איך ריבוי בני אדם מוביל דווקא לבדידות, איך הבדידות משפיעה על הבריאות והכי חשוב, עם מי כדאי לריב?
בני משפחתי הקרובים, הכוללים את צאצאיי וזוגתי-לחיים-ארוכים, אומרים עלי שאני מיזנתרופ.
ויקיפדיה מגדירה מיזנתרופיה כשנאה כללית, חוסר אמון או בוז כלפי המין האנושי, וכן נטייה שלא לבטוח בבני אדם אחרים.
אני עצמי טוען שההאשמות הללו מוגזמות ומופרזות – אני דווקא מאוד אוהב אנשים, אבל לא בצורת בני אדם.
אני יכול לאהוב אנשים בצורת רעיון מופשט, למשל. אין צורך שיהיו נוכחים במקום, ואפילו רצוי שלא. על כן קל לי יותר לאהוב את סוקרטס ואת רעיונותיו מאשר את השכן שגר ממול. אבל אל תניחו מיד שדי לו לאיש שיהיה בר-מינן כדי שאוהב אותו – למרות שאני בהחלט יכול לראות בהיותו של מישהו מנוח סוג של יתרון. אם את או אתה רוצים להתחבב עלי, הרי היותכם מתים, ורצוי מעל מאה שנה או יותר, מעלה את הסיכויים שלכם לכך ב-50 אחוז, ולפעמים אפילו במאה.
אני חייב להודות, עם זאת, שבמצבים של אחד-על-אחד אנשים יכולים להיות דווקא לגמרי נסבלים בעיניי, ולפעמים אפילו נחמדים ממש. הבעיה מתחילה כשהם מתרבים.
שני אנשים בדרך כלל הם המקסימום שאת נוכחותם אני יכול לשאת בו-זמנית מבלי שיתחיל להיגרם לי סבל ממשי. בשלושה אני כבר מתחיל לגלות סימני מצוקה, ובחמישה ומעלה אני נכנס למצב קטטוני.
אי-החיבה לאנשים איננה נעוצה בטראומות הילדות שלי, למרות שהיו לי כאלה. הייתי ילד מגושם ולא זריז שהעדיף לקרוא ספרים על פני משחקי כדור ותופסת, על כן נהגו הילדים בשכונת ילדותי לשיר לי את השיר העליז הבא: "הדי השמן, בבטן יש לו בן, איך קוראים לבן? הדי השמן״.
שמן לא הייתי אז. היום דווקא כן.
בגיל 11 התחלתי להשתמש באגרופיי ובמרפקיי כמו גם בבעיטות ברגליי כדי לטפס במעלה הסולם החברתי. למדתי שאין אי-הבנה או בעיה בין ילדים שלא ניתן לפתור בעזרת אגרוף הגון לפנים או בעיטה נאה לביצים, וכך מצאתי עצמי בכתה ו' של בית הספר היסודי בראש הפירמידה החברתית של "הבנים", ומכאן גם בצופים ובכל השאר.
נעשיתי טיפוס של מנהיג. ובכל זאת לא סבלתי ואינני סובל אנשים בקבוצה סביבי.
עוינות באוויר
בילדותי גדלתי במדינה שהיו בה שני מיליון אנשים. היה בה די מקום לכולם להסתובב בניחותא, אפילו לחייך אחד לשני ממרחק סביר, כי נוכחות בני אדם במרחב הציבורי הייתה פחות מעיקה. עם הזמן המקום הלך ונעשה צפוף, עד שהגענו לתשעה מיליון איש. בעולם היו בילדותי 2.5 מיליארד אנשים, היום מספרם מתקרב לעשרה מיליארד. פלא שכדור הארץ הולך ומתחמם ושמשאביו מתכלים? פלא שיש כל כך הרבה עוינות באוויר? חלק מהעוינות הזו, אגב, מגיעה ממני.
כשהתחלתי להדריך קבוצות תיירים לטורקיה בשנות ה-90 היו בקפדוקיה, אזור של תצורות טבע מדהימות, כחמישה כדורים פורחים שריחפו מדי בוקר אל השמיים, מעל ההרים והעמקים, נושאים עימם תיירים שבאו לראות את הנוף המדהים ממעוף הציפור. לפני שבוע ספרתי בצילום עכשווי מקפדוקיה 55 כדורים פורחים כאלה באוויר. יש כאלה שרואים בהתרבות הזו תהליך הגיוני ולגמרי טבעי.
אגלה לכם כאן סוד: אני אינני אחד מהם.
יש לריבוי בני האדם בכל מקום אספקטים שונים, אבל מסתבר שתופעה אחת כבר הוכרה וידועה כיום במרבית מדינות העולם – ככל שיש יותר בני אדם במקום מסוים, האנשים במקום הזה הולכים ונעשים יותר ויותר בודדים.
מישהו לריב איתו
בריטניה היא המדינה הראשונה בעולם שמינתה בשנת 2018 "שרה לענייני בדידות". ראש הממשלה דאז, תרזה מיי, כינתה את הבדידות "המציאות העצובה של החיים המודרניים", לאור העובדה שתשעה מיליון בריטים העידו שלבדידות יש מקום עיקרי בחייהם.
מסתבר שלבדידות יש היבטים בריאותיים משמעותיים, ומינוי שרה לענייני בדידות אינו פחות חשוב ממינוי שרה
לענייני בריאות.
נושא הבדידות נחקר במרכז סגול, שהוא בית ספר ומכון מחקר לחקר המוח והפעילות החברתית האנושית, הפועל במספר מרכזים רפואיים ואקדמיים בארץ.
אחד האספקטים הבולטים של מצב הבדידות, מצאו שם, הוא הירידה בחסינות הגוף, ורגישות מוגברת לחיידקים ונגיפים, כמו גם לגורמי מחלה אחרים. כמו כן מואצת הידרדרות במצב מנטלי, נוסח אלצהיימר ומצבי דמנטיה אחרים, מחלות לב, סרטן והופעה של נטייה מוגברת למצבי חרדה ודיכאון.
מן הידועות היא שאין קשר בין הבדידות לבין מספר האנשים שביניהם אתה מצוי. יכול אדם להיות נזיר טיבטי החי במערה בראש הר מושלג ולהרגיש אחד ושלם עם העולם והיקום, מבלי להזדקק להחליף ולו גם מילה אחת עם אדם אחר. מנגד, יכול אדם לעמוד בטיימס סקווייר בניו-יורק בחגיגות השנה החדשה, בלב קהל של עשרות אלפים, ולהרגיש לגמרי לבד. ובודד.
פרסמתי כאן לא מזמן טור שנקרא "האזור הכחול שלי", ובו סיפרתי על קהילות בעולם שבהן אנשים מאריכים חיים מעל הממוצע – מאה שנה ואף יותר מזה. לכל מקום כזה יש מאפיינים משלו – סוג התזונה, הדת, העיסוקים של האנשים, אבל בכולם יש מאפיין אחד העובר כחוט השני: התחושה הקהילתית. ההרגשה שאתה לא בודד.
בכל הקהילות הללו אנשים מרגישים שהם חיים בקהילה, אם זה סביב שולחן בית הקפה של הכפר בפרלמנט יומי, אם זה סביב בית הכנסת או הכנסייה, ואם זה בפעילות הגיל השלישי במועדון האזורי או הקהילתי.
הקהילה היא גורם משמעותי מאוד לכך שאנשים לא ירגישו בודדים, לכן ככל שקיבוצים שיתופיים הלכו והופרטו, והמשקל עבר מהקהילה אל הפרט, יותר ויותר אנשים החלו לגלות את משמעות הבדידות.
הגם שאין זה הכרחי שתהיה קהילה סביבך למנוע את הבדידות. מספיק שיהיה בסביבתכם חבר אחד טוב. אחד!
למזלי התחתנתי עם מישהו כזה – חניה זוגתי-לחיים-ארוכים היא גם החברה הכי טובה שלי. על כן, מתוך הניסיון והזוגיות של חניה ושלי, אני יכול להגדיר לכם מה זה חבר טוב: חבר טוב הוא מישהו שאתה יכול לריב איתו הכי הרבה, יותר מאשר עם כל אחד אחר, ולעלות לטונים גבוהים, ועדיין זה לא יפריע לכם להישאר חברים. לפי ההגדרה הזו חניה ואני החברים הכי טובים שיש.
מנותקים ובודדים
ומה משמעות הרשתות החברתיות בעניין זה? מחקרים מראים שמאז נעשה הסמארטפון נפוץ, החל משנת 2011, עלתה התאבדות הצעירים בארצות הברית לבדה ב-50 אחוז, תוצאה ישירה מהחיים המדומיינים שצעירים רואים בהם, "הפוזה" של המציגים, שגורמת לצעירים רבים להרגיש מנותקים ובודדים במידה שלא ידענו כמותה.
שונה הדבר אצל בני גילי, אני מניח, שלא חווים זאת מאחר שרובנו כבר בגיל שהפוזה פחות משחקת תפקיד. לי עצמי ההיכרויות בפייסבוק עושות רק טוב, במיוחד מהסיבה הבאה: אפשר להתנתק מהן בכל רגע נתון.
עם זאת, הסמארטפון והרשתות החברתיות מתוכננים לגרום לכל אחד להיות מרוכז בטלפון שלו ולא באנשים אחרים. ככה העסק בנוי – תשומת הלב שלנו היא המשאב שהרשתות מחפשות, ועל הדרך לנתק אותנו מהכול, כולל משפחה וחברים. כך שבסופו של דבר הן תורמות תרומה נוספת לבדידות. ומכיוון שזה טור כבד, אסיים בבדיחה מתקופתי באוניברסיטה: סטודנט יוצא מההרצאה ורואה סטודנטית יושבת על הדשא.
״מה את עושה?" הוא שואל.
״משתעשעת לי בדד", היא עונה.
״אני יכול להשתעשע בדד השני?"
הוא שואל.
בגלל בדיחות כאלה אין לי חברים.
