נעלי עקב, מכתב תלונה שנכתב עוד לפני תחילת הטיול וחמישה קילו שעועית כיכבו בטיול קניונים בטורקיה בהדרכת הדי בן עמר. מזל שהביטחון של אל על עובד במקצועיות
סיפרתי כאן בעבר שהייתי בשנות ה-90 מדריך טיולים לטורקיה. גם תיארתי כאן באחד הטורים שלי את הטיול המענג שהיה לי שם כמדריך של קבוצת עובדי מס ההכנסה מרמת גן ("רמת גני, עיראקי ועובד מס הכנסה טסים לטורקיה", פברואר 2023) טיול שטעמו המתוק נשאר איתי עוד זמן רב.
אלא מאי? בטיול שלאחריו החליט הגורל שנהניתי מספיק, ושהגיע הזמן שאסבול קצת.
קיבלתי להדרכתי קבוצה של כ-40 נוסעים, שאיכשהו התקבצו בה אנשים חסרי עניין בכל מכל כל – למעט עניין בקניות.
לא עניין אותם ארמון הטופקאפי – "הכל דברים ישנים! מה כבר אפשר לקנות שם, בחייך!"
לא עניין אותם המסגד הענק של סולטן אחמט – "מה אתה מביא אותנו לראות ערבים? אין לנו מספיק בארץ?"
לא עניין אותם אזור קפאדוקיה, אחד מאתרי הטבע והנוף המדהימים בתבל – "הכול פה מדבר! הכול מלא חורים באדמה! למה הבאת אותנו למקום שאין בו קניון??"
"אבל מלא קניונים כאן! קניונים טבעיים!"
"לחורים האלה באדמה אתה קורא קניונים??? אתה צוחק עלינו??? תביא אותנו לקניון אמיתי! עם חנויות!!!"
לאט-לאט הרגשתי שהם שותים לי את הדם באצבעון, ושהסבלנות שלי הולכת ומתרוקנת.
אבל אסור!
אין דבר כזה בהדרכת טיולים – סבלנות של מדריך שנגמרה!
הלקוח תמיד צודק והמדריך עומד לרשותו לנסות ולענות על צרכיו – וכך עשיתי.
קיצצתי בתוכנית הטיול בגבולות המותר לי: עברתי איתם על פני אתרים היסטוריים בריצה קלה – אם האתר מופיע בתוכנית, החברה מחייבת את המדריך לעבור באתר גם אם כל הנוסעים נשארים באוטובוס. במקרה כזה המדריך יעבור באתר לבד, ולנוסעים לא תהיה עילת תביעה לומר ש"האתר היה רשום בתוכנית ולא ביקרנו בו".
כי יש נוסעים שכל מה שמעניין אותם בטיול, חוץ מקניות, הוא התביעה שיגישו נגד החברה כשיחזרו לארץ, כמו גם הפיצוי שיצליחו להוציא ממנה.
בקבוצה הזו שעליה אני מספר כאן אכן היה לי נוסע כזה שביום הראשון לטיול, בדרך משדה התעופה "אתאטורק" שבפאתי איסטנבול אל המלון בעיר, נפנף לעיניי בדף ריק ואמר בחיוך רע: "אתה יודע מה זה?"
"אין לי מושג", אמרתי.
"זה מכתב התלונה שלי לחברה והדרישה לפיצוי", הוא אמר.
"פיצוי על מה?" שאלתי, כי חובתו של המדריך להיות מנומס."הרי רק התחלנו את הטיול!"
"עוד לא יודע על מה", הוא ענה. "כבר נמצא במשך הטיול במה למלא אותו".
משקל עודף
אז לקחתי אותם לקניונים – של חנויות, לא של חורים באדמה, ולקחתי אותם לשווקים, ולקחתי אותם לאזורי חנויות הומים ופקוקים ורועשים, והם קנו, וקנו, וקנו, וקנו – ויחד עם הקניות הללו הם גם קנו תיקים גדולים נוספים, ומזוודות, ועוד תיקים, כי בטורקיה התיקים זולים מאוד, וגם את התיקים הנוספים הללו הם פוצצו בקניות.
נקודת השיא, בעיניי, הייתה אותה נוסעת שהראתה לי בגאווה שקנתה חמישה קילו אורז וחמישה קילו שעועית "כי לא תאמין כמה זה יותר זול ממה שבארץ!"
אם הייתה נשארת בי טיפת אנושיות, אחרי מסלול המכשולים שבו העבירה אותי הקבוצה הזו, הייתי מסביר לנוסעת הזו שהיא תשלם משקל עודף בסך של כ-20 דולר לקילו בטיסה חזרה, אבל הנוסעת הזו שתתה את שאריות החמלה האנושית שבי במשך שלושה ימים בקפדוקיה כשמיררה לי את החיים על ש"הבאתי אותה לאזור לא אלגנטי ובלי קניונים", אז שתקתי.
וגם כי היא צדקה – באמת "הבאתי אותה" לאזור שקשה ללכת בו בנעלי עקב סטילטו, כאלה שהעקב נכנס בהן לתוך האדמה ועושה בה חור עד אוסטרליה, בצידו השני של הכדור, אז אין לי טענות.
והיא באמת שילמה כמו שצפיתי עבור משקל עודף בטיסה חזרה.
וגם שם, בשדה התעופה, התלבטתי אם לומר לה לזרוק את העשרה קילו שעועית ואורז לפח לפני שקילת המזוודות שלה, שזה אומר לזרוק 20 שקלים לפח, במקום לשלם 200 דולר משקל עודף, אבל החלטתי שאנשים מבוגרים רשאים לנהוג לפי שיקול דעתם.
30 שנה עברו מאז ולפעמים, אם להודות על האמת, אני עדיין מתחרט על זה.
או לפחות מתלבט בעניין.
הרוע שלי ואני
במסיבת הסיום איש לא טרח לומר תודה למדריך, בניגוד למקובל בדרך כלל.
בנוסף לכך, בימים שלפני המסיבה הייתי עד לריבים וויכוחים בין אנשי הקבוצה אם בכלל מגיע טיפ למדריך, כי הוא מקבל משכורת עבור העבודה הזו.
האמת היא שלא – בחברה שבה עבדתי החברה לא שילמה למדריך שכר. הייתי אמור להתפרנס מאחוזים שקיבלתי מחנויות ומטיפים בסוף הטיול, מהנוסעים.
בסופו של דבר, בבוקר הטיסה, נתן לי מישהו מהנוסעים מעטפה ובה 20 דולרים, שנאספו מכל הקבוצה. כדי לסבר את האוזן – 20 דולר הוא הטיפ שנותן בדרך כלל זוג יחיד בטיול ממוצע.
ה-20 הללו היו בדולרים בודדים – כל אחד נתן דולר.
בקבוצה היו כ-40 נוסעים. משמעות הדבר – חצי מהנוסעים סירבו לתת גם את הדולר האחד הזה.
זכותם.
אבל כשהגענו לנמל התעופה אתאטורק לטיסה חזרה החלטתי שזה הזמן לסגור חשבון.
לקחתי הצידה את מנהל התחנה של אל על, שהיה אז האחראי הראשי על הביטחון, איש לא-חשוב-מאיזה-מוצא, אבל שהיה מוכר לכולנו המדריכים כמישהו עם ראש מבטון. הוא כבר הכיר אותי מטיולים קודמים, ואמר: "מה נשמע, איש? המזוודות בסדר? היו כל הזמן תחת ההשגחה שלכם, כרגיל?"
ולמרות שכהרגלי ועל פי דרישות הבטיחות עליהן הקפדתי מאוד אכן היו המזוודות תחת השגחתי או השגחת הנהג בכל רגע מאז יצאנו מהמלון, הפעם שיניתי ממנהגי כשעניתי למנהל התחנה על שאלתו.
אמרתי לו, שלא כהרגלי, כאמור, ובלחש: "שמע, לקחתי את הנוסעים לטיול היום, ביום האחרון לפני שיצאנו לנמל התעופה, והשארנו את המזוודות בערימה בחדר אחסון במלון – אין לי מושג מה היה איתן שם. הן לא היו תחת ההשגחה שלנו. כל אחד יכול היה לגשת אליהן ולטמון בהן לך תדע מה! אני במקומך לא הייתי לוקח סיכון".
זה לא היה נכון, המזוודות נסעו איתנו באוטובוס כל היום, אבל זה בהחלט נשמע משכנע.
שלוש דקות עברו והמקום הוצף תגבורת של אנשי ביטחון של אל על.
"כולם להוריד מזוודות מהעגלות על הרצפה ולפתוח אותן!" הורה מנהל התחנה.
הנוסעים היו בהלם. אחרי שישבו על המזוודות בערב הקודם כדי להצליח לנעול אותן, אחרי שפוצצו תיקים בקניות נוספות, אחרי שהרוכסנים איימו להתפקע – לפתוח הכול?
לא הרבה פעמים בחיים אדם זוכה לפגוש ברוע הלב שלו פנים אל פנים – רוע לב ראשוני, בסיסי, מזוקק – כמו שפגשתי אני את רוע הלב שלי באותו ערב, בנמל התעופה אתאטורק. פגשתי ברוע שלי וליטפתי אותו באהבה.
יחד הבטנו, הרוע שלי ואני, בעשרות המזוודות והתיקים הפתוחים ופזורים על תכולתם על רצפת האולם, ובנוסעים המקללים ומחרפים מתחת לאפם.
חגגנו יחד את הרגע, הוא ואני.
