אחדות לא תוכל להתקיים ללא חתירה להסכמות רחבות, לא תחזיק מעמד כאשר רבע מהעם חש שנשאר מאחור ולא תישמר ללא שוויון מלא למיעוטים
הזעזוע מהמכה הקשה שספגנו ב-7 באוקטובר הביא לצד הכאב, הבושה וההרס, מהפך בשיח הציבורי. חל שינוי משמעותי מהשיח הרעיל והמפלג, כפי שהתנהל כאן לפני ה-7 באוקטובר, לבין גילויי האחדות והשיח המלכד לאחר ה-7 באוקטובר. השינוי התרחש בתקשורת הכתובה, באולפנים (ברובם) וברשתות החברתיות. זוועות החורבן, האלימות והרצח, החטופים ואלפי המפונים מבתיהם, הביאו בעקבותיהם גילויים של התגייסות ושיתופי פעולה מרשימים. הייתה תחושה של אחדות. שוב התברר כי "העם טוב ממנהיגיו". יותר נכון, ממי שאמורים היו להנהיגו. אכן, מרשים ונותן תקווה, למרות שלא מפתיע. ידענו שמול סכנה מבחוץ יתאחד ויתגייס רובו של העם. האם האחדות בשעת החירום תימשך גם לאחר המלחמה? זה לא מובן מאליו.
הייתה אחדות?
האם לאחר שעת החירום נשתנה ונדע להעדיף, או לפחות לחתור בנחישות להסכמות רחבות בהתנהלות החברתית והמדינית? ספק רב, מפני שכבר היום, לאחר פחות מחמישה חודשים מאותה שבת שחורה, מתגלים הסדקים. בבית ברל מתאספים תומכי הפתרון המדיני, אל מול סרבנותה של הממשלה לדון ביום שאחרי.
בבנייני האומה מתכנסים החולמים על חידוש ההתיישבות בגוש קטיף ואולי בכל רצועת עזה, השר לביטחון לאומי מדבר על הבמה והקהל מריע "טרנספר, טרנספר" (ובהזדמנות זו מספקים הוכחות לבית המשפט בהאג). גם זה לא מפתיע. מי שרוממו את חזון האחדות אינם מוכנים לשלם את מחיר ההסכמות. שישלמו "האחרים".
כפי שלכאורה "כולנו התפכחנו" לאחר השבת השחורה, עד שהבנו שרובנו התפכחנו מהאמונות והתקוות של "האחרים". אנחנו שומעים וצופים בהם באולפנים, בשידורים מישיבות הכנסת והממשלה, וברשתות החברתיות. המחלוקת על סדר העדיפויות בין מטרות המלחמה, בין השלמת חיסול החמאס לשחרור החטופים, לא הייתה צפויה, אך גם היא מכרסמת באחדות העם. אם האחדות עדיין קיימת היא סדוקה מאוד.
בין אחדות לאחידות
בדיון על האחדות חשוב לשים לב להבדל שבין "אחדות" ל"אחידות". כמו בטבע, גם החברה האנושית עשירה יותר ככל שהיא מגוונת ורבת פנים. אם היינו "אחידים", עשויים על פי אותו "שטנץ", ברוחנו ובדעותינו, לא הייתה עולה כלל שאלת האחדות, אך היה זה עולם דל, ללא יצירה חופשית וללא מרחב לצמיחה.
האבולוציה (התפתחות המינים בטבע) מושתתת כולה על הגיוון והשונות. התרבות האנושית, על גווניה וביטוייה השונים, בטכנולוגיה, בהגות, באמונות הדתיות, באומנויות, בהתנהלות החברתית ובכל עשייה אנושית, היא התגלמות השונות המבורכת. מעמדת תצפית זו אני חש אי נוחות מביכה מהאופן האחיד בו מוצגים באולפנים וברשתות הלוחמים והנופלים במלחמה בעזה. כולם "גיבורים ללא חת", "אוהבי אדם", "אוהבי מולדת", "אנשים של אנשים", "שמחים ואופטימיים", וכיוצא בזה.
כולם בנינו ואנו מכבדים אותם ומתאבלים על הנופלים כולם. לכבודם ראוי לחדול מלתאר אותם באופן כה אחיד, שלא לומר "פלקטי". החיים והנופלים היו והינם ייחודיים ושונים זה מזה. חלקם נועזים וחלקם מתגברים בקושי על הפחד. חלקם שמחים וחלקם עצובים מאלף סיבות שונות. חלקם חשים שייכים לעם ולחברים וחלקם בודדים ומסויגים. התיאור האחיד אינו אמיתי ואינו מחמיא להם, כפי שאינו מחמיא לחברה כולה.
המעשה יקבע
ריבוי ומגוון הדעות הוא ממהותה של חברה דמוקרטית ואינו עומד בניגוד לערך האחדות. אחדות שאינה רק תגובה של התכנסות מול איום קיומי מבחוץ, אפשרית כאשר השונים, בערכיהם ובהשקפת עולמם, בוחרים להתאחד במעשה להגשמת מטרות משותפות.
רקע תרבותי והיסטוריה משותפת מקלים על התלכדות כזו אך אינם מבטיחים אותה. לעיתים המאבקים הקשים יותר מתנהלים דווקא בין קרובים, בין אחים להיסטוריה, לדת ולאום. (ידוע הסיפור הנחמד על יהודי שהגיע לאי בודד והקים שני בתי כנסת, אחד כדי להתפלל בו, והשני שכף רגלו לעולם לא תדרוך בו).
התלכדות למען מטרה משותפת אינה מובנת מאליה ולא תוכל להתקיים בתרבות הפוליטית, כפי שהתקיימה כאן בעשרות השנים האחרונות. הבעיה לא הייתה רק בשיח הרעיל והמסית שהיה כאן, היא נעוצה במעשים, במדיניות המוצהרת, בחקיקה, במהפך שרצתה להוביל לאחרונה הממשלה.
אחדות לא תוכל להתקיים ללא תרבות של חתירה להסכמות רחבות. היא לא תתקיים אם ינסו לשנות את אבני היסוד של המדינה ללא הסכמה רחבה. היא לא תתקיים בפערים הכלכליים (שהם מהגבוהים בין המדינות המפותחות). היא לא תחזיק מעמד כאשר רבע מהעם חש שנשאר מאחור (על פי הסקרים). היא לא תישמר ללא שוויון מלא למיעוטים החיים איתנו. היא לא תאריך ימים אם תימשך הסרבנות למהלך מדיני, ובוודאי שלא תתקיים עם מי שמבקשים ליישב מחדש את גוש קטיף.
היא לא שרדה את ההסתה המתמשכת, החל מהקללה שהטיל המשורר הלאומני אצ"ג על משמר העמק, בימים שלפני הקמת המדינה, דרך מנחם בגין עם "המיליונרים ליד בריכות השחייה" במנרה ובנחל עוז, ועד נתניהו וחבר מרעיו, המתארים את כל מי שאינו איתם כבוגד ביהדות ובציונות.
היא לא שרדה גם את "הצ'חצ'חים" של דודו טופז ואת ההתנשאות של אחרים. היא אינה אפשרית כל עוד הקיצוניים משני הצדדים קובעים את הטון בשיח, וכל עוד הממשלה שבויה בידי הקיצונים הלאומניים.
נכון להיום, לא תהיה אחדות כל עוד הממשלה וראש הממשלה אינם מתייצבים מתוך אחריות על חלקם באסון של ה-7 באוקטובר, כפי שעשו אנשי הצבא וכוחות הביטחון.
לצערי עדיין איני רואה באופק את השינוי שיאפשר לקיים אחדות ראויה, לאחר שתסתיים המלחמה הארורה שנכפתה עלינו. השינוי אפשרי, הוא בהישג יד, לאור (או לחושך) מחדלי ממשלת הימין המלא. הוא יתרחש רק אם המחנה הרחב, מהשמאל ועד המרכז, יצליח להתאחד ולהציג חלופה חברתית ומדינית. התנועה הקיבוצית אמורה להיות בין יוזמי המחנה וממוביליו.
