האם מחלתו היא תוצאה של חשיפה לחומרי הדברה ומה אחריותו של הקיבוץ?
חבר קיבוץ לקה בפרקינסון. שנים עבד בקיבוץ בעבודות חקלאיות בענף הכותנה ובענף גידול הירקות ואף שימש תקופה כמנהל המקצועי והאחראי על הגידולים בענף הירק. לטענתו, המחלה שאובחנה אצלו בגיל 50 היא תוצאה של חשיפה לחומרי הדברה בתקופת עבודתו. התובע סיפר כי בפועל הוא היה מצוי בשטח לצורך הכוונה ומעקב אחר ביצוע ריסוסים שבוצעו באמצעות מטוסי ריסוס (סימון "בזמן אמת" באמצעות דגלים למטוסים), גם ריסס בעצמו באמצעות במרסס גב, והיו מקרים בהם היה חשוף (ללא חליפת מגן או מסיכה) בשטח מרוסס.
עובדי חקלאות שלקו בפרקינסון
המוסד לביטוח לאומי, בין בעצמו ובין כתוצאה מפסיקת בתי הדין לעבודה, הכיר לא אחת בעובדי חקלאות, שלקו בפרקינסון, כ"נפגעי עבודה" (כמי שנפגעו ב"תאונת עבודה'), הזכאים לקצבת נכות מעבודה. כדי להצליח בתביעה לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי היה על הנפגע להוכיח כי קיים "קשר סיבתי רפואי", בסבירות העולה על 50 אחוזים, בין עבודתו לבין מחלתו (שהיא "הפגיעה" שנגרמה לו בעבודתו, המזכה אותו בהכרה ובקצבה).
גם במקרה זה, המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובע כמי שנפגע בעבודתו בגין המחלה, קיבל את טענתו שיש לייחס את מחלת הפרקינסון בה לקה לכך שנחשף לחומרים כימיים בעבודתו, וקבע לתובע דרגת נכות יציבה בשיעור 40 אחוזים. אגב-כך, בקיבוצו השיתופי של התובע תגמולים שמשלם המוסד לביטוח לאומי, למי שנפגע ב"תאונת עבודה" בקיבוץ, משולמים ישירות לקיבוץ.
האם הקיבוץ התרשל במניעת הנזק?
החבר-התובע בחר לפנות גם לבית משפט השלום בתל אביב בתביעה לפיצויים בה דרש שהקיבוץ וחברת הביטוח שלו יפצו אותו בעד נזקי-הגוף שסבל. כדי להצליח בתביעת נזיקין שכזו, על החבר הנטל להוכיח כי הקיבוץ התרשל במניעת סיכון של חשיפה אפשרית שלו לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו וכן להוכיח, מעבר לרף הסתברות של 50 אחוזים, שקיים קשר סיבתי עובדתי ורפואי בין התרשלות הקיבוץ לבין פרוץ המחלה אצלו. קשר סיבתי זה הוא יסוד חשוב בהוכחת תביעת נזיקין, שכן הוא מהווה את הקשר שבין הרשלנות המיוחסת לקיבוץ לבין הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.
במאמר מוסגר: ההכרה של המוסד לביטוח לאומי בחבר כ"נפגע בעבודה" אינה "הוכחה" לעניין תביעת הנזיקין שלו, שכן מערכת הדינים הנוגעים לזכאות הנפגע לפיצויי נזיקין, אינה זהה לדינים הנוגעים לתביעה להכרה כ"נפגע בעבודה".
החבר, באמצעות עו"ד יוסף משיח, טען, כאמור, שהקיבוץ התרשל בכך שלא נקט אמצעים להגן עליו מפני "חשיפה תעסוקתית" לחומרים מסוכנים. הקיבוץ, וחברת הביטוח שלו, הכחישו באמצעות עו"ד יצחק מנדה "את החשיפה התעסוקתית", לגביה טען התובע. הם אמרו כי לא הייתה התרשלות מצד הקיבוץ, ולא קיים "קשר סיבתי" בין עבודת התובע לבין התפרצות מחלת הפרקינסון אצלו. הם הוסיפו שגם אם יימצא קשר שכזה כי אז לתובע עצמו "אשם תורם" (תרומתו לנזק, במעשה ההתרשלות שלו), והוא האחראי הבלעדי לנזקים שנגרמו לו.
נחשף לחומרים מסוכנים
השופט משה תדמור-ברנשטיין ציין כי על הקיבוץ כמעסיק חלות תקנות הבטיחות בעבודה, שנועדו לספק הגנה לעובדים. החברות בקיבוץ, הוסיף השופט, "אינה מפקיעה את אחריות הקיבוץ המעסיק את החבר כעובד בקיבוץ". מהעדויות שהובאו מצא השופט שאכן הייתה הפרת חובות שבחוק מצד הקיבוץ ורשלנות מסוימת שלו בהתנהלותו "בזמן אמת" אל מול הסיכונים אליהם נחשף החבר בעבודתו (אי הקפדה כי ייעשה שימוש בציוד הגנה, אי כניסה לשטח מרוסס ועוד).
יחד עם זאת, סבר השופט כי גם לחבר "אשם תורם" אפשרי בשיעור של 15 אחוזים, לסיכון לחלות במחלה, שכן הייתה לחבר ידיעה מסוימת לגבי ההשפעה של חומרים מסוכנים שהוא נחשף אליהם והוא לא נקט אמצעי זהירות המתחייבים בקשר לכך.
לצורך בירור השאלה אם קיים "קשר סיבתי" בין עבודת התובע לבין המחלה, מינה השופט מומחה בתחום הנוירולוגיה, שקבע כי רבים הסיכויים שמחלת הפרקינסון שאובחנה אצל התובע לא נגרמה בגין חשיפת התובע לחומרי הדברה בעבודתו בקיבוץ. המומחה הצביע על אפשרות שהמחלה פרצה בשל "פגמים גנטיים שקיימים אצל התובע", לרבות קיומה של "מחלה גושה" Gaucher's) disease).
יחד עם זאת, המומחה יחס תרומה אפשרית לכך שהתובע נחשף לחומרים מסוכנים ("קשר סיבתי") בשיעור 16 אחוזים (שאינה תלויה בנתוניו הגנטיים והבריאותיים של התובע), מתוך כלל גורמי הסיכון של התובע לחלות בפרקינסון.
איך יחושבו הפיצויים במקרה שהקיבוץ יופרט?
סיכום ביניים: לקיבוץ נמצאה אמנם רשלנות, אך תרומתה האפשרית, כלומר הקשר שבין הרשלנות לפרוץ מחלת הפרקינסון, היא בשיעור 16 אחוזים בלבד. על התובע היה להוכיח כי הוא לקה בפרקינסון כתוצאה מעבודתו, ברף הסתברותי העולה על 50 אחוזים אך לא עלה בידו להוכיח זאת. כאשר הקשר הסיבתי עובדתי לנזק מתמצה ב-16 אחוזים סיכוי בלבד, הסביר השופט, סביר יותר שהנזק (המחלה) נגרם מסיבות הקשורות לנתוניו הגנטיים והבריאותיים של התובע. משכך, דחה השופט את תביעת החבר לפיצויים מהקיבוץ.
הגם דחיית התביעה, מצא השופט לנכון להתייחס לדרך חישוב אובדן השכר העתידי של התובע. מדובר בדיון תיאורטי בלבד הדגיש השופט, שכן הוא דחה את התביעה, והחישוב נעשה למקרה בו יבוטל פסק דין זה בערכאת ערעור שתמצא לנכון לייחס לקיבוץ אחריות לנזקי התובע.
השופט הסביר כי בקיבוץ השיתופי צרכיו של התובע ממומנים ומסופקים על ידי הקיבוץ. ככל שהחבר ימשיך מרצונו לחיות כחבר בקיבוץ עד לאחרית ימיו, הוא לא יוכל להצביע כי נגרם לו אובדן שכר בגין מחלתו. ואולם, כיצד מתמודדים, שאל השופט, לעניין חישוב הפיצויים עם "הסיכון" שהקיבוץ יופרט או שהתובע ירצה לעזוב את הקיבוץ?
השופט פסע בדרך הבאה. תחילה הוא קבע את שכרו החודשי של התובע לעתיד על 13,000 שקלים ברוטו, וזאת למשך שבע שנות השתכרות שנותרו לתובע עד הגיעו לגיל 67. השופט העריך "ראשי נזק" נוספים, מסוג כאב וסבל, עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות והגיע לפיצוי של 1,300,000 שקלים.
מאחר ותרומת הרשלנות של הקיבוץ לנזק הייתה בשיעור 16 אחוזים הצטמצם סכום זה לכדי 208,000 שקלים בלבד (עפ"י החישוב). מסכום זה עוד יש להפחית 15 אחוזים שהוא שיעור האשם התורם האפשרי שיוחס לתובע.
סוף דבר, התביעה נדחתה, אך בצעד לא שגרתי פסק השופט כי הקיבוץ וחברת הביטוח ישלמו לתובע את הוצאותיו המשפטיות כולל למומחים שונים וכן שכ"ט עו"ד בסך 40,000 שקלים. ערעור שהגיש התובע על פסק זה טרם הוכרע.
