איפה מעדיף הדי בן עמר לקרוא ספרי עיון ואיך זה קשור לנוהג של אביו לפתור תשבצים ברומנית? כל התשובות בפנים
מדי יום שישי אני נוהג לפרסם את הטור השבועי שלי מ"זמן קיבוץ" בדף הפייסבוק שלי, יומיים אחרי שהעיתון חולק בקיבוצים.
יש משהו מרענן בקבלה של תגובות מיידיות לטור מצד הקוראים הקבועים של דף הפייסבוק שלי. בעיתון המודפס, מטבע הדברים, הקורא מסיים לקרוא והופך דף וממשיך הלאה אל מאמרים ומדורים אחרים, וגם אם שם מישהו לב לכתובת המייל שלי הרשומה בתחתית הדף, מספר המיילים שאני מקבל בתגובה לטור בטל בשישים ביחס לכמות התגובות שפוסט בפייסבוק מביא.
לא פעם אני נמלא התפעלות מהקוראים בדף הפייסבוק שלי. הסיבה היא זו: סטטוס אופייני בפייסבוק בנוי על מספר שורות מועט, ועד 100 או 200 מילה, והוא חלק מהעולם המיידי שאליו עומס ועודף המידע הביא אותנו. התחרות על תשומת לב הקורא קשה.
והנה, בעולם מהיר וחסר סבלנות זה, קבוצת אנשים מקדישים מזמנם במהלך סוף השבוע לקרוא 900 עד 1000 מילים שכתבתי!
איך הם עושים את זה?
השאלה ריחפה בחלל ראשי ולפעמים אפילו הגיעה ממש אל מוחי, ותשובה לא מצאתי. והנה, בחודש האחרון, באורח מקרי, שלוש תגובות של קוראים החלו להסיר את הערפל מעם השאלה הזו, והתשובה צפה לאיטה ועלתה, והגם שאולי למי מכם, כמו לזוגתי לחיים ארוכים, למשל, היא עלולה לגרום למבוכה קלה, לדעתי התשובה עוטה הדרת כבוד ומצביעה על רצינותם של הקוראים הללו:
הם יושבים בשירותים בזמן הקריאה!
כיסא התקשורת של העידן הפרימיטיבי
מאז ילדותי היו השירותים מקום מוצהר, רשמי ומוכר לקחת אליו ספרים ולקרוא בהם. את הנוהג הזה למדתי מאבי, שהיה נכנס אל השירותים עם תשבץ של העיתון הרומני "רוויסטה מיה", "כתב העת שלי" ברומנית, ולא יוצא משם עד שנפתר התשבץ עד אחרונת הגדרותיו, במאוזן וגם במאונך. אמי הסבירה לי ש"לאבא יש יציאה קשה", מה שמצריך את הזמן וגם את הסבלנות הנחוצה, ומפני שבשנות ילדותי הייתי תולעת ספרים של ממש, מרגע שחזרתי מבית הספר ועד כיבוי האורות של הלילה קראתי ספרים בשקיקה, הישיבה סתם על האסלה נראתה לי זמן קריאה מבוזבז, ועל כן הפתרון של שילוב שתי הפעולות הללו נראה לי כעניין אידיאלי ויעיל לעילא.
וכך, נהגתי לשבת על האסלה ולקרוא, עד ששכחתי את העניין שלשמו התיישבתי שם.
את הנוהג הזה לקחתי אתי גם לגיל ההתבגרות ולתקופת הבגרות עצמה, וגם כהורה לילדים חשבתי שאין בכך כל פסול, שיראו דוגמה מאביהם ויבינו עד כמה הקריאה עניין חשוב הוא. זה החזיק מעמד עד שהומצא הסמארטפון.
כמו הרבה מנהגים נאים שידענו פעם, ביניהם המפגש עם אנשים פנים אל פנים, החברותא והשיחה, שירדו לטמיון עם המצאת המכשיר המקולל הזה, כך גם ירד אליי קבר הנוהג שלי של קריאת ספרים בשירותים. את קריאת הספרים החליפה קריאת סטטוסים בפייסבוק, העלאת סטטוסים משלי והגבה על סטטוסים שכתבו אחרים, וכמו לא די בכך, גם הוספתי חטא על פשע ועל הפייסבוק נוספו התכתבויות בוואטסאפ, עד שלרגעים נדמה לי שלא הומצא כל עניין ההליכה לשירותים אלא לשם סגירת פערים בכתיבת סטטוסים ושליחת וקבלת הודעות.
ארכיאולוגים של עוד אלפיים שנה יסיקו בחקירותיהם שלהומו סאפיינס בן המאה ה-21 היה כיסא עם חור באמצע, שנועד להתכתבויות שונות, ועל כן הם יכנו אותו "כיסא התקשורת" של העידן הפרימיטיבי הסמארטפוני.
פרימיטיבי, משום שבעידן שלהם, בעוד אלפיים שנה, כל התקשורת הבינאישית תתבצע באמצעות שבבים דיגיטליים שיושתלו באנשים במוחם עם לידתם, וישמשו לתקשורת טלפתית והעברת מסרים מבלי שיזדקקו להשמעת קולות מוזרים כאילו הם בעלי חיים.
כך או כך, כפי שציינתי כאן למעלה, הסמארטפון הביא עימו לאבולוציה תעסוקתית בחדר האינטימי שבבית, עד היום שבו, לפחות בחיי, התחולל המהפך.
אקווריום לדגים קטנים
כתבתי בשבועון הנוכחי בעבר טור שנקרא "בין הפֶטיש לסדן", ובו תיארתי את הפֶטיש שלי, ההתמכרות שאינה ניתנת לשליטה, לרכוש וגם לקרוא ספרי עיון בתחומי מדע שונים – חקר המוח, אסטרופיזיקה, מכניקת הקוואנטים, היסטוריה, אומנות ועוד. זהו צורך בלתי נשלט, וכבר הרחבתי בטור ההוא.
בזמנו, טרם המצאת הסמארטפון, לא רק שלקחתי את ספרי העיון הללו לשירותים, אלא גם הרחבתי את היריעה ונהגתי בסוף יום עבודה שוחק לשכב במימי אמבטיה לוהטת ולקרוא בהם. כך עשיתי עד שהמים נעשו קרים או עד שזוגתי לחיים ארוכים פתחה את הדלת בדאגה לבדוק אם לא טבעתי.
המצאת הסמארטפון הביאה לשינוי בנוהג הזה, בעיקר משום שהסתבר לי שנוח יותר לשבת על האסלה או לשכב במי האמבטיה עם מכשיר קטן וקל משקל. תקופה מסוימת החלפתי את הסמארטפון באמבטיה בטאבלט, שהמסך שלו רחב יותר ונוח לצפייה, עד שהסתבר לי שמסך רחב הוא פחות נוח לאחיזה, וכך למדתי את המסקנה המדעית הבאה: טאבלט ששקע במי האמבטיה יכול לשמש אחר כך כאקוואריום לדגים קטנים ורזים מאוד, אבל אינו קולט יותר ואינו משדר כלום.
נאדה.
אז חזרתי לסמארטפון שאחיזתו נוחה לכל הדעות.
ויום אחד נתקלתי בפרסום לספר עיון שכותרתו ריתקה אותי: "האם המציאות ישנה?", והוא מכיל דעות ומובאות שונות בתחום זה מפילוסופיה ועד חקר התודעה, מקאנט ועד דונלד הופמן וחוקרי תודעה ידועים בני זמננו, והחלטתי שאני חייב לרכוש ולקרוא אותו, אלא מאי? שהוא יצא וגם נמכר רק בגרסה דיגיטלית.
אני איש הדור הישן, גדלתי מילדותי בספריות בתי ספר, ובספריות ציבוריות, ובחנויות ספרים חדשים ודוכני ספרים יד שניה, וריח הספרים חביב עלי מאוד, עד שהוא נחשב אפילו חלק מהותי מהחוויה בעיניי, ובספרים דיגיטליים כל זה איננו כלל וכלל.
והנה, הספר שהזכרתי למעלה, "האם המציאות ישנה?", ורשימת הכותבים שבו, גרמו לי להתקף התמכרות ורעד כל כך חזק, שללא מחשבה שנייה שלפתי את כרטיס האשראי ורכשתי אותו.
ותוך שתי דקות הוא היה בסמארטפון שלי!
ומאז נסגר המעגל שוב, כאמור, חזרתי לקרוא ספרי עיון באמבטיה ועל מושב האסלה, אבל הפעם הם ארוזים היטב בסמארטפון שלי, וזו עבורי פשרה מתקבלת על הדעת.
על כן, מה יש לי להלין כששלושה קוראים של הטור שלי כתבו לי בהזדמנויות שונות בחודש האחרון שבלעדיי הטור שלי תקשה עליהם היציאה בשישי בבוקר על האסלה?
אדרבא – אני גאה על המקום המכובד הזה.
