"המעז מנצח – אוטונומיה כחוויה בונה דרך" של מרכז "חווית הילדות"

מה עושים במערכת החינוך הקיבוצית כאשר מבינים שהדרך הרגילה שמתווה הממשלה לא תמיד מתאימה לתנאים ולאופי של הקהילה הקיבוצית? חושבים מחוץ לקופסה. מציעים אלטרנטיבות. יוצרים רוח של עשייה. בכך עסק הכנס "המעז מנצח – אוטונומיה כחוויה בונה דרך" של מרכז "חווית הילדות

ביום שני שעבר, 12 ביולי, התקיים כנס חינוך לגיל הרך של מרכז ההדרכה "חווית הילדות" שכותרתו "המעז מנצח". האולם בקיבוץ עין השופט היה מלא עד אפס מקום במנהלות הגיל הרך, גננות, יושבות ראש הנהלות חינוך ומנהלות גנים ברשויות, מערכת החינוך הקיבוצית, שהגיעו מכל רחבי הארץ.

500 נשים (בעיקר) מ-150 מערכות חינוך, שהתפנו ליום אחד משגרת הטיפול בילדי הגנים, במהלך ימי החופש הגדול ותוך כדי משבר כוח אדם שלא פוסח על גני הקיבוצים, לכנס השנתי של מרכז ההדרכה. 

מרכז ההדרכה "חווית הילדות" מורכב מ-25 מדריכות מקצועיות, כמעט לכולן תואר שני והן בעלות התמחות בתכנית הפסיכו-פדגוגית מערכתית (תכנית הנלמדת בסמינר הקיבוצים).

המדריכות שואפות לפתח ולקדם תכנית ייחודית שמושתת על בסיס החינוך ההומניסטי, גישות מתקדמות בפסיכולוגיה התפתחותית של הילד וההורה, גישות העוסקות באקולוגיה תרבותית, ובמודלים ארגוניים-מערכתיים.

קבוצת מדריכות זו שהולכת ומתרחבת, שמה לה ליעד להחזיק, לפתח, לשמר ולדייק את הידע והמקצועיות של שיטת החינוך שהחלו בזמנו בקיבוצים והיום מתקיים גם באקולוגיות אחרות: מושבים, ישובים קהילתיים, בסיסים של חייל האוויר ובמספר ערים.

נעם מירסקי מקיבוץ עין חרוד איחוד ונטע חכים מקיבוץ רמת השופט מנהלות במשותף את מרכז ההדרכה שמלווה מערכות חינוך, מנהלות הגיל הרך, גננות, מטפלות, ילדים והורים מצפון הארץ ועד דרומה. טל יפת מקיבוץ רגבים נכנס לאחרונה לניהול מרכז ההדרכה שהפך לעמותה.

הכנס, שכותרת המשנה שלו הייתה "אוטונומיה כחוויה בונה דרך", עסק במשמעות רב כיוונית של חווית האוטונומיה, ובעיקר במנהיגות ובאומץ הנדרשים ממנהלות לנהל תכנית ייחודית בתוך הקשרים תרבותיים וחברתיים.

הכנס לא פסח על ההתמודדות עם המציאות שנכפתה על כולנו בתקופת משבר הקורונה. נטע חכים: "לאחר תקופה ארוכה שנפגשנו עם הקהל הזה במדיות אחרות, זו הייתה חוויה מרחיבת לב לפגוש שוב פנים אל פנים מנהלות וגננות.""

נעם מירסקי: "אנחנו מקיימות כנס מקצועי בכל שנה. בזמן הקורונה, כשאי אפשר היה להיפגש, שמרנו על קשר הדוק עם מערכות ומנהלות ומנהלי קהילות ותמכנו בצרכים שהתעוררו. גם בתמיכה מרחוק התחלנו להעביר מסר אחר "ובחרת בחיים".

"הבנו שההנחיות של משרד הבריאות ומשרד החינוך לא מתאימות לצרכים של הילדים ושל ההורים והן דורשות מצוותים עבודה שלא מותאמת לצרכי הילדים."

"התחלנו לחשוב על אלטרנטיבות, איך שומרים על בריאות הגוף של הילדים, ההורים והצוות, ובמקביל גם על בריאות הנפש. בעצם הכנס, שלא התקיים בתאריכים הקבועים, היה ביטוי חי לסיום תקופת הקורונה. זיהינו צורך עמוק של האנשים להיפגש, להיות בנוכחות חיה."

"המעז מנצח" זו סיסמה שלקוחה מיחידות עילית. מה לחינוך ולסיסמה צבאית?

נעם: "החלק המקצועי של הכנס עסק בתכונות הנדרשות כדי להוביל מערכת חינוך ייחודית המדגישה צרכים של ילדים והורים ומתן מענה הולם לשגשוג התפתחותי. הקורונה חידדה את הצורך לחשוב מחוץ לקופסה."

"אנחנו זקוקים לאומץ ולביטחון כדי לנהל תכנית אחרת ייחודית בתוך המדינה שהתנהלה באופן לא ברור מספיק, בחלקו בשל הוראות משרד החינוך ובחלקו בשל הוראות משרד הבריאות."

"במובן זה הקורונה הדגישה מה שכבר ידענו, למנהלי קהילה (וגם לראשי עיריות) יש גמישות שאין לממשלה. במקומות בהם מנהלי הקהילות נתנו גיבוי ואפשרו מתן מענה לקהילה, נכנסה רוח חיובית של עשייה וכוחות להתמודד עם מציאות מורכבת. היה צורך לנווט באחריות בין הצורך לשמור על בריאות הגוף ולשמור על חיי הנפש."

"בתקופת הסגרים מצאנו יותר ויותר מנהלות שזיהו כי זום איננו פתרון הולם לילדים ולהוריהם. היו שגילו תושייה, חשיבה אוטונומית, מקצועיות בברור הצרכים, היכרות עם כוחות מקומיים בקהילה, והחלו להפעיל יוזמות ופעילויות ייחודיות, יצירתיות ומקוריות."

"מנהלות ואנשי קהילה יצרו מרחבים קהילתיים למפגשים עם ילדים והוריהם בדרכים יצירתיות: על הדשאים, בגינות ציבוריות, בחצרות. בקהילות שלנו בקיבוצים אפשר היה להיפגש מחוץ לגנים וגם ללמד בקבוצות קטנות בתוך הגנים."

"מה שאי אפשר בתל אביב למשל, אפשר היה לעשות אצלנו, אורח החיים מאפשר דברים שלא יכולים לקרות במקומות אחרים. אמרו לנו מה לא, ואנחנו חיפשנו ומצאנו – מה כן."

"מדינה מעצימה רגולציה, הנחיות מוכתבות באופן אחיד לכולם, מבלי לזהות שיש הבדלים באורח החיים בישובים שונים. אנחנו בחרנו לפעול באופן שיאפשר התארגנות מותאמת קהילה וכוחות. לשם כך דרוש ידע מקצועי, מה צריכים ילדים והורים, ואומץ לממש."

נטע: "באותן קהילות ומערכות חינוך שגילו אומץ לב, והתאימו את עוגני התכנית הפסיכו-פדגוגית למציאות הקורונית, העניקו לילדים והוריהם, לצווותים ולקהילה כולה תחושת ביטחון, רציפות, משמעות, לכידות ערך והכרת תודה. הייתה תחושה של הקהילה ושל ההורים שיש מי שנותן תשובות. אחת המנהלות אמרה לי 'אני חשה התרוממות רוח בכל הקהילה'."

מערכת החינוך הקיבוצית

סנונית איזנשטיין, חברת קיבוץ גן שמואל ומנהלת הגיל הרך בקיבוץ מגל מעל 11 שנים, מספרת שגם בסגרים פתחו בפורמטים מותאמים את גני הילדים: "דאגנו שכל ילד יגיע לגן פעמיים-שלוש בשבוע, בכל פעם למספר שעות, יחד עם מספר חברים. בגן היו גננת ומטפלת והילדים הגיעו לפעילות של שגרה."

"זה נוסף לקשר הטלפוני ולחלוקת חומרי יצירה לבתים. העבודה נעשתה בשיתוף צח"י, קהילת הקיבוץ והצוותים החינוכיים והייתה מלווה ע"י מדריכות 'חווית הילדות'. זו הייתה חוויה מורכבת, אבל בזכות הפעולות שנקטנו בהן לא נשארה תחושה של טראומה."

נטע דרור, בת וחברת קיבוץ איילון ומנהלת הגיל הרך ב-21 השנים האחרונות, "הפנים שלנו מופנות כלפי הקהילה שלנו, הילדים וההורים, ולאו דווקא לקיים אחת לאחת את הנחיות המדינה. אנחנו לא מתעלמים מההנחיות אבל נותנים להן פירוש רחב יותר לטובת הקהילה שלנו."

"במשך שנים המדינה לא סופרת את ההתיישבות העובדת. רודפים אחרינו ואנחנו מורידים את הראש ובורחים, במקום לעמוד על שלנו. צריך לומר מה נכון לנו."

אחד המרצים בכנס היה ד"ר זאב דגני, מנהל תיכון גימנסיה הרצליה בתל אביב ב-12 השנים האחרונות, שסיפר על התפיסה החינוכית ועל תפיסת העולם הערכית שמובילה אותו ואת הצוות שלו בבואם ללמד תלמידים, וכפי שסיפר, ללמוד מהם.

בתקופת הסגרים המשיכו ד"ר דגני ומורי בית הספר להיפגש עם התלמידים בגינות ציבוריות ובמרחבים פתוחים, מתוך הבנת הצורך החברתי-אנושי של בני הנוער. 

נטע: "מה שד"ר דגני תיאר זו בדיוק הגישה שמובילה אותנו. כשילד צריך לקבל משהו, וזה מגובה בתיאוריות, בידע, בהבנה של צרכים של ילדים וצרכים של הורים, מי שמוביל את התפיסה החינוכית צריך להעז, להיות עם ביטחון ואומץ ולא להתפשר, כי את יודעת שזה לטובת הילד."

נעם: "אומץ היא תכונה שמצופה מגברים. אנחנו אומרות, צריך פה אומץ של נשים. כשיש דרך ויש כיוון, ואת בטוחה בהיבט המקצועי, כמו בצבא, צריך 'לחתור למגע'. בלי למצמץ. המעז מנצח. המעזה לנצח."

הפכתם לעמותה. מה זה אומר?

טל: "עמותה זו מעטפת ארגונית משפטית למרכז ההדרכה של חווית הילדות. המשמעות היא הכרה פורמאלית בתכנית הפסיכו-פדגוגית כתכנית אוטונומית על ידי גורמי מדינה וגורמי חוץ. זה יאפשר לנו בהמשך להיות שותפים בתהליכים שהמדינה עוברת. עבודת המדריכות נשמרת ושומרת בקפדנות שהתכנים המקצועיים וההתפתחותיים נשארים באחריות המדריכות ואנשי המקצוע."

"כדי לקדם את ההכרה בגישה חייבים גוף שהמדינה מכירה בפורמליות שלו. גוף שיקדם את הערכים שלנו. אנחנו מתמקדים במרכיבים המקצועיים של התפקיד שנקרא גננת, חינוך לילדים ולפעוטות. אנחנו לא מתעסקים במה 'מותר' או 'אסור' לי ע"י המדינה, אלא מה 'נכון' ומה לא עבור הילד."

"בחיים צריך לבחור דרך מקצועית, דרך מסוימת שבה רוצים להתפתח. הכנס הזה נתן כלים, רוח ותחושה שצריך להאמין בדרך. הגעתי לעמותה לאחר שהייתי מנהל קהילה במספר קיבוצים."

"ראיתי כמה כוח יכול להיות במקום בו יש חיבור בין חינוך לקהילה ואיך הם מזינים זה את זה." נעם: "האינטגרציה בין מנהיג קהילתי למנהיג חינוכי היא מה שאנחנו שואפים אליו."

נטע: "אפשר לעשות קצת טיול, קצת חצר, זה לא הופך גן לגן קיבוצי. אנחנו אוכלוסייה מיוחדת בתנאים מיוחדים. אנחנו פה כדי לתת מענה מדויק, בהיר ומעמיק לצרכים של ילדים וצרכים של הורים. זו תכנית ייחודית שדורשת הכשרה מקצועית לאורך זמן

מערכת החינוך הקיבוצית, כנס עין השופט | צילום: מירב ראון