ננסה להדק את החגורה. אני אגיד לשמחה שהחודש לא נעשה ארוחות עם הילדים, נקנה רק לנו. זה ייתן חסכון של 400. ואפשר לשים לב על החשמל, לא להדליק הכול בבת אחת. נסתדר. נסתדר
יוסף פסע ברחוב בן שטח והחל לעלות את העלייה לעבר בניין שהיה מוכר לו. מידי פעם עצר, הוציא מטלית קטנה מתחת לכיפה הגדולה שעל ראשו וניגב זיעה שהתאספה על המצח. חם היום בירושלים, והעיר, למרות שיצא לה שם של עיר קרה, יודעת לצרוב את הראש טוב טוב בקיץ. יוסף מחזיר את המטפחת לחסות הכיפה, ומסתכל אל האופק.
עוד מאה צעדים בערך, הוא סופר, וחושב שאם זה יהיה מאה בול, הפעם העניין של הפנסיה יסתדר. בכניסה יש תור ומאבטח, ויוסף נדחק בין אישה עבה לאישה צעירה ובהירת עור שמצליחה להשתחל אל עמדת הבידוק, להניח את תיקה על הדלפק, לקחת מספר ולשבת. עכשיו תורו לפתוח את התיק שתלוי לו על הכתף, והמאבטח ויוסף מציצים ומגלים 50 גרם פיסטוק, תהילים, וארנק קטן עם 'רב קו'. "תודה, תודה," הוא אומר "שאלוהים ישמור אותך…"
יוסף מתיישב באזור ההמתנה ומחפש בעיניים את הפקידה שעזרה לו בפעם שעברה. לפני חמש שנים היה מובטל לחצי שנה, וקיבל בזכותה אבטלה. אבל היא לא כאן. הוא עובר תא, תא, סורק את השמות: סעדיה, בוזו, קליין. מעניין על מי ייפול. בינתיים מוציא את הנייד הישן מהתיק, ועובר על הודעות. אין הודעות מהילדים, וגם שמחה לא התקשרה לבדוק איך הוא מתקדם. אז הוא עובר על הודעות טקסט שנשלחו לו ממפעל הפיס ומחברה למשכנתאות, שמבשרת לו כי הוא יכול לקנות – בהזדמנות נדירה!!! – קרקע ברמת השרון בחצי מיליון שקלים בלבד!
"מספר 326 אל עמדה 4," קורא קול ממוחשב ויוסף קם ופוסע בצעדים מהירים לעמדה.
הפקידה, שאינה מסתכלת בו, מתקתקת במחשב דקה ארוכה, ציפורניה משוחות לק סגלגל ובקצה הציפורן יהלום משובץ.
"כן?"
"אני," אומר קולו הצרוד, "כבר בן 73. אמור לצאת לפנסיה עוד לפני שנה, אבל לא מצליח לקבל את הכסף, 1,800 בחודש. כבר עבר הרבה זמן… הפנסיה שהייתי מעביר לה כסף, אומרת צריך לעשות תיאום עם הקצבה לזקנים שאני מקבל. אזרח ותיק. ואני כבר באתי פעם שלישית עכשיו."
"תעודת זהות," פקדה, ויוסף הוציא במהירות את הארנק הקטן עם תעודת הזהות שלו בתוספת פירורי לחמנייה. כשהפקידה שוב מעיינת במחשב, הוא מנסה לקרוא את תווי פניה: מחפש איזה סימן לכך שהפעם יצליח לסדר את כל מה שצריך כדי לקבל את הפנסיה.
"שלחת באינטרנט טפסים?"
"לא מצליח עם האינטרנט! הרי אנחנו זקנים. כבר התרגלנו לטרטורים של ביטוח לאומי, התרגלנו ללכת לבוא. מאז אפדמיק, הכול במחשב, אבל התרגלתי על ביטוח לאומי ישן. כמו שפעם הייתי בונה כביש והיה מכשיר קידוח לא עובד טוב, אז מוסא שעבד איתי לקח המכשיר התקול ואמר "תתרגל עליו", ככה אני התרגלתי לביטוח לאומי.
"תראה, היום רק דרך האינטרנט אפשר להגיש בקשה לקבלת פנסיה וקצבת זקנה. הנה קח קוד, תרשם באתר, ותוכל לראות הכול באזור האישי."
"אבל אין מחשב אצלנו. יש רק אחד עטוף בכיסוי, כבר שנים לא משתמשים ולא עובד."
כשהוא מקפל את הדף עם הקוד שקיבל ומכניסו לתיק, הוא נזכר במחשב שרכש לילדים לפני 30 שנה. מחשב גדול שהיה מעין מכונת פלא מהבהבת בירוק ושחור, כמו שד קסום מהאגדות של סיפורי אלף לילה ולילה.
"אין נכד? ילד שיכול לעזור?"
"מה אני אגיד לך, כולם עסוקים."
"טוב אדוני. אין לי איך…"
327 לעמדה מספר 4.
תודה לך, שתהיי בריאה. הוא נכנס לשירותים הריקים שניירות טואלט מפוזרים על רצפתם ושטף את פניו. אחר לקח כמה קוביות מגליל נייר שעמד לצד אסלה, וניגב את הפנים, טופח על המצח, על הלחיים, ומסיים בעורף. בחור צעיר נכנס והסתכל באיש כבד הגוף הזה, שהתקדם לדלת, כשעל פניו חתיכות קטנות של נייר טואלט שהתפורר. הבחור פינה לו דרך, מחייך חיוך מתנצל על כך שהוא צעיר, ומולו יש איש זקן שלא יודע שיש לו חתיכות נייר על הפנים.
יוסף עומד בתחנת האוטובוס משם ייקח קו 5 לביתו, מבטו מושפל וקצות שפתיו נפולות. העלייה לתחנת האוטובוס הייתה קשה יותר כשבראש תקועה מחשבה על פרנסה: החתונה של הבת רוששה אותי. פעם לא היה כל כך יקר להתחתן. הרי אנחנו התחתנו על גג של הבניין וכל הבלוק הביא אוכל, ואיך שמחנו. קיבלנו קרש חיתוך במתנה וסרוויס והיינו מרוצים.
ננסה להדק את החגורה. אני אגיד לשמחה שהחודש לא נעשה ארוחות עם הילדים, נקנה רק לנו. זה ייתן חסכון של 400. ואפשר לשים לב על החשמל, לא להדליק הכול בבת אחת. נסתדר. נסתדר. ובטח צחי, שהוא במחשבים, יעזור לי עם המחשב.
האוטובוס מגיע ודעתו של יוסף מוסחת. הוא מתקדם לדלת הכניסה בצעדים מהירים.
"קדימה דוד," מדרבן הנהג, ויוסף עושה מאמץ קל במדרגות ומתיישב בכיסא הקדמי ביותר. ברדיו נותנים חדשות, והוא מטה את גופו קצת קדימה כדי לשמוע, וכך הוא והנהג קושרים שיחה על המצב הבטחוני שהולך ומחמיר. החדשות נגמרו, ויש פרסומות. יוסף מתמקד במדרגות הכניסה לאוטובוס ובוהה.
פססס… גונחת דלת האוטובוס, ויוסף מתנער. אישה חרדית אפורה עולה ופוסעת בטלטול עד לחלק האחרון של האוטובוס, מאחוריה נער עם אוזניות גדולות מאד. "אנשים הם לא כמו שהיו פעם," אומר נהג האוטובוס ויוסף פוגש בעיניו המביטות מהמראה. "מה אני אגיד לך. הנה תכף אני יורד."
בצומת פת הוא עובר בחנות הדגים וקונה 6 חתיכות לקרדה וחצי לחם לבן. הוא נעצר בפתח המכולת וקורא את כותרת העיתון "10,000 מאומתים חדשים. ייתכן סגר בראש השנה".
כשהוא עובר בסמטה המובילה אל בניין הרכבת שלו, מגיע אליו משב רוח צונן שכמו נושב מתוך קירות בטון ירושלמיים עבים. הוא פותח דלת ורואה את שמחה עושה הכנות לחמין של שבת. על הכף שמגיעה אל שפתיו, הוא נושף פעמיים, וטועם את השעועית שעדיין קשה אבל מהולה במי חמין המבטיחים טעם טוב וריח עמוק.
"מה, טעים?" היא שואלת בעיניים שובבות, שהיו מבחינתו כגדר נס.
"טעים!"
"תאר לך מה היה קורה אם היה לי פלפל שחור…"
"אוי! שכחתי לקנות."
יוסף חולץ נעליו ונשכב על כיסוי המיטה. הוא פותח את מגירת השידה וסופר בלחש 20 כדורי שינה. "יש לי מספיק אם אצטרך," קבע, ואחר כך, נרדם.
