משתלת דבורי-אור שבכפר חיים, אחת ממשתלות הסובטרופיים הראשונות בארץ, נוסדה על ידי מאירה וארתור דבורי ב-1946 ומאז עברה תהפוכות רבות. עמוס וברכה אור, ממשיכים ליישם מדי יום את הידע בשתלנות שלמדו מהוריה של ברכה ומעסיקים עובדים ישראליים צעירים שהשתחררו מהצבא. אהוד אור, הבן הממשיך, נטש את עבודתו בהייטק לטובת המשתלה הידועה באיכות שתילי האבוקדו – ומיישם במשק את מה שלמד בעיר הגדולה
11:30 בבוקר, השמש חמימה ואני עובר בין שדות עמק חפר ומגיע למשק דבורי-אור, משתלת עצי אבוקדו מיוחדת במינה, אחת המשתלות הוותיקות בישראל, שהוקמה בשנת 1946.
מצאתי את בעלי המשק: עמוס אור (74) ואת בנו אהוד אור (45) בעיצומן של עבודות העמסת שתילים למשאית (לא בהוראות לעובדים, בהעמסה!) ואת האם, ברכה, המכונה "ברכונת" כשהיא מרכיבה כנות אבוקדו, עם סיגלית, אחת מעובדות במשק.
כן ככה זה במשק דבורי-אור – המתנהל בצורה די ייחודית בנוף החקלאות המקומי – הבעלים עובדים בדיוק כמו העובדים הקבועים, שכולם ישראלים ולוקחים דוגמא מהבוסים המבוגרים ועובדים איתם.
ברכה היא דור שישי בארץ, צאצאית למשפחת לרר הידועה מנס ציונה. מייסד המושבה, ראובן לרר, היה סבא של הסבא של ברכה. לברכה, השתלנית המומחית במשפחה, תואר שני בחקלאות ולעמוס תואר שני במיקרוביולוגיה.
לעמוס וברכה שלושה ילדים: עידית, ד"ר לפסיכולוגיה, שותפה בחברת ההייטק treevese, עינת, ד"ר למתמטיקה ומחשבים, שאף היא עובדת בהיי טק ואהוד, "הבן הממשיך, בעל תואר ראשון בתקשורת וניהול.
ואם השם עמוס אור נשמע לכם מוכר אז כן – עמוס הוא אחיו של האלוף (במיל') אורי אור.
אנחנו מסיירים במשתלה וניכר כי בימים אלה העבודות במשתלת דבורי-אור אינטנסיביות.
בבתי הרשת מסודרים שתילי האבוקדו בשלבי גידול וטיפוח שונים כחיילים זקופים, ולצד בתי הרשת בתוך ארגזים עומדים השתילים הרכים, עטופים וארוזים, ממתינים למשאיות שייקחו אותם היישר ללקוחות.
בספטמבר הקרוב תחל שנת שמיטה ובמשתלה עושים את הכל לספק כמה שיותר שתילים עד ספטמבר. 99% מתוצרת המשתלה מיועדת לחקלאים ישראליים. כמו כן, מייצאת המשתלה זרעי כנות אבוקדו עמידות ואיכותיות במיוחד לחו"ל.
לידתה של משתלת דבורי-אור
כאמור, אביה של ברכה, ארתור דבורי, הקים בכפר חיים את המשתלה, אחת ממשתלות הסובטרופיים הראשונות בארץ. אגב, המשפחה עדיין מחזיקה במטע אבוקדו הכי וותיק בישראל, מטע שניטע ב-1946 – בן 75 שנה. ארתור התחיל בנטיעות כל הסובטרופיים – אבוקדו, מנגו, שסק, אנונה, אפרסמון, קיווי, ליצ'י ועוד. מה שהיה אז בארץ. את השתילים הייחודיים לקח מפרופ' חנן אופנהיימר, מהפקולטה לחקלאות, מי שמכונה היום "אבי ענף הסובטרופיים בישראל".
את מקצוע השתלנות למדה ברכה מהוריה וגם עמוס למד מארתור שנפטר ב-1976. תחילה גרו ההורים בקיבוץ משמר השרון, השוכן ממש מעבר לגדר של המושב.
ברכה מספרת: "אבי נטע את מטע האבוקדו הראשון של הקיבוץ ב-1945. הורי עזבו את הקיבוץ ועברו לכפר חיים. בבואם לכפר הקימו הוריי משתלה של אבוקדו ומנגו באדמה. כיום מגדלים שתילים בשקיות פלסטיק אך אז פלסטיק לא היה קיים.
"עד שגדלו השתילים עסקו הוריי בהוראה: אימי לימדה בבי"ס במשמר השרון ואבי לימד בוטניקה בביה"ס בכפר. בשנת 1950 ירד שלג בכל חלקי הארץ וגם במישור החוף. השלג כיסה את כל האזור ומשתלת האבוקדו והמנגו שהייתה באדמה קפאה למוות.
"הורי נאלצו למכור את המשק בכפר ולנדוד דרומה לחוות צריפין של משרד החקלאות, בה נערכו ניסיונות בעצי פרי שונים. אבי עבד שם כפועל, אך כעבור שנה החליטו במשרד החקלאות להעבירו לחווה בעכו כדי לנהל אותה. עד היום, כשעננים כבדים מכסים את השמיים באמצע פברואר והטמפרטורות נמוכות אני חרדה לגורל המשתלה שלי.
"לאחר שלוש שנים 'בגלות' חזרנו לכפר חיים כשהייתי בת שש. שוב התחילו הורי לגדל שתילים של עצי פרי סובטרופיים באדמה ואף עבדו בעבודות חוץ. אנחנו הילדים עזרנו בעבודה במשתלה, עישבנו את ערוגות השתילים, העברנו צינורות השקיה והיינו שותפים בכל הנעשה במשתלה".
כמו ברכה גם עמוס גדל כחקלאי בכפר חיים: "שנינו נולדנו בכפר חיים ולמעשה הכרנו כבר בכיתה א'. בגיל 14 היינו חברים על אמת, איזה חברות שהתפוצצה ומגיל 18 זה התחיל להיות רציני. התחתנו בני 20 ובתנו הבכורה עידית נולדה שנה לאחר מכן.
"עבדתי 29 שנה מחוץ למושב, באגרקסקו, ניהלתי את הסניפים של החברה בניו יורק ובלונדון. כל אותם שנים ברכה המשיכה עם המשתלה, חוץ מאותן תשע שנים בחו"ל שנסענו ביחד."
"עוד ארבע שנים עבדתי בביא"ר אביב, כמנהל פירות, ירקות ותבלינים. מלבד אותם שנים בחו"ל, המשתלה כל הזמן ייצרה את העצים הסובטרופיים אבל הפוקוס תמיד היה באבוקדו."
"חזרנו לארץ ב-2008 וברכה החליטה שהיא חוזרת לאבוקדו. לפני שש שנים ברכה אמרה לי: 'מספיק, הסתובבת מספיק שנים בחוץ – המשתלה הולכת וגדלה'."
"הביקושים לאבוקדו הגיעה לשיאים שלא ייאמנו וזה עד היום ככה. אנחנו היום נוטעים וגם שתלנים, כרגע הפוקוס הוא באמת על אבוקדו. אהוד הוא המנכ"ל היום של החברה."
"יש לנו צוות של ישראלים מאוד נחמדים, כל העובדים הקבועים שלנו ישראלים, בעיקר משוחררים מהצבא. אנחנו נותנים להם תנאים יותר טובים מהמינימום ההכרחי ומשתלם להם לעבוד. הם עובדים מצוינים ואנחנו מרוצים מהם מאוד".
מעבודה בהייטק לשתלנות, משתלת דבורי-אור
אהוד נשוי ללילך ולבני הזוג שלושה ילדים: עילאי (8), נגה (12) והילה (14). אהוד הוא "הבן הממשיך" של משק דבורי-אור: "אני גדלתי לתוך החקלאות ועבדתי במשתלה בנעורי.
אחרי הצבא הייתה לי דילמה, האם להמשיך את המשתלה כשהם הולכים לטוס לחו"ל או להתחיל בתחום אחר. החלטתי שאני רוצה לעשות 'קריירה של עיר', לשבת קצת במשרד.
גרתי כמעט 20 שנה בתל אביב, בעיר הגדולה, למדתי תקשורת ומנהל עסקים, טלוויזיה, רדיו, עיתונות, שיווק ופרסום והתחלתי לעבוד בעיקר בשיווק בחברות הייטק.
עשיתי גם שיווק מוצר ובעיקר 'אונליין מרקטינג', עבדתי חמש שנים בחברת 'גטי' ועוד 12 שנה עבדתי בחברת Xwize שמתעסקת בפרסום של אתרי הימורים, תעשיה שהייתה בשיא שלה באותה תקופה.
"אחרי תקופה ממושכת בעיר עזבתי את העיר, כי עידית אחותי הבכורה ובעלה ירון זכאי אור הקימו סטארטאפ ועברו לפאלו אלטו, קליפורניה. הם הקימו חברה שנקראת Sales predict ובעצם נתנו לי את האפשרות לגור בינתיים בביתם.
גרתי במושב אבל המשכתי לעבוד בהייטק. הייתי נוסע כל יום בפקקים וזה היה לי קשה, לא נהניתי מהכפר. בהייטק עובדים שעות מאוד ארוכות, יש המון אחריות, כולל סופי שבוע הייתה לי תקופה לא פשוטה.
"באיזשהו שלב החברה שלנו החליטה להעביר את הפעילות שלה לחו"ל ועמדה בפנינו האפשרות לעבור לחו"ל או להישאר פה. בגלל שראיתי שענף האבוקדו הולך ומתקדם והחבר'ה במשתלה כבר לא מצליחים לעמוד בביקושים – קיבלתי החלטה להצטרף לעבודה במשק. דבר ראשון התייעצתי עם אחיותיי והן נתנו לי את ברכת הדרך.
"כשאחותי ובעלה חזרו מקליפורניה, קנינו את המשק שהיה של סבא וסבתא שלי, ארתור ומאירה דבורי, אותו המשק שנמכר בעקבות אותו שלג נורא ב-1950. זו הייתה סגירת מעגל".
אני מניח שבהייטק הרווחת הרבה יותר מאשר בחקלאות, במשתלה.
אהוד: "בטווח הקצר נכון – אבל בטווח הארוך לאבוקדו יש אפשרות אפילו לעבור את ההייטק. כשאתה עצמאי ומצליח בתור חקלאי – אתה יכול להרוויח כמו איש הייטק בקלות! פה במושב יש חקלאים שמצליחים להרוויח יותר מאיש הייטק. תלוי באיזה היקפים אתה עובד, כמה תחרות יש, כמה חדשנות אתה מכניס לעסק ואם יש לך מזל".
עמוס: "לגבי התחום הכלכלי, משתלה זה משהו מאוד ספציפי, כשאומרים חקלאות זה רחב מדי, שתלנות זה הרבה ידע. משתלה, כשעושים אותה טוב, זה עסק מאוד רווחי".
אהוד: "מצד שני, משתלה זו אחריות מאוד גדולה. לא לשווא קוראים לזה Nursery באנגלית, כלומר 'בית תינוקות'. אתה לא יכול לנסוע ולהיעלם לחודש, לא שבועיים ולא לשבוע. אתה חייב להכיר ולטפח את השתילים בוקר, צהרים וערב, לראות שההשקיה בסדר, שאין מזיקים, שאין מזג אוויר חריג ואם יש כזה אתה חייב לפעול בהתאם ובאופן מיידי – אתה מתעסק עם תינוקות קטנים אבל אנחנו עושים את זה טוב שלושתנו ביחד.
"אנחנו מספקים שתילים גם לניסויים. כיוון שענף האבוקדו הוא ענף מוביל היום והוא מאוד רווחי, נכנסים אליו הרבה מאוד חבר'ה צעירים והרבה מאוד חוקרים, כאשר מחפשים זנים חדשים, כנות עמידות, טיפוסים וקלונים שהם עמידים, מניבים יותר, מקדימים או מאחרים.
רוב הקולגות שלנו היום זה בעצם שני דורות, ילידי 40' ו-50' והדור הצעיר שבאמת מילא את הענף, ובכל כנס היום אנחנו נהנים לראות חבר'ה צעירים לצד הוותיקים. היום נוטעים בכמויות גדולות כי הצריכה העולמית מכפילה את עצמה כל עשר שנים – אז צריך להכפיל את הנטיעות כל עשר שנים.
"הצריכה היא מדהימה. במקסיקו הצריכה לנפש עומדת על 10 ק"ג אבוקדו בשנה. הישראלי הממוצע אוכל 8.5 ק"ג לשנה ובאירופה הם אוכלים פחות מ-1.5 ק"ג אבוקדו לשנה – אז יש עוד המון לאן לגדול, מה גם שהצריכה במקסיקו ובארץ ממשיכה לעלות".
