הקהילה שחגגה יחד פסח במלון אחרי שנים שלא חגגו ביחד, הטראומה של הקיבוצים שיש להם חטופים שעדיין לא שבו, ומה צריכה התנועה הקיבוצית לעשות כדי לא לפספס הזדמנות היסטורית. ד"ר אלון גן (בן כפר מסריק), מנהל המחקר ביד טבנקין ויו"ר פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, מספר על פרויקט התיעוד של יד טבנקין ויד יערי ברוח "שיח לוחמים״, בין השאר באמצעות הפודקאסט "שיחת קיבוץ"
*תמונה ראשית: שיחה במפלסים. "אתה שומע אותם משוחחים, ומדי פעם אתה שומע מרצועת עזה או ירי נק"ל או בום של פצצה וזה חלק מהשגרה". צילום: פלג לוי
שבוע אחרי 7 באוקטובר פניתי ליניב הגי מקיבוץ בארי, בבקשה לראיין אותו על מה שעבר עליו בשבת השחורה. יניב אמר שאיש מבני משפחתו לא נפגע וגם ביתו נשאר שלם, כך שאולי הוא לא המרואיין המתאים לי.
בכל זאת קיימתי איתו את הריאיון, ובמהלכו הוא סיפר לי שבשיחות שמקיימים חברי בארי המפונים הוא וחברים נוספים במצבו מביעים רגשות אשמה על כך שהם ניצלו לעומת חברים אחרים שנפגעו קשות.
״התחושות האלו בהחלט נוכחות בשיחות שאנחנו מקיימים עם חברי קיבוצים מהנגב המערבי" אומר ד"ר אלון גן, מרצה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים, מנהל המחקר ביד טבנקין ויו"ר פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. "זו תופעה מחקרית ידועה שאנשים שכביכול שרדו וניצלו מאירוע טראומתי, מעלים תמיד את השאלה למה אני כן ניצלתי והוא לא.
זה הופיע בשיחות של חיילים אחרי מלחמת יום הכיפורים ששאלו למה הם נשארו בחיים וחברים שלהם נהרגו, ולמרות שאני לא משווה את 7 באוקטובר לשואה, בשיחות שקיימנו עם חברי קיבוצים מהנגב המערבי אנשים השתמשו במושג שואה כדי לתאר את מה שהם עברו באותו היום. באותן שיחות אנשים שהיו סגורים 12 שעות בממ"ד, התנצלו על זה שמהמשפחה שלהם אף אחד לא נהרג ולא נחטף״.
השיחות שמקיימים חוקרים עם חברי הקיבוצים שחוו את הנורא מכל ב-7 באוקטובר ולאחר מכן נעקרו מבתיהם, הן חלק ממלאכת התיעוד שמבצעים מכוני התיעוד והמחקר הקיבוציים יד טבנקין ויד יערי בעקבות השבת השחורה. ולמה שיחות? "כל מי שחי בתנועה הקיבוצית או חקר את התנועה הקיבוצית יודע שתרבות השיח ותרבות הכתיבה נטועים בדנ"א הקיבוצי", מסביר גן, "התנועה הקיבוצית מראשית דרכה ועד ימינו, חיפשה דרכים להקנות מבע וניב למה שקורה איתה בשוטף ובטח באירועים גדולים. הדוקטורט שלי עוסק ב'שיח לוחמים' שפרסמו חברי ובני קיבוץ בעקבות מלחמת ששת הימים, אבל עוד לפני זה היה 'קהילתנו' שעסק בשיחות של חלוצי הקיבוצים, והייתה תרבות השיח שהתבטאה בצלצול פעמון שקרא לחברי הקיבוץ להגיע לשיחת קיבוץ. הציניקנים קראו לזה 'משוחחי עצמם לדעת', והיו גם חברי קיבוץ שלא הבינו למה צריך את שיח לוחמים, אבל השיח של אנשים מאותה קהילה הוא בגנום הקיבוצי מראשית הדרך וזה חלק ממה שאני קורא לו סוד הקסם הקיבוצי״.
תפיסה של חלוציות
ועכשיו לתמונה הרחבה. מיד לאחר אירועי 7 באוקטובר חיפשו אנשי יד טבנקין ויד יערי את הדרך המשותפת שלהם לתיעוד האירועים, כשהתחושה שליוותה אותם היא תחושת ערב חורבן של קיבוצי הנגב המערבי. היה חשוב להם לאסוף כל פיסת מידע, לתיאור מה שקרה לקיבוצים בעקבות 7 באוקטובר. הם החלו לקיים דיונים, ולפקוד את הקיבוצים.
לפני כחצי שנה הם נסעו לבארי, לכפר עזה ולניר עוז, פגשו את האנשים שנשארו בקיבוץ, וצילמו כמו כולם את הבתים ההרוסים והשרפים ואת סימני הטנקים. בעקבות הסיורים בשטח הוחלט להקים את מיזם התיעוד שנקרא "מיזם הנגב המערבי". "לשני המכונים היה חשוב להדגיש שסיפור הקיבוצים שנפגעו לא מתחיל ב-7 באוקטובר", מדגיש גן, "אלו קיבוצים שמראשית דרכם חיו בתפיסה של חלוציות ושל התיישבות מתוך אידיאולוגיה, ובגלל המשבר, ובגלל הדימוי של חברי הקיבוצים כמיליונרים מתנשאים ופריווילגים, הסיפור הקיבוצי צריך להיות מסופר, ואסור שהוא יתחיל רק ב-7 באוקטובר. הרעיון היה לספר את הסיפור של הקיבוצים בנגב המערבי, וליצור מערך שלם של תיעוד, מחקר, והגעה לקהלי יעד רחבים שישמעו את הסיפור של הקיבוצים״.
מיזם התיעוד הגדול כולל מספר מיזמים ממוקדים. אחד מהם הוא פודקאסט בשם "שיחת קיבוץ", שמנחים העיתונאים חן מענית ורעות מישור, ובו הם עוסקים בהיבטים שונים של חיי הקיבוץ. באחד הפודקאסטים אירחו השניים את ד"ר אלון גן בנושא המשבר של קיבוצי הנגב המערבי. בנוסף, נכתבים בימים אלו ספרים ומחקרים בנושאים שעל הפרק ובהם ספר על כפר עזה, ספר על ניר עוז, ומחקרים על חוסן קהילתי ועל הזקנים בקיבוצים.
ביד יערי ויד טבנקין מתכוונים להקים ביחד אתר אינטרנט של מיזם הנגב המערבי, שבו יהיו עדויות של חברי הקיבוצים בנגב המערבי מראשית דרכם של הקיבוצים, ועד משבר 7 באוקטובר ומה שאירע בעקבותיו. "בתוך כל הדברים האלו", מציין גן, "היה ברור לנו שאחד הערוצים יהיה לקיים שיחות עם חברי הקיבוצים ברוח שיח לוחמים, שגם עסק בפער בין הילולת הניצחון לתחושת החיילים העצובים וההמומים, אולי הפוסט-טראומתיים. השיחות האלו הן מטלטלות, כואבות, ומעלות לא מעט תובנות, דילמות, וגם תקוות״.
״מחנה פליטים אפוף בבשורות מרות״
לעומת שיח לוחמים שהוקלט על טייפ סלילים לפני שהפך לספר, השיחות המתקיימות בימים אלו עם חברי קיבוצי הנגב המערבי מצולמות ונשמרות. השיחה הראשונה נערכה עם ותיקי נירים, בבית האבות משען בבאר שבע שבו הם שוהים, ולאחר מכן נערכו שיחות עם קיבוצים נוספים.
השיחות נערכות במעגל מצומצם של 13-12 משתתפים, ולפעמים כמו בזיקים עם 27 משתתפים. החוקרים אינם מסתפקים במפגש חד-פעמי. הם נפגשו פעמיים עם חברי ניר יצחק במלון באילות, ושלוש פעמים עם חברי מפלסים. הכוונה היא להגיע לכל קיבוצי הנגב המערבי, ובהמשך גם לחברי קיבוצי הצפון החווים בימים אלו חווית פליטות והפקרה.
״מדובר בשיחות ארוכות", מתאר גן, "שנמשכות שעתיים וחצי וגם שלוש שעות. אנשים מדברים את אשר על ליבם ומוחם, ואנחנו, הצוות שכולל את ד"ר עומר עינב, מנהל יד יערי, ד"ר פז אלניר, מנהלת יד טבנקין, ד"ר אורנה שמר, אותי ואנשים נוספים, מאזינים להם בקשב רב. בעתיד אני רוצה להפוך את השיחות האלו לספר, שהשם הזמני שלו הוא: שיח קיבוצים בעקבות 7 באוקטובר. כרגע אנחנו בתוך השיחות, אבל יש כבר תובנות, מחשבות, רגעי ייאוש, ורגע תקווה״.
מבחינת הבעת הרגשות יש שוני בין השיחות שהתקיימו סמוך לאירוע לבין אלו שמתקיימות בימים אלו?
״כן ולא. כן כי ברור שכל יום שעובר זו פרספקטיבה אחרת, וברור שהמרחק מאפשר עוד התבוננות. אני זוכר שהשיחות הראשונות היו הרבה יותר טעונות, אפילו עם כעס עלינו אם שאלנו שאלות מסוימות. ולא כי מבחינת הממד הרגשי כמעט בכל שיחה שקיימנו, וזה קורה גם בשיחות שאנחנו מקיימים בימים אלו, אתה רואה איזה שהוא רגע של התפרקות ודמעות, רגע שבו מישהו אומר שהוא לא יכול להמשיך, מישהו ניגש לחבק אותו, כולנו נכנסים לזה, ואחר כך בכל זאת ממשיכים״.
כשאנחנו עוברים לדבר על חווית הקהילתיות, הפליטות והעקירות בעקבות 7 באוקטובר, גן בוחר לפתוח בדברים שאמרה חברת קיבוץ שהגיעה למלון באילת אחרי שהקיבוץ שלה עבר טראומה, ודבריה נחרטו בליבו. "היא נמצאת באילת, כולם בהלם, כל הזמן יש עוד רשימות של נרצחים, והיא אומרת כך: 'ממש הרגשתי שאני לא מסוגלת לראות את הרשימות האלה. הרשימות עם השמות שממשיכות להגיע. אתה נמצא ברחוב באילת, וזה לא היה רחוב. זה היה מחנה פליטים אפוף בבשורות מרות'. זו הייתה התחושה בימים הראשונים. בנגב המערבי כולם מכירים את כולם. יש שם משפחות שהאבא בניר עוז, הבן בבארי, האחות בכפר עזה, והילד לומד עם בני קיבוצים אחרים. הכול מעורבב. גם אם מישהו היה בקיבוץ שלא עבר את הגיהנום של בארי, כפר עזה, ניר עוז ונחל עוז, הוא מכיר את כל האנשים משם. הרבה חברי קיבוץ היו מורים ורוב בני הקיבוצים למדו או בשער הנגב או במעלה הבשור, כך שהרבה נרצחים היו ממש מוכרים להם. זו משפחה אחת גדולה״.
תחושה של הקיבוץ הישן
אתה מתאר את הפליטות והבשורות הקשות. ולעומת זאת הקהילתיות פתאום התחזקה כי אנשים חזרו לאכול במלון ביחד שלוש ארוחות ביום כמו בחדר האוכל של פעם. ״בנושא של חוסן הקהילה ותהליכים שקרו, יש דוגמאות מדהימות בתשעת החודשים שעברו מאז האסון. בהתחלה הקהילה הקיבוצית התפצלו בגדול לשלוש קהילות משנה: קהילה אחת, מאוד קטנה, זה אלו שנשארו בקיבוץ. מדובר באנשי כיתת הכוננות ובאלו שעוסקים בחקלאות, שנשארו לזרוע, לעבד את השדות, ולטפל בפרות ובתרנגולות. מה שהם עוברים זה סיפור מרתק. זו קהילה מאוד מצומצמת שהמשיכה לחיות בקיבוץ כל הזמן.
הקהילה השנייה, הגדולה, זו הקהילה של המפונים, שהתפנתה או למלונות קולטים או לקיבוצים קולטים. הקהילה השלישית זו קהילת המתפנים באופן אינדיבידואלי, או לקרובי משפחה או לדירות שהם שכרו בערים או במקומות אחרים. זו שאלה מרתקת איך אתה מנהל קהילה שהייתה פעם במקום אחד, והיא כרגע בשלושה מקומות שונים. זה יוצר גם מתחים, ומעלה שאלות מאד מעניינות״.
מה שמעת על זה בשיחות?
״אם אני שם רגע בצד את הבודדים שהתפזרו לא כקהילה אל המשפחות שלהם, אז בשתי הקהילות האלו: המצומצמת של אלו שנשארו בקיבוץ, והרחבה של אלו שהתפנו למלונות, קורים תהליכים שמזכירים את הקיבוץ של פעם. אצל אלו שנשארו בקיבוצים קיימת תחושה של הקיבוץ הישן עם התנדבות ועזרה הדדית. כשהם מדברים על זה הם אומרים: 'חזרנו לראשית הקיבוץ'. הם אוכלים ביחד, עושים קבלות שבת וחוגגים את החגים, בתחושה של יחד של קבוצה מאד מצומצמת שנשארת במקום, מחזיקה אותו, ומדברת בערגה על כך שהם חזרו לימי הקיבוץ השיתופי של פעם. הם אוכלים ביחד שלוש ארוחות ביום, דואגים לבשל, לערוך, לחסל בלי רשימת תורנויות שהייתה פעם בחדר האוכל, ובשבילם זו פשוט חוויה כמו בשיר בהיאחזות הנח"ל בסיני של נעמי שמר, שבו היא מדברת על ארץ ישראל הישנה שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת. חברי הקהילה הזאת מתארים את חווית ההימצאות בקיבוץ שהוא כמעט ריק מאנשים, ואחד מהם אמר לנו שזה כמו להיות שמונה חודשים בקיבוץ בשבת אחת מתמשכת. שקט. לא שומעים כלום, חוץ מההפגזות ברקע. נוצר גם איזה שהוא מתח בין הנשארים בקיבוץ לבין המפונים במלונות, ושמענו חברים שנשארו בקיבוץ ושאלו מה קורה עם אלו שבמלונות, האם הם התאהבו במלונות ושכחו שהם צריכים לחזור לקיבוץ. היו כאלו שאמרו בקצת כעס שהם מחזיקים את המשק ואיפה שאר החברים״.
״נכבה של מפונקים״
גן מציין שגם בקהילת המפונים אל קיבוצים אחרים ובעיקר במלונות, קורית תופעה מדהימה של חוסן הקהילה. "זה פשוט מדהים ומעורר השארה, וגם עצוב שזה קורה בנסיבות של הדבר הנוראי הזה, אבל עוד פעם חזרה הקהילתיות. מתארגנת ועדת תרבות, מתארגנת ועדת חינוך, מתחילים לארגן גן ילדים ובית ספר. במפלסים הקימו גן ילדים במלון בהרצליה, ונולד ילד, בן קיבוץ מפלסים, שנולד במלון בהרצליה. יותר מזה, נפגשים האחד עם השני בארוחות. אומר לי חבר קיבוץ ותיק שעבר עם חברי הקיבוץ לבית דירות: 'בקיבוץ כמעט לא פגשתי אף אחד, ועכשיו אני פוגש אנשים וכל בוקר אנחנו מתחילים לדבר'.
המפונים במלונות נפגשים במעלית, בחדרי האוכל, ואם היה בהפרטות תהליך של הסתגרות בבית, ביתי הוא מבצרי, במלונות הקהילתיות חוגגת. קודם כול, נפגשים פיזית גם בארוחות וגם בין הארוחות כי נמאס לשבת סגור בחדר במלון.
הדבר השני של הקהילתיות שמעורר השראה, הוא היוזמות של חברות וחברי הקיבוצים. לקהילה יש כוח. אני מדמיין אדם משדרות שנמצא לבד במלון, לעומת אדם מניר עוז, מנירים או מכפר עזה, שנמצא עם חברי הקהילה וההבדל הוא פשוט מדהים. לקהילות הקיבוציות יש מפגשים, סדנאות, ואירועי תרבות. זה פשוט מעניין איך הקיבוצים המפונים חגגו או ציינו את החגים שהם עברו יחד מאז שמחת תורה שהייתה ב-7 באוקטובר. חברה מאחד הקיבוצים המפונים שהיחסים בו מתוחים סביב מספר סוגיות כמו הפרטה, אמרה לי שדווקא כשהם היו במלון שאליו פונו הם חגגו יחד סדר פסח אחרי הרבה שנים שהם לא חגגו פסח ביחד״.
מה עם תחושת הפליטות שלהם?
״היא בהחלט קיימת בעיקר כשהמלחמה נמשכת, והאנשים בטראומה וכל הזמן יש עוד הרוגים ולא רואים את הסוף. כל אחד מתייחס לפליטות בצורה אחרת.
מעבר לשיחות הקבוצתיות אני מקיים גם שיחות משפחתיות של שלושה דורות, ואחד המשתתפים בשיחות האלו קרא למה שהם עוברים: 'נכבה של מפונקים'.
עם ותיקי כפר עזה נפגשנו במלון בטיילת של תל אביב שצופה על הים. אתה נפגש עם ותיקי כפר עזה שלחלקם נרצחו בני משפחה והם עברו דברים נוראיים, אבל אתה יושב במלון, ורואה את המראה המרהיב של שקיעת השמש מעבר לים. זה סוריאליזם שלא ייאמן. אנשים עברו את הטראומה הכי גדולה ונוראית אבל הם אומרים על עצמם: 'אנחנו פליטים דה-לוקס'. כי מצד אחד זו פליטות ועקירות, אבל אתה מול הים ואתה בעיר הגדולה ויכול לצאת לבלות. זו סכיזופרניה זהותית.
דוגמה נוספת הייתה לי בכנס חוקרי הקיבוץ שקיימנו בנושא הקיבוץ הדתי, כשאדם ותיק אמר שהוא רוצה לחזור לקיבוץ שלו שבנגב המערבי אבל חברי הקיבוץ שנמצאים בנתניה מול הים פתאום התאהבו בים״.
אנחנו לא בפוסט טראומה, אנחנו בתוך הטראומה
מה קורה עם אנשים שלא מתכוונים לחזור לקיבוץ? האם הם מעיזים להגיד את זה במפורש בשיחות שאתם מקיימים?
״אנחנו נחשפנו לכמה שאמרו את זה והסבירו את זה. זאת אחת הדילמות. יש פה חלוקה בין דורית. הוותיקים רוצים לחזור לקיבוץ, ורבים מבין המשפחות הצעירות לא רוצים לחזור. כל פעם דוחים את מועד החזרה הרשמית. בהתחלה דיברו על יולי, עכשיו מדברים על אוגוסט, ויש אנשים שלא מוכנים לחזור. שמענו מישהי מקיבוץ בנגב המערבי, שהגיעה לארץ לפני 20 שנה ממקסיקו. היא אמרה: 'אני נדדתי בכל כך הרבה מקומות, וכשהגעתי לקיבוץ הרגשתי בפעם הראשונה שהגעתי לבית שלי'. אחר כך היא סיפרה את כל הטראומה שהיא עברה. בקיבוץ שלה יש מנהג של חג האסיף, שהם ישנים באוהלים מחוץ לקיבוץ. היא סיפרה שהיא הייתה באוהל כשהתחילו ליפול הרקטות בבומים אדירים, והיא פשוט נשכבה על שלושת הילדים שלה, עד שכיתת הכוננות הצליחה לחלץ אותם מהאוהלים לבתים שלהם עם הממ"דים. בשיחה איתנו היא אמרה שכמה שהיא אוהבת את הקיבוץ, היא לא יכולה לחזור אליו. היא סיפרה שהיא הגיעה עם הילדה שלה לקיבוץ כמה חודשים אחרי הפינוי, ופתאום היו רעשים של בומים והילדה התכווצה בבכי. היא אמרה שככה היא לא יכולה לחזור לקיבוץ, למרות שהיא הייתה רוצה לחזור.
אנשים נוספים אמרו בשיחות שבמצב הביטחוני שקיים היום הם לא חוזרים לקיבוץ, כי עדיין אין ביטחון ואין תחושת ביטחון. יש פה באמת מתח אפילו בשאלה לאן לחזור. יש אנשים שאומרים שצריך לחזור כבר עכשיו לקיבוץ, ויש כאלו שאומרים שצריך לחזור למקום רחוק מהגבול, לבנות את עצמם כקהילה, ואז לחזור לקיבוץ בתנאי שיהיה ביטחון אמיתי. זו בהחלט דילמה האם אתה מנרמל עוד פעם את המציאות.הייתי לפני שבועיים במפלסים, עם האנשים שנשארו בקיבוץ. הם בנו להם אוהל ענק מבד, שבו הם יושבים לאכול ולדבר. אתה שומע אותם משוחחים, ומדי פעם אתה שומע מרצועת עזה או ירי נק"ל או בום של פצצה וזה חלק מהשגרה. אנשים שעברו את הטראומה אומרים שהם לא מוכנים לחזור במצב הזה. מישהי מקיבוץ אחר שהבן שלה נהרג כשהיה בכיתת הכוננות, אמרה שלחזור לקיבוץ זה כמו אישה שעברה אונס או מכות מבעל מתעלל והיא חוזרת אליו שוב. אנשים אומרים שאם הם חוזרים הם בעצם משדרים לממשלה שהיא יכולה לנרמל את המציאות, שבה יש עדיין מדי פעם נפילות של קסאמים שלא לדבר על הבומים של צה"ל. יש כאלו שאומרים שכן צריך לחזור כי זה הבית, ויש כאלו שאומרים שלא צריך לחזור עד שיושג שקט מוחלט״.
האם עלה בשיחות נושא האמונה בשלום עם הפלסטינאים בעזה, שאצל חלק מחברי הקיבוצים עדיין קיימת ואצל חלקם נכחדה?
״בוודאי. זו אחת השאלות שאנחנו שואלים כל הזמן. יש פה קשת מאוד הטרוגנית של תגובות. מאנשים עם כעס אדיר וחוסר אמון מוחלט של אפשרות אי פעם לדו-קיום, ועד אנשים שאומרים שאחרי הכול בסוף נצטרך להגיע להסדר.
אני לא רוצה להגיד בנחרצות, אבל אפשר לזהות פה איזה שהוא ממד דורי. הוותיקים יותר עדיין נשארים באמונתם שעם כל הקושי אין אלטרנטיבה אחרת, ובסוף צריך למצוא פתרון איך לחיות ביחד, והצעירים יותר מביעים בכך ספק. אצל כולם כשעולה השאלה הזו זו טלטלה עצומה, כאב עצום, וזעם עצום״.
יש עוד נקודה שעולה בכל השיחות, וזו שאלת החזרת החטופים. "אין שיחה שזה לא עולה הכי חזק", אומר גן, "כולם אומרים ששום דבר לא יכול להמשיך עד שכולם חוזרים. במובן הזה, אם אני אשתמש לרגע בפסיכולוגיה בגרוש, אנחנו לא בפוסט טראומה, אנחנו בתוך הטראומה. זו טראומה מתמשכת. זה לא נגמר. חברי הקיבוצים שבהם נחטפו האנשים, עוד לא יכולים לעבד את החוויה הזאת כי הם עוד לא אחרי זה. הם עכשיו בעשייה, להפגין, למחות, לשמור את הנושא במודעות עליונה, במין שפה של הישרדות״.
לעסוק גם בחלוציות של המחר
"אם התנועה הקיבוצית לא תשכיל לעשות לרגע זום אאוט ולא לעסוק בשוטף, היא תפספס הזדמנות היסטורית"
לד"ר גן חשוב לדבר על שעתה ההיסטורית של התנועה הקיבוצית.
"הייתי ארבע שנים מזכיר קיבוץ כפר מסריק שבו נולדתי ובו חייתי בעבר והייתי גם בעמדות ניהול, ואחד הדברים הכי קשים לאנשים זה שהשוטף גורם לך לעסוק כל הזמן בכיבוי שריפות אין סופיות. אתה צריך לתת מענה לאלף ואחת דילמות.
אני חושב שאם התנועה הקיבוצית לא תשכיל לעשות לרגע זום אאוט ולא לעסוק בשוטף, היא תפספס הזדמנות היסטורית. אני תמיד מביא את הדוגמה מהמשל הסיני שלאדם היו שתי פרוטות, באחת הוא קנה לחם בשביל לחיות, ובשנייה הוא קנה פרח כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות.
אם התנועה הקיבוצית לא תעסוק בשאלות של בשביל מה לחיות, מה המשמעות של הקהילה, מה המשמעות של היחד, מה זה חוסן קהילתי, כיצד אנחנו מהווים דגם אחר, אז היא תפסיד את ההזדמנות לצמיחה בעקבות המשבר שהיא עוברת.
אני מאחל לליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ולפעילי התנועה, שייצאו לרגע מהשוטף, וייצרו מנגנונים שלא עוסקים רק בלשרוד את השוטף אלא בשאלה לשם מה אנשים חיים בקיבוץ. זה חסר לחברי הקיבוצים, שרוצים לעסוק גם בחלוציות של המחר מול החלוציות של העבר. צריכים לחשוב גם על זה".
