נורית קצירי (77) שהייתה שנים רבות מנהלת האירוח הכפרי בשער הגולן, הוזמנה להרצות ב"שבוע ישראל" בגרמניה. הילדה שנולדה לזוג הורים שהצליחו למלט את עצמם משם רגע לפני המלחמה ודיברו ביניהם רק גרמנית, סיפרה לגרמנים על החיים בישראל, וגם על לינה משותפת בצל המלחמה
נורית נולדה במושב גני עם שליד הוד השרון, בת בכורה להורים שעלו לארץ רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אמה אסתר עזבה את וינה בסוף 1938, כשעוד עודדו את היהודים לעזוב את גרמניה "על הסרטיפיקט, אישור העלייה, חתום אייכמן. היה חתום לה נסיעה לליבריה באפריקה, והיא הגיעה לפלסטינה.
לא נתנו לאונייה להיכנס לנמל חיפה, וכך המשיכו דרך הים לנתניה, שם השקו את השוטרים הבריטים והורידו את המעפילים אל החוף. מכל משפחתה של אמא לא נותר שריד אחד. כולם נספו באוושוויץ". אביה אליהו, הסתלק מלייפציג בסוף 1937: "השניים הכירו בארץ ודיברו ביניהם גרמנית. וגם איתי דיברו בגרמנית".
עד שהייתה בת 4 דיברה עם הוריה גרמנית והפנימה את השפה. כשבגרה לא הסכימה לדבר בגרמנית. "עניתי בעברית, וכך הם שיפרו את העברית שלהם".
בגיל 18 הגיעה דרך מחלקת נח"ל לקיבוץ שער הגולן. "התחתנתי עם דור, בעלי, ויש לנו ארבע בנות ותשעה נכדים". קצירי נשלחה לאורנים והוכשרה להיות גננת ומורה ועבדה כגננת וכמורה בבית ספר יסודי ובתיכון. "בשלב מסוים יצאנו לשליחות של השומר הצעיר בפילדלפיה וכשחזרנו החלטתי לשנות כיוון".
נורית הגיעה עם רעיון ליזמות של אירוח כפרי. "זה היה מסלול חתחתים. למדתי תיירות ועשיתי תכנית עסקית. היו לחברי הקיבוץ הרבה שאלות ולבסוף היזמות עברה ברוב גדול."
"אנחנו חיים בעמק הירדן. מגיעים לאזור הרבה תיירים והמיזם ממש התבקש. באותה תקופה הקיבוץ עבר ללינה משפחתית והתפנו מבני הלינה המשותפת".
קצירי ניהלה את האירוח הכפרי, שכיום מונה 67 חדרים, במשך 25 שנים. במהלך השנים הגיעו למקום תיירים מחו"ל, בעיקר גרמנים.
"הייתי צריכה לשלוף את הגרמנית מנבכי הנשמה. ניערתי את האבק וזה חזר. ככל שבאו יותר קבוצות, שפשפתי את שפה והיא השתפרה. אמנם אין לי עושר כמו בעברית, אבל אני חיה עם זה בשלום. תיירים גרמנים ותיירים מכל העולם אוהבים לבוא אלינו".
כתוצר נלווה לאירוח הכפרי נולדו גם מסלולי טיול של סיורים חקלאיים. "למרות החום שיכול להגיע גם ל-45 מעלות ולמרות שאנחנו מתחת לפני הים, יש אצלנו חקלאות מגוונת של בננות, תמרים, אבוקדו, שקדים. יש רפת, יש משק חקלאי מגוון, וזה מעניין את התיירים האירופאיים. לפני הקורונה היו גם תיירים סינים, הודים, אפריקאים, אמריקאים ודרום אמריקאים וכולם ביקשו גם סיור בקיבוץ.
הנושא של הקיבוץ השיתופי ריתק בעיקר סינים קומוניסטים או גרמנים שגדלו במזרח גרמניה. יש לקיבוץ גם מפעל מצליח שמונפק בבורסה, ככה שאנחנו גם סוציאליסטים וגם בעלי מניות שמקבלים מניות כל שנה, 'סוציאליסטים קפיטליסטים'. כיוון שאני דוברת גרמנית, אני הדרכתי את הקבוצות וגם כשיצאתי לגמלאות לפני שלוש שנים, המשכתי להדריך".
לפני כשנתיים, חודשיים לפני פרוץ הקורונה לחיינו, הגיע קבוצה של אנשי ממשלה מברלין לסיור בקיבוץ ובעקבותיו קיבלה נורית הזמנה מארגון ידידי גרמניה לבוא ולהרצות שם ב"שבוע ישראל". בשל הקורונה הכל השתבש ונדחה ולפני כחודשיים מומשו התוכניות.
באוקטובר היא טסה להרצות באזור ברלין, שבוע מלא בהרצאות ועבודה קשה. "עברתי מבית ספר לבית ספר ומעיר לעיר. סיפרתי על הקיבוץ ובכל מקום הראיתי סרטון על התקופה בה שהו ילדי הקיבוץ במקלטים. אנחנו ממוקמים חצי קילומטר מהגבול שהוא הירמוך. אנחנו מצדו האחד ואויבינו מצדו השני, סבלנו מאוד כל השנים."
"במלחמת ההתשה, שרבים לא יודעים שהייתה גם לאורך גבול ירדן, הפגיזו כל לילה בקטיושות, ואנחנו השכבו את הילדים באופן קבוע במקלטים. הנוהל הזה נמשך עד לשנת 1970 כשהמלך חוסיין שם לזה סוף בהרג המחבלים."
"יואב ארזי הכין סרט על התקופה הזו ושילב את הלינה המשותפת, וחלק מהסיפור הוא איך זה להיות אמא בלינה המשותפת. תרגמנו את הסרטון לשבע שפות, כולל סינית, והראיתי אותו כמעט בכל מקום שבו ביקרתי".
איך זה לבקר בגרמניה, הארץ שממנה ברחו ההורים שלך?
"ההורים שלי לא היו מאלה שאמרו לא נדרוך שם, ככה חינכו אותי. הייתה שם זוועה וצריך ללכת קדימה. פגשתי אנשים טובים שרוצים לכפר. בגלל העיסוק באירוח בכל שנה השתתפתי ביריד בברלין. ברור שלכל דבר שם יש קונוטציה גם למה שהיה."
"הנסיעה ברכבת, המילים בגרמנית. אני רואה אנשים מבוגרים ועולה השאלה איפה הם היו בזמן המלחמה, זה שם כל הזמן. בגרמניה לא מטיילים כמו במקום אחר. הזיכרון שחקוק בנו מחייב לחשוב מה הם עשו, איפה הם היו, זה משא קשה. פגשתי גרמנים אכולי רגשות אשמה. כולם מיהרו לספר מה עשו הוריהם במלחמה, הם רוצים לבוא לישראל, זו הרגשה מיוחדת, יחס אמביוולנטי."
"כך היה גם כשסיפרתי לקבוצות שהדרכתי בקיבוץ מניין אני יודעת את השפה הגרמנית. פעם הייתי משאירה את העניין הזה לסוף הסיור."
"לפני מספר שנים החלטתי להתחיל את הסיור בסיפור האישי שלי, על הוריי שברחו ברגע האחרון ועל כך שמעולם לא הכרתי את סבא וסבתא שלי. בוקס בבטן מההתחלה. עם זה אנחנו יוצאים לסיור".
קצירי מספרת על שבוע של מסע מטלטל. היו בתי ספר בהם נראה שהתלמידים לא מכירים את ההיסטוריה ואת ישראל. לעומתם, בבתי ספר אחרים היו מפגשים מרגשים וניכר שהתלמידים מתעניינים.
"באחת מהעיירות שבהן היינו, שרחוקה 10 דקות ממחנה ריכוז, יש ראש עיר אוהב ישראל. עוד לפני שהתמנה לראש העיר הוא לקח אבן מהמחנה, ערך מסע אופניים מהעיר שלו בגרמניה ל'יד ושם' והביא את האבן לישראל. שם יש יחס מיוחד לישראל, כל שנה נערכים חילופי נוער, יש אטמוספירה אחרת. זה שבוע מטלטל, מרגש, לא פשוט פיזית ונפשית. הרבה גרמנים היו בארץ, הם רוצים להתקרב, להגיע, אוהבים את ישראל".
