אושר גזר הדין: 24 חודשי מאסר, 50 אלף שקלים קנס ועוד 150 אלף שקלים פיצוי לקיבוץ. נסיבות ביצוע הגניבה ומקום הכספים שנגנבו – נותרו עלומים. פרק חובה למבקרי פנים בקיבוצים
ינואר 2017. שני מועדים נקבעו, ב-1 בחודש (בשעות הבוקר) וב-5 בחודש (בשעות אחה"צ) כדי לבצע ספירה ידנית של כספים שהיו בכספת עין השלושה. הספירה, שהייתה אמורה להתבצע בנוכחות גזבר הקיבוץ ועוד שניים נוספים, לא יצאה אל הפועל. בין לבין התברר כי הגזבר, חבר הקיבוץ מעל 30 שנה, יצא במפתיע לאיטליה. בדיקה שהתקיימה מאוחר יותר מצאה כי חסרים בכספת מזומנים רבים. לנוכח החשד שֶׁקָּשַׁר בין עזיבתו של הגזבר את הארץ לבין העדרם של המזומנים – הוגשה תלונה במשטרה. לאחר כשבועיים בחו"ל שב הגזבר לארץ ונעצר. באוקטובר 2018 הוגש נגדו כתב אישום. בדצמבר 2019 הוא הורשע, לפי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בגניבה בידי מורשה ורישום כוזב במסמכי תאגיד, שהן עבירות על חוק העונשין.
בפברואר 2022, גזר השופט אמיר דורון, מבית משפט השלום בבאר שבע, על הגזבר-הנאשם: 24 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים, קנס בסך 50,000 שקלים ופיצוי לקיבוץ בסך 150,000 שקלים.
באמצעות הסנגורית שלו, עו"ד נטלי אוטן, ערער הנאשם על חומרת העונש בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בהרכב השופטים: יואל עדן, עמית כהן, גיל דניאל. השופט יואל עדן תאר כי הגזבר-לשעבר (נקרא לו: המערער) היה אחראי לניהול כספי הקיבוץ, חשבונות הבנק, תשלומים, ניהול קופות המזומנים של הקיבוץ ובהן קופת הגזבר ורישום כל התנועות הכספיות הקשורות לקופת הגזבר. הכסף המזומן שנמצא בקופת הגזבר הוחזק בידי המערער בכספת במשרדו בגזברות הקיבוץ.
כוונה לרמות
בתחילת כל שנה קלנדרית, לקראת הכנת המאזן השנתי, התבצעה בקיבוץ ביקורת ניהול קופה וספירת מלאי, בהשתתפות המערער (בתפקידו כגזבר הקיבוץ), נציג ממשרד רו"ח "ברית פיקוח" (המבקר החיצוני של הקיבוץ) ומנהל החשבונות. במהלך הביקורת ביצעו ספירה ידנית של המזומנים שהיו בקופת הגזבר ונשמרו בכספת. התברר שהספירה האחרונה שבוצעה הייתה בינואר 2014. במהלך השנים 2015 -2016 המערער והגורמים הנוגעים לא ביצעו את ספירת הכספים הידנית. המאזן של שנת 2015 לא אושר כיוון שרוה"ח סירב לחתום עליו בהעדר ספירה ידנית. ספירה שנקבעה להתבצע בינואר 2017, כמתואר קודם (בנוכחות מנהל חשבונות חיצוני של הקיבוץ, רו"ח מ"מברית פיקוח" והמערער עצמו) – לא בוצעה.
לפי רישומי המערער, המבוססים על ההכנסות וההוצאות, בתאריך 30.12.2016, היו אמורים להיות בקופת הגזבר 1,167,848 שקלים. לפי הנטען בכתב האישום, במהלך התקופות ינואר 2014 – ינואר 2017, ובדרך שאינה ידועה עד כה, "בהזדמנות אחת או יותר, גנב המערער את הכסף המזומן מהכספת, בסך 1,167,848 שקלים". "המערער המשיך לנהל את הרישום, גם לאחר שגנב את הכסף המזומן מהכספת, עד תחילת ינואר 2017, וזאת על סמך היתרות שאמורות היו להיות בכספת לולא נגנב הכסף, כשהוא רושם ביודעין יתרות כוזבות, בכוונה לרמות. הוא העביר רישומים אלה (הכנסות והוצאות מקופת הגזבר) להנהלת החשבונות של הקיבוץ (ומשם למאזן הקיבוץ) ובכך גרם לרישום כוזב במסמכי תאגיד".
לשירות המבחן, שהגיש תסקיר לבית המשפט, סיפר הנאשם כי "בשנת 2012, במקביל להיותו גזבר הקיבוץ, שימש רכז המשק ומנכ"ל מפעל הקיבוץ. מקבץ תפקידים זה גרם לו לְעָקָה, שהפחיתה את כושר הריכוז שלו. הדבר הקשה על התנהלותו הכלכלית, עד שלא הצליח לשמור על הפרדה בין כספי הקיבוץ לכספיו שלו. הוא סבר שיוכל להשלים את החוסר בכספי הקיבוץ מכספיו, עד שהבין שהפער גדול מדי".
לפני גזירת העונש בבית משפט השלום נשאל הנאשם "מה עשה עם הכסף". הוא השיב: "נקלעתי למצוקה ולא הייתה לי ברירה. אני לא מפרט מה, כי אני לא רוצה שזה ישמע כתירוץ". השופט אמיר דורון, שגזר את דינו אמר ש"הפגיעה של המערער באמון הבלתי מסויג שקיבל מחברי הקיבוץ, היא ממשית וחמורה, והובילה לחסרון כיס לקיבוץ כגוף ולפגיעה כלכלית ישירה בכל חבר". השופט שיווה לנגד עיניו מפגשים של הגזבר עם חברים, "בתקופת עשייתו הפלילית" ותהה הכיצד כאשר פגש הנאשם "בחברי הקיבוץ מהם גנב הכסף בצורה ישירה ועקיפה", הוא לא חש "בושה וכלימה ממשיים", שהיו גורמים לו לחדול ממעשיו, עוד טרם נתפס.
ביקש לזקוף לזכותו את פועלו
בערעור על גזר הדין טענה הסניגורית ש"העונש שהוטל מַחְמִיר עם המערער", מעבר ל"מתחם העונש ההולם", וביקשה להקל בעונש. המערער (שהודיע עוד קודם לכן על עזיבת הקיבוץ והפסיק את חברותו) תאר כי לפי ההסכמות עם הקיבוץ קוזזו דמי העזיבה (כ-300,000 שקלים) שהיו מגיעים לו וגם יתרת זכות שהייתה לו בתקציבו האישי (כ-22,000 שקלים) מסכום חובו לקיבוץ (הכספים שנגנבו). בנוסף, הוא חתם על מסמך שאפשר לקיבוץ למשוך חזרה את הכספים שהפקיד הקיבוץ לטובת המערער בקרן הפנסיה שלו. הוא ביקש "לזקוף לזכותו את כלל פועלו בקיבוץ ולהתחשב במעשיו החיוביים שתרמו רבות לאנשי הקיבוץ ולשגשוגם" (לדבריו, "כשנכנס לתפקידו בשנת 1991, תרם לייצוב מצבו הכלכלי הרעוע של הקיבוץ שהיה בגירעון של עשרות מיליוני שקלים, לעומת עודף פיננסי במועד עזיבתו את התפקיד").
לשיטת המערער: "מרבית הסכום הושב לקיבוץ, וההסכם אף מוסיף פער של למעלה מ-300,000 שקלים, כתוצאה מהצמדות למדד וריבית. אכן הוא לא שילם את כל חובו, אך יש בהסכם התייחסות לכך. המערער (63), גרוש, אב לארבעה ילדים וסב לחמישה נכדים, ללא עבר פלילי, טען באמצעות הסניגורית שלו כי "מרבית הנזק תוקן, והוא נותר בלי דמי עזיבה ובלי פנסיה".
מדינת ישראל, באמצעות עו"ד אבי ביטון (פרקליטות מחוז דרום), התנגדה להקלה בעונש.
הקיבוץ (שצורף לערעור בהליך לא שגרתי), טען באמצעות עו"ד אילנה שפרלינג בוטנסקי (גולן, גולדשמידט ושות') "שההסכם כולל הגינות ורוחב לב מצד הקיבוץ, והמערער למעשה לא הוציא כסף מכיסו". אכן קוזז מענק העזיבה והוחזרו כספים שהקיבוץ הפקיד בקרן הפנסייה של המערער ("החלק הפנסיוני של הקיבוץ"). הקיבוץ לא הותיר את המערער, ללא כל פנסיה, שכן "החלק הפנסיוני של המעסיק החיצוני" של המערער, הושאר בקרן לטובתו. הקיבוץ הוסיף ואמר ש"אינו יודע איפה הכסף שנגנב, שכן המערער ממלא פיו מים". ההסכם עם המערער נעשה בהתבסס על הצהרתו "שאין לו כסף ורכוש", אך הקיבוץ "מעולם לא ויתר על החזרת הכספים" (כך, שאם ימצאו נכסים המערער ישלם את יתרת חובו).
העונש המירבי המוטל על גניבה בידי מורשה הוא 7 שנות מאסר, ובגין רישום כוזב במסמכי תאגיד נקבע עונש של 5 שנות מאסר, אמר השופט יואל עדן. זהו הביטוי העונשי לחומרת המעשים, וכי תקופת המאסר של 24 חודשים שהוטלה על המערער היא ענישה מתונה דווקא כשמדובר ב"עבירות חמורות שבוצעו בנסיבות חמורות". "אין לראות במעשיו הפלילים של המערער כדי מעשה בודד רגעי, אלא במעשה מתוכנן ומתוחכם", הוסיף השופט. לאחר מעשה הגניבה, המשיך המערער ורשם יתרות כוזבות בכוונה לרמות, "תוך ניצול האמון הרב שניתן בו. במעשיו גרם המערער נזק רב לקיבוץ, אמר השופט והדגיש שהמערער "אינו מוכן לומר היכן הכספים שנגנבו". הוא "אינו מגלה את סודותיו ביחס לנעשה בכספים שנגנבו, ואינו משיב אותם בפועל (למעט מה שהוסכם בינו לבין הקיבוץ). כל אלה מקימים סימני שאלה ביחס להליך שיקומו של המערער וקבלת האחריות על מעשיו".
מדובר בנסיבות חמורות, חזר ואמר השופט, וכאשר אלה בוצעו "תוך ניצול התפקיד, המעמד והאמון בו נמצא המערער, הרי שמדובר ברף גבוה של פגיעה בערכים המוגנים, ובחומרה רבה של המעשים. עבריינות כלכלית מסוג זה הגורמת לנזקים משמעותיים, צריכה ענישה מחמירה", ולא ניתן לומר כי בית משפט השלום החמיר יתר על המידה עם המערער.
גם הקנס (50,000 שקלים) אינו מַחְמִיר בגובהו. על עבירות כלכליות יש להטיל ענישה כלכלית משמעותית. אכן, בקביעת הקנס יש להביא את המצב הכלכלי של הנאשם, ואולם, לא ניתנו לבית המשפט "נתונים של ממש על מצב כלכלי המחייב הפחתת הקנס", במיוחד כאשר המערער מסתיר את "הכספים והנסיבות הקשורות בהחזקתם ובמקום הימצאם". אשר לפיצוי לקיבוץ (150,000 שקלים), הוסיף השופט, זהו "סך מָתוּן של פיצוי", בהתייחס לכך שהיתרה הבלתי מסולקת של הכספים שנגנבו, גבוהה בהרבה מסכום הפיצוי.
סוף דבר, כל שופטי ההרכב דחו את הערעור של המערער על גזר הדין שהוטל עליו.
תגובה אחת
האחריות לגניבה חלה על כל חברי עין השלושה שלא השכילו לפתח מערכות בקרה וכפתאים בלילה נתנו לאיש לעשות כרצונו.
היכן הפרדת הרשויות בקיבוץ ? האם הגיוני שאדם אחד ישמש ב-3 תפקידים מרכזיים בו בעת ? היכן הזהירות של נושאי המשרה בקיבוץ ? מדוע רק להאשים את הגזבר ולא את חברי וועד ההנהלה שאמורים לבקר את בעלי התפקידים ?