פרח איתיאל חזרה למושב שאר ישוב אחרי עונה בליגות הראגבי באירלנד ואנגליה וסייעה לנבחרת הנשים להבטיח שנה נוספת בדרג השני באירופה * בחיי היומיום היא גם מסייעת לנוער בסיכון
פרח איתיאל (32) החלה לשחק ראגבי רק בגיל 27, אבל הפכה לאחת השחקניות הבולטות בארץ בשנים האחרונות. היא גדלה בשדה בוקר, עברה לצפון לצורך לימודים במכללת תל חי ובשנים האחרונות היא מתגוררת במושב שאר ישוב. היא הפעילה בו בעבר אוטובוס-צימר בשם NEGEVBUS, ובימינו השטח משמש כחניון לאוטובוסים.
איתיאל הצטרפה לפני כחמש שנים לקבוצת הראגבי שביעיות של הגליל העליון, שזכתה בעונה הקודמת לראשונה בגביע המדינה, אבל לא הייתה שותפה לתואר ההיסטורי מאחר שהעבירה את העונה הרחק מכאן.
מאמן נבחרת הגברים, קווין מוסיקנט הדרום אפריקאי, ניצל את קשריו ואיתיאל עברה בסתיו שעבר לליגה האירית: "הגעתי לקבוצה של עיירה בשם וויקלו (WICKLOW), שעה נסיעה מדבלין, ולקח לי זמן להיכנס לעניינים. בארץ נשים משחקות רק ראגבי שביעיות (משחק שלם נמשך 14 דקות ולכן אפשר לערוך טורניר שלם בסופשבוע אחד) ושם למדתי מהיסודות איך לשחק ראגבי 15 (80 דקות, ולכן מומלץ לשחק לכל היותר פעם בשבוע – י.ו). טיילתי הרבה ואחרי ארבעה חודשים החלטתי שמיציתי את החוויה".
מה גרם להחלטה?
"באיזשהו שלב אירלנד לא עניינה אותי מספיק ולכן חיפשתי קבוצה אחרת והגעתי לקיימברידג', העיר האוניברסיטאית המפורסמת באנגליה, ושם שיחקתי בקבוצת שלפורד (SHELFORD), שזו עיירה סמוכה. בשלפורד קיבלתי יותר דקות משחק, וגם האווירה בקיימברידג' התאימה לי יותר, אבל חזרתי לארץ באפריל, עוד לפני תום העונה באנגליה, וזאת בשל מחויבות לנבחרת הנשים וגם לשירות מילואים."
שילוב מעניין וחריג…
"כן. אני מ"פ במילואים בפיקוד העורף – ואחרי חודש בבקעת הירדן חזרתי לנבחרת ויצאנו לטורנירים בקיץ. הצלחנו להבטיח שנה נוספת בדרג ב' האירופאי ומבחינתנו עמדנו ביעד. עוד בתחילת העונה גייסנו כסף בגיוס המונים עבור מחנה אימונים בגאורגיה ואפילו קטפנו אפרסקים למען המטרה, ובקיץ האחרון סיימנו במקום התשיעי בסיכום שני הטורנירים בקרואטיה ובהונגריה. בראשון עלינו לרבע הגמר וסיימנו במקום השמיני אחרי הפסד לאוקראינה החזקה, ובשני סיימנו במקום העשירי."
בעבר שיחקת ובמקביל היית מנהלת קבוצה בגליל העליון, מתכוונת לחזור לתפקיד?
"כרגע אורי לורנצי מנהלת ואני לא מתיימרת להחליף אותה. מילאתי את התפקיד במשך שנתיים וזו הייתה חוויה וגם זכיתי לפתח כישורים. לא הגעתי לשם כדי לחמם כיסאות."
תסבירי בבקשה
"בחיי היומיום אני עובדת סוציאלית ועוסקת בעיקר בטיפול והנחיה. פיתחתי את הצד הניהולי שבי במטרה לקחת את הכוח של הקבוצה ולמנף אותו לכיוונים ספורטיביים. אני גאה כמובן בזכייה בגביע המדינה למרות שלא הייתי שותפה לכך."
מה את עושה בפועל בתור עובדת סוציאלית?
"אני עובדת כבר כמה שנים עם צעירים ונוער בסיכון, וגם מנחה מסעות לחיילים משוחררים שנועדו להכין אותם לקראת השחרור. פרט לכך אני עובדת בפרויקט 'חופים' בחוף לבנון בכנרת – מסייעת לבני נוער שמגיעים לשם ונקלעים למצוקה, וכן מפנה לגורמים המתאימים."
בעבר החמצת עונה שלמה בגלל פציעה. בכל זאת חזרת לשחק.
"מצבי חייב ניתוח בברך והמשך הקריירה שלי עמד בסימן שאלה, אבל הניתוח הצליח ואז החזרה לאימונים הייתה רק עניין של זמן. הייתה לי מוטיבציה לחזור להתאמן ולהוכיח את עצמי ויניב גרטי (מאמן הקבוצה ומנהל הראגבי בעמותת הספורט גליל עליון) מינה אותי למנהלת והמינוי הגביר לי את המוטיבציה והקל עלי את החזרה לפעילות ספורטיבית."
צברת בעונה שחלפה ניסיון בראגבי 15, תוכלי ליהנות ממנו גם בארץ?
"בינתיים לא, כי בישראל נשים עדיין משחקות רק בגרסת השביעיות המקוצרת, בניגוד לאנגליה ואירלנד. אבל אני שומעת על כוונות ודיבורים לייסד פה ליגה או נבחרת גם בגרסה המלאה, ואם זה יקרה – אז אוכל להביא לידי ביטוי את היכולות שלי. שמעתי שהיה אפילו מחנה אימונים לנשים בראגבי 15 וזו מגמה חיובית, אבל בקרוב אחזור לאימונים של שביעיות."
בעבר עבדת גם בתעשיית הסרטים, איך הגעת לשם?
"התחלתי כנערת מים בקומדיה 'פלאפל אטומי' שביים דרור שאול ב-2015 עם שי אביבי, יוסי מרשק ומלי לוי. הייתי אחרי צבא ועניתי למודעה שראיתי בעיתון במדרשת שדה בוקר. צילמו בהתחלה בדרום ואחר כך גם בתל אביב ובהמשך התקדמתי לתפקיד עוזר פרופ (אחראי על חלוקת אביזרים לשחקנים וארגון הסצינות) במספר סרטים וגם בסדרות במהלך החופשות מהלימודים, אבל אני כבר לא שם."
את כבר בת 32, הגיל משפיע על היכולת שלך או שעוד לא רואה את סוף קריירת הראגבי?
"התחלתי לשחק רק בגיל 27. בארץ אין בינתיים מחלקות נוער לראגבי נשים ולכן לא יכולה להשוות את היכולת שלי עשר שנים אחורה ולהחליט אם עמדתי בציפיות או לא. עברתי פציעה והשבתה ארוכה ועובדה שחזרתי לראגבי ואפילו שיחקתי בחו"ל. כרגע אין לי מחשבות על האטת הקצב או על פרישה."
