצאתי עצמי מוחרמת על ידי הילדים. הייתי 'הזרה'. תחושת אי-השייכות שלי התחדדה כשפרצה מלחמה. מלחמת ששת הימים."

בדיעבד, מבינה רויטל שבזכות המעברים האלה התפתחה בה התבוננות להבדלי תרבות. "שום דבר לא היה מובן מאליו. נפתחה בי היכולת לשאול שאלות, להתבונן, לדעת שאפשר לחוות ולחשוב אחרת."

במהלך ילדותה, התנסתה בסוגי אומנות מגוונים: ריקוד, נגינה, ציור, משחק וכתיבה. בגיל 20 החליטה להתמקד וידעה שברצונה "להיות סופרת", לכן מייד אחרי השירות הצבאי התחילה ללמוד בחוג ל"תורת הספרות" באוניברסיטת תל-אביב. "זה היה חוג נוראי בעיניי", היא אומרת. "ניסו להוכיח שלימוד הספרות הוא מדע והרגשתי שרוקנו את הספרות ממשמעות".

בראשית לימודיה פגשה דוקטורנט בחוג לפילוסופיה שהתמחה בפילוסופיה של המזרח. לאחר שבועיים של הכרות ואהבה, היא נענתה להצעת הנישואין שלו. "אמרתי כן ומהר מאוד מצאתי את עצמי בהיריון. החלטתי ללדת," היא משתפת. "אחרי הלידה גרנו בתל אביב. לימודיי התעכבו, הכתיבה נחסמה – התחלתי לשפוט את כתביי יתר על המידה והכול נתקע. גם הנישואין נתקעו, אך במקביל בתקופה הזאת התחלתי להתוודע יותר ויותר לתחושה שיש משהו מעבר לקיים, משהו מסתורי שמשפיע על חיינו. התחברתי לתורות המזרח – לבודהיזם ולזן. אז הכרתי את דליה – חברתי הטובה ביותר עד היום. גם היא התמחתה בפילוסופיה של המזרח, אך החליטה אז לעשות הסבה ללימודי פסיכולוגיה ולהיות מטפלת באומנויות. את התיזה שלה כתבה בהשראת ק. ג. יונג תלמידו של פרויד. דרכה הכרתי את מחקריו: את האפשרות להרחבת העצמי, את הארכיטיפים, את התת מודע האישי והקולקטיבי. וכמובן הרחבתי והעמקתי את היכרותי עם חלומות וניתוחם."

כשבנה היה בן שלוש וחצי התגרשה. "הוריי נסעו שוב לשליחות, הפעם לבלגיה. כבת יחידה הייתי לבד עם ילד. לקחתי את עצמי לידיים ונרשמתי שוב לאוניברסיטה. הפעם החלטתי ללמוד ספרות צרפתית," היא נזכרת.

בחוג זה לימדו את הספרות שהיא אהבה. לתואר ראשון למדה גם תרבות קלאסית, לימודי יוון ורומא העתיקה כי "נמשכתי ללימודי המיתולוגיה שתאמה את אהבתי ליונג: לארכיטיפים ולתת המודע הקולקטיבי. מהר מאוד נסקתי מעלה – סיימתי בהצטיינות תואר ראשון והתחלתי תואר שני בספרות צרפת. הייתי מתרגלת בקורסי מבוא וגם הרציתי בקורסים עצמאיים." בשלב זה גם קיבלה מלגת מחקר ונשלחה ללמוד חצי שנה בבריסל.

בעקבות מחקר תרבותי על ספרות סוריאליסטית שנכתבה בהשראת חלומות, התוודעה לכל קבוצות המודרניזם שהיו באותה תקופה – "ריתק אותי האופן בו ביקשו להתבונן מחדש על המציאות ולשבור את תבניות הכתיבה המסורתיות. הם הרבו להתייחס לזמן, וכך למשל בספר יש לכך התייחסות לפעמים. רחל מבקשת משבתאי לצייר את הזמן הבו-זמני: 'כל זוויות הראייה האלה יכולות להתקיים בריבוע אחד של הציור. זה יהיה ציור קוביסטי. פיקסו ובראק ניסו לבטא את נקודות המבט שמתקיימות בו־זמנית ברגע אחד על משטח ציור אחד'."

באותה תקופה הכירה את מיכאל, בן זוגה עד עצם היום הזה. היא חזרה ארצה והשניים מצאו בית ביפו. העיר שינתה את מהלך חייהם. היא החלה ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים ומיכאל הקדיש מזמנו לעשייה ציבורית לטובת העיר שהייתה אז מוזנחת להחריד. לאחר שנבחר חולדאי, הוא הגביר את הכוח האלקטורלי שלו והפך להיות סגן ראש העיר הממונה על התכנון והבנייה ופעל רבות לפיתוחה של יפו.

מתי התגלה כישרון הכתיבה שלך?

"בגיל צעיר. כתבתי יומנים, שירים וסיפורים קצרים. הכתיבה שלי שילבה תמיד דמיון ותשומת לב לרוח האדם, אבל ביקורת עצמית נוקשה מנעה ממני לפרסם את כתביי. אפילו גנזתי ספר פרוזה שכתבתי."

רק בגיל 58 זה קרה. כשנולד לה הנכד הראשון הכול התחבר. פתאום היא הרגישה שהגיע הזמן לחלוק את עולמה הפנימי עם הדור הבא ועם העולם בכלל. הסיפורים שהבשילו בתוכה במשך עשרות שנים זרמו וקיבלו קול.

"כאילו נפתח אצלי שער," היא מסבירה את הפריצה המאוחרת. "הרגשתי שמה שכתבתי כבר לא שייך רק לי, אלא גם לו – לנכד שלי. רציתי להוריש לו עולם רחב, דרך להתגבר על קשיים באמצעות המילים."

ספרה הראשון "הערים שמעבר לפרגוד" מגולל את חייה של עומר. היא מספרת לנכדה על שבע ערים דמיוניות בהן חיה, כשכל אחת מהן מייצגת שלב במסע חייה או תובנה עמוקה שהבשילה בה. העיר האחת משקפת בריחה והתגוננות, השנייה פחד לאבד זיכרונות, השלישית יצירה וכן הלאה עד לעיר האחרונה שממזגת את הערים כולן. זהו ספר מהורהר ופיוטי שבו יפו, תל אביב וערים דמיוניות משתלבות לכדי מפת חיים שלמה.

בספרה השני "חריץ בזמן" מבנה הספר מורכב פחות והוא נוגע בשאלות הקיומיות ביותר: מהי זהות? מהו הזמן והאם אפשר לעצור אותו? ומה קורה כשאדם נאלץ לבנות את סיפורו מחדש?

המשותף לשני הספרים הוא קול נשי חכם שמביט על החיים לא רק כמסלול ביוגרפי, אלא כתופעת טבע נפשית-רוחנית. רויטל פז-אבולעפיה מצליחה לבטא בכתיבתה עומק רגשי, ידע תרבותי עשיר וקול פנימי נדיר שמהדהד גם הרבה אחרי שמסיימים את הקריאה.

כישרון הציור

לצד המלים שהיא שולטת בהן ביד אמן יש לה כישרון נוסף – בעבר רויטל ציירה. כעת, שבתאי גיבור ספרה, הוא זה שמחזיק את המכחול. המעבר הזה בין יוצרת לדמות, בין ביוגרפיה לבדיה יוצר מרחב בו החוויה האמנותית אינה רק אמצעי ביטוי, אלא גם שער לעולם פנימי עמוק ומדויק.

"הציור בניגוד לרומן אינו מתפתל לאורך עמודים," היא מסבירה. "הוא אינו דורש עלילה מורכבת או דמויות משנה, הוא דומה יותר לשיר. ציור שובה את העין בפעימה אחת – מעורר רגש מייד. קו, צבע, כתם – מספרים סיפור לא במילים, אלא בתחושה. אולי זאת בדיוק הסיבה ששבתאי מצייר: כדי לומר את מה שלא נאמר, כדי לזקק את העולם לנקודת מבט אחת ברורה וכנה."

הבחירה בציור ככלי ביטוי לדמות אינה מקרית. היא מבטאת רצון לחוות את העולם לא דרך הסברים, אלא דרך התבוננות. לשבתאי כמו לרויטל בעבר הציור הוא דרך להבין, לעבד, לזכור. הוא המקום בו נופלות מילים ודווקא השתיקה הצבעונית אומרת את שלה. בין אם בציור על בד, על דף או בזיכרון שנחרט במכחול הלב – האמנות כך נדמה נשארת הדרך המדויקת ביותר לומר את הבלתי ניתן לאמירה.

מה משמעות שם הספר "חריץ בזמן" בשבילך?

"כולנו יודעים שמלבד זמן העבר, ההווה והעתיד, מתקיים זמן שנקרא 'נצח'. איננו יכולים לתפוס מהו נצח זה, אך יכולים לשער שלזמן אין בו משמעות. קיים בו כל שהתקיים ואולי גם יתקיים. שבתאי מבקש להשבית את הזמן. שמו נגזר מהשבתה זאת. יום השבת מבחינתו הוא יום בו אפשר ליצור אין-זמן בזמן. האין-זמן הזה שהוא מצליח לכונן בחייו, הוא למעשה צוהר שמאפשר מגע עם הנצח, עם האין-סוף. מגע זה, מאפשר הטמעה של אותו אין-סוף בחיי היום-יום. הטמעה זאת מאפשרת לחיות בהוויה עשירה רבת רבדים."

"כששבתאי חולם על בני ההביה," מסבירה רויטל, "הוא מתחיל למעשה להבין באמצעותם כיצד ליישם את האפשרות למצוא חריץ בזמן. האין-זמן מבחינתם מתקיים בין תנועה לתנועה, בין שאיפה לנשיפה. המגע עם האין-זמן הזה מאפשר להם לחוות כל זמן שהוא. לחוות למשל גם את זמן הסלע או הנהר שזמנם שונה מזה של האדם."

מה תרמת מעצמך לשבתאי גיבור העלילה או מה היית מעוניינת שיהיה לך ונתת לו?

"תרמתי מעצמי את יכולת החלימה על תרבויות שונות וגם את הרצון להתעלות מעל הטוב והרע, לא להרגיש בנפרדות מהעולם, אלא להתאחד עם מקור של אהבה ועם שדה תודעה מורחב. שבתאי הוביל אותי צעד אחר צעד לכיוון מימוש הרצון הזה באמצעות ההתנסות בחוויית הזמן."

מתוך הספר: "אדם מוצא את השביל עליו התנהלו חייו. עשוי הוא מחומר דק שבדקים, כמו זה הנחזה בחלומות. צורתו כמיתר המתפתל בספירלה".

"היות ששבתאי איבד את זכרונו הוא מגשש באפלה אחר דרכו. כשהוא שב ונחבל בראשו, הוא נזכר שוב בכל אירועי חייו והוא רואה אותם כהבזק של סרט. חוויה זאת גורמת לו לראות את החיים כרשומים על מיתר בנצח שהוא מכנה 'ריק-מלא' ".

מתוך הספר: "כבר הראיתי לך שאם תטייל ביער, תדע שכל הצמחים מרושתים ביניהם בשורשים שלהם. הידיעה על הרשת שהם מקיימים, מאפשרת להם להיות היער כולו".

"חיינו אולי מוסרטים על מיתר, אך הם מצטלבים עם מיתרים אחרים. כך נוצרים להם מפגשים בין בני אדם. מיתרו של שבתאי מצטלב עם דמות שמדריכה אותו בחלומותיו. היא מראה לו רשת מיתרים – רשת שמאפשרת לנו לא להיות מוכלים רק בעצמנו, אלא להיות בקשר עם שדה שלם של הוויה אחת".

למי מיועד הספר ומה המסר העיקרי שלו?

"הספר מיועד לכל מי שממד הזמן מעסיק אותו, אך הוא מיועד בעיקר למי ששואל את עצמו שאלות על הקיום של האדם בעולם: מה המשמעות של חיינו הקצובים? כיצד נרתום את הזמן לטובתנו? האם הזמן יוצר תחושה שהחיים החולפים הם כחלום? ואם החיים הם כחלום כיצד אפשר לרתום זאת להתפתחותנו? כאמור יש פרק בספר בו רואה שבתאי את החיים שלו כבסרט ומשווה את חייו למיתר. כשאנו מתנהלים על מיתר זה אנחנו יודעים מה קרה בעברנו, אבל איננו יודעים מה כתוב בהמשכו. הוא מבין שהכול 'מכתוב', אך שואל מה זכות הבחירה שלו. הוא מגלה שהוא יכול לשנות נקודת מבט, אך עדיין אין הוא יכול לשנות את מי שהוא: 'והיה לי ברור לפתע שאני אומנם מסוגל להיות רק פרח אחד, אך יש באפשרותי גם לחוות את כל הפרחים בשדה. להיות אני, אך גם לבחור בו בזמן לחיות בכל רגע את אין סוף הפרחים האפשריים'. הוא יכול אם כן להרחיב את עצמו, את קיומו'.

"זה מה שאני מקווה שיקרה לקוראים שלי. אני מקווה שהם יעצרו, יתבוננו בחיים שלהם ולא יתנו לזמן להמשיך לזרום בלי שישימו אליו לב. ההתבוננות בזמן מאפשרת את הרחבת התודעה. נוסף לכך היא מעשירה את חיי היום יום. לכל רגע ורגע יש זמן משלו, למשל יש זמן ששבתאי קורא לו 'חיכיון'. זהו זמן שאתה מצפה בו למשהו שיקרה,

אך הוא עדיין לא התרחש. אנחנו שוהים בזמן זה למשל כשאנו מצפים לאזעקה שתקרא לנו לממ"ד ומנהלים על פיה את פעילותנו. יש זמן אחר שנקרא 'פתאום יום אחד'- זמן תזזיתי, זמן כלוא, זמן אבות אבותינו, זמן יעיל, זמן בו-זמני ועוד ועוד."

התחלת לעבוד על ספר נוסף?

"אני כל הזמן כותבת. אין פירוש הדבר שהקטעים שאני כותבת יתגבשו לכלל ספר. ימים יגידו. כרגע למשל אני חוקרת את ריבוי פניו של אלוהים. מה קורה לנו כשאנו חושבים שאינו קיים? ואם אנחנו מאמינים באלוהים, במה אנחנו מאמינים בדיוק? כיצד משפיעה עלינו האמונה בקיומו? ואולי אלוהים הוא תודעה שהאדם קובע מי תהיה ולכן אחד משמותיו הוא 'אהיה אשר אהיה'?"

מה נאחל לך ולספר?

"נוטה לומר שאני מאחלת לנו 'הצלחה', כמובן. הצלחה בשבילי היא היכולת לפתוח חריץ או צוהר בתודעת הקורא לחוויית מציאות יותר עשירה."

כשסיימתי את השיחה איתה הבנתי שהספרים של רויטל הם כמו לשבת עם סבתא אהובה על ספסל בשדרה – היא מספרת סיפור, אבל בכל מילה יש עולם שלם. אם גם אתם מחפשים כתיבה שמדברת אל הלב וגם אל התודעה, כדאי לפתוח דף בספריה של רויטל פז-אבולעפיה. ייתכן ששם בין השורות תמצאו גם את העיר שלכם או את החריץ בזמן שמחכה שתביטו בו.

הספר "חריץ בזמן" זמין בחנויות הספרים המקוונות