חנן שור הוא מדריך של חקלאים לגידול אבוקדו. וכן יש לו תפקיד מרכזי חשוב נוסף – הוא רכז מקצועי של "התארגנות מגדלי האבוקדו בדרום"
חנן שור, בן קיבוץ געתון בצפון וחבר קיבוץ זיקים כיום, קשור למטעי האבוקדו מאז ילדותו. "בגעתון מגדלים אבוקדו החל משנות השישים של המאה ה-20", הוא מספר. "ואני עבדתי מגיל ארבע-עשרה במטעים שניהל אז ירון וויסמרק. עבדתי בחופשות מבית הספר וגם במשך השנה, לפני ואחרי הלימודים ולפעמים גם במקומם", הוא מוסיף בחיוך.
לאחר שירותו הצבאי ביחידה מיוחדת של חיל האוויר הוא שב לעבוד במטעי הקיבוץ. אחר-כך יצא ל"טיול הגדול" כמו רוב הצעירים, וגם לאחריו חזר לעבוד במטעים.
בשנת 2009 הוא החל ללמוד לקראת תואר ראשון בחקלאות במכללת תל-חי. "הייתי במחזור הראשון שלמד את כל התואר במכללה זו. את החוג לחקלאות הקימו פרופסור רפי שטרן ופרופסור מרטין גולדוויי". במכללה הכיר חנן את רעייתו לעתיד נטלי, בת קיבוץ זיקים. השניים נישאו בשנת 2012. "בתקופת הלימודים התגוררנו במנרה ובמטולה. לאחר מכן חזרתי איתה לגעתון ומובן שהמשכתי לעבוד במטעי האבוקדו".
בשנת 2015, לאחר שנולדה בתם הראשונה, עברו בני הזוג דרומה לזיקים, הקיבוץ של נטלי. מספר חנן: "התחלתי לעבוד במטע האבוקדו בקיבוץ ארז, שהקים עם קיבוץ אור-הנר שותפות של מטעים שנקראת "מטעי השקמה". היום חולשת שותפות זו על שטחים נרחבים. "יש לנו עכשיו 900 דונם אבוקדו, כ-1000 אלף דונם פרדס, 200 דונם מנגו ו-20 עשרים דונם ליצ'י." חנן הוא הסמנכ"ל, המנהל המקצועי שאחראי כאגרונום על המטעים והפרדסים. עידוא סתר הוא המנכ"ל.
חנן הוא גם מדריך של חקלאים לגידול אבוקדו. וכן יש לו תפקיד מרכזי חשוב נוסף – הוא רכז מקצועי של "התארגנות מגדלי האבוקדו בדרום". ההתארגנות הזו מאגדת בתוכה מגדלים שיש להם עשרים אלף דונם אבוקדו בשטחים מנצר סרני עד יישובי חבל הבשור. רכז המנהלה הוא עמי אוליאל.
האבוקדו בארץ
מספר חנן: "עצים בודדים של אבוקדו הגיעו לארץ בתחילת המאה העשרים. באמצע המאה נשתלו חלקות בכל הארץ, אפילו בדרום, והתקבל פרי בכמויות מסחריות. היו כמה שנים טובות לענף, אבל בשנות השמונים היתה נפילה. בעולם הביקוש לפרי לא היה כל כך גבוה, כי לא כל כך הכירו את הפרי הזה. בשנות התשעים המאוחרות התחיל תור הזהב שלו, כאשר החלו להיות מודעים לערך התזונתי של פרי זה". נמצא שהאבוקדו מכיל כמויות גדולות של שומן חד בלתי רווי, והוא גורם לירידה ברמות הכולסטרול הרע (LDL) בגוף. רוב הפרי בארץ, כשמונים אחוזים, מיועד לייצוא.
"ענף האבוקדו ממשיך להיות בתנופה גם היום", אומר חנן. "מטעי האבוקדו היו נפוצים בעיקר בגליל העליון, בגליל המערבי ובעמק חפר. בשנים האחרונות הנטיעות העיקריות הן בדרום. הסיבה היא מצוקת הקרקעות שיש בצפון עם בעיות של נדל"ן וסכסוכים בין יישובים כפריים ועירוניים על שטחים. לעומת זה בדרום יש שטחים נרחבים בהם ניתן לנטוע. גם מזג האוויר מתאים בדרום מישור החוף, בדיוק כמו בצפון שלו. כמו כן יש לנו עתודות של מים", מוסיף חנן, "כי אנחנו משתמשים במים מושבים, בעיקר מן ה'שפדן'. אם רוצים לנטוע אבוקדו במזרח המדינה, יש צורך להתאים זנים וכדומה".
במלחמה
ב"מטעי השקמה" עבדו בימים כתיקונם בני הקיבוצים ארז ואור-הנר יחד עם עובדים תאילנדים ועובדים פלשתינאים מן הגדה. עם פרוץ המלחמה הכול השתנה. מספר חנן: "העובדים התאילנדים עזבו והעובדים הפלשתינאים לא הורשו להגיע. החבר'ה שלנו – חלק גדול מהם פונו מבתיהם. נשארנו פה מעטים. בשבועות הראשונים אי אפשר היה להיכנס לשטחים כדי לעבד אותם. זה היה שטח צבאי והלחימה ממש נמשכה פה. בשבעה באוקטובר נפל בקרב גם בן קיבוץ ארז, חבר כיתת הכוננות אמיר נעים הי"ד.
"התחלנו להתמודד עם אתגר. אמנם אנחנו חווים באזור הזה בעיות ביטחוניות במשך שנים, אבל זה היה מצב שלא היכרנו קודם. היינו אז בשיא עונת הקטיף של האבוקדו ותחילת עונת הקטיף של ההדרים בלי עובדים כמעט. היו גם בעיות רבות של תשתיות מים, שנהרסו על-ידי הכלים של הצבא. בשבועות הראשונים היינו צריכים להיכנס לשטחים עם כוחות הצבא, כדי לטפל בנזקים".
חלק מהפרי שהיה צריך להיקטף הלך לאיבוד, אבל רוב פרי האבוקדו ניצל. "הצלחנו לגייס די מהר קבוצה של חבר'ה ישראלים לעבודה בשכר", מספר חנן. "הם היו כחמישה-עשר ישראלים צעירים שהגיעו לדרום, התגוררו אצלנו ועבדו בקטיף במשך שלושה חודשים, עד חודש פברואר. היום אנחנו לקראת הסוף, נשארו לנו עוד שלושה שבועות לסיים את הקטיף".
חנן מפנה את הזרקור לגוף הנוסף שהוא מרכז מקצועית: התארגנות מגדלי האבוקדו. "חשוב לי לציין שההתארגנות סבלה מאבדות כבדות. חברים נהרגו ואצל אחרים בני משפחותיהם נפגעו או נחטפו. מובן שחלק מהמגדלים פונו מבתיהם. כך שחווינו משבר גדול מאוד, ואנחנו מנסים להתגבר ולהרים את הראש מעל המים", וכאן הוא מציין את העזרה ההדדית והרעוּת "שהגיעו למדרגה הכי גבוהה", כפי שמעיד חנן. "חברים ששייכים להתארגנות ומתגוררים ביישובים צפוניים יותר, ואפילו מדריכי גידול, הגיעו דרומה כדי לעזור לקיבוצים הדרומיים שנפגעו מאוד, ביניהם כיסופים, נחל עוז, בארי, ניר יצחק.
"למרות האובדנים הקשים אנחנו לא נשברים", מוסיף חנן, "אנחנו נתרומם מחדש ונעשה הכול אפילו טוב יותר. אנחנו מחפשים ומוצאים כוחות כדי להמשיך. העבודה שלנו היא ציונות נטו. לא כל אחד מסוגל לעבוד פה, בשטחים הצמודים לגדר. אנחנו עושים את זה ממש מתוך הרגשה של שליחות". ואכן "מטעי השקמה" ממשיכים בתנופה. עתה הם עומדים לטעת עוד 150 דונם של אבוקדו!
עצות לצרכנים – אבוקדו כמעט כל השנה
אנשים נוהגים לקנות אבוקדו קשה, לאחסן את הפרי בביתם ולחכות מספר ימים עד שיתרכך. הבעיה היא שלפעמים הם נוכחים לדעת שהוא כבר נרקב. כאשר נשאל חנן מה היא הצעתו לצרכנים, הוא אומר: "צריך לקנות כל זן בעונה שלו. לא להתפתות לקנות לפני העונה. אנחנו בישראל יודעים לקטוף אבוקדו כמעט כל השנה". והוא מפרט את צריכת הזנים לפי חודשי השנה: "בחודש ספטמבר מתחילים עם הזנים המוקדמים – 'גיל' או 'דיי'. באוקטובר אפשר לקנות את ה'אטינגר', בנובמבר כדאי לעבור ל'האס'. את ה'האס' ניתן לאכול עד חודש אפריל, ומאפריל עד אוגוסט ה'ריד' הוא הזן המומלץ".
מנקודת מבט של חקלאי
כמו חקלאים רבים בישראל, גם לחנן יש ביקורת על יחס המדינה לענף החקלאות. "עוד מעט יוחלט על קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה. עומדים לקצץ שנים-עשר אחוזים ממשרד החקלאות. עתה גם 'מכון וולקני' הוא בסכנת סגירה. המצב הוא ממש אבסורדי, נראה כאילו רוצים 'לשים לנו רגליים' ולהפסיק את הגידולים החקלאיים פה. המדינה לא מתייחסת לערך המוסף של החקלאות. מלבד הביטחון התזונתי, יש כאן שמירה על הגבולות בדרום, בצפון ובמזרח. בשבעה באוקטובר זה הוכח מעל לכל ספק. בעצם אנחנו שומרים יום יום על המדינה שלנו, לא רק בזמן מלחמה. זה מאוד מאוד חשוב, והחקלאים ממש חייבים לקבל את תמיכת המדינה כדי להמשיך".
ולגבי הצרכנים הוא מוסיף: "צריך שהצרכנים יבינו למה כדאי לקנות כחול-לבן, את התוצרת המקומית. וכן עליהם לדעת מהו פער המחירים הלא-ייאמן בין מה שהחקלאי מקבל לבין מה שנמכר בסופרמרקט. ברור שחייבים להקטין את הפער הזה. גם העובדה שפתחו את אפשרויות הייבוא באופן פרוע, משפיע מאוד על מצב החקלאים. אמנם ענף האבוקדו מצליח מאוד – במיוחד השנה יש כמויות גדולות של פרי – אבל הוא יוצא דופן, בשאר הגידולים אנחנו 'על הקצה'".
חנן הוא דוגמא לאדם צעיר שמקדיש את כל חייו לחקלאות. גם עתה, בעת המלחמה, כאשר הוא ומשפחתו מפונים מקיבוץ זיקים, הוא לא מתרחק מהאזור, משתדל לגור קרוב למקום עבודתו. הוא ורעייתו, שהיא מורה לאומנות וסטודנטית לתואר שני בתרפיה באמנות, מתגוררים עתה באופן זמני בקיבוץ רוחמה עם שלושת ילדיהם – תמר בת שמונה וחצי, עופר בן שש וחצי ואורי הקטנה בת שלוש.
חנן מסיים בהבטחה: "אנחנו לא ניתן שישברו אותנו. אנחנו גם קשי-עורף וגם אופטימיים".
