למה הייתה אווירה עוינת בהופעה של אריק איינשטיין בבארי? * הגיון טוטאליטרי בדיון על שימור הקיבוץ
*תמונה ראשית: אורי משגב בהרצאה בפאב בארי. צילום: מיכל הלמן יצחקי
נוסעת בערב בגשם, להביא מהרכבת. מנגנת מהטלפון את אריק איינשטיין. שדרות רחוצה, הכבישים רחוצים, האורות והשחור ביניהם נוצצים וחדים, כאילו מישהו שם עליהם עדשה מחדדת ונקייה במיוחד.
לפני יומיים היה אצלנו אורי משגב, סיפר איך בארי התקמצנו עליו אי פעם, הרצה על אריק, ובכוונה, אמר, לא זיהם את האוויר באמירת השמות, שמעקב אחריהם הפך לפרויקט חייו בשנים האחרונות. בסך הכול הוא עוד קיבוצניק, משלנו, מכיר את בארי טוב.
ישבתי עם חברים מקיבוץ אחר ותקשרנו באיינשטיינית שוטפת. משגב לא חידש לנו כמעט, ומילאנו את התמונה בדילמות הנעורים שלנו, באריק מול יהורם, דיסקו מול ריקודי עם. נכון שבגילאים מסוימים היה ברור בכל התנועה הקיבוצית שזה יכול להיות רק אריק, אבל יש לי עדיין זיכרון ילדות בו נהיתי אחרי יהורם (או אימא שלי), עד שהבנתי שאני נערה.
עם השאלה השנייה – ריקודי עם או רוק, לי לא הייתה בעיה או תחושת שפגט מציקה. מכיתה ו׳, מת העולם, ביום שישי היינו רוקדים את הביטלס וממשיכי דרכם. באמצע השבוע, רקדו הנעורים ריקודי עם בצריף ההתעמלות הגדול שנקרא, משום מה, "מועדון חטיבה" (לבלתי מכירים את המובן מאליו: חטיבת בני הנעורים, מסיום הברמצווה עד סוף י"ב). הייתי מהמסתכלות, קואורדינציה לתזוזות כאלה אולי תהיה לי בגלגול הבא. יושבת ומנסה לתפוס את קסם התנועה, ועד עכשיו זה לא עבר לי.
אבל נחזור לאריק, האיש ששר בשיא הצניעות שאני ואתה נשנה את העולם (כנראה רק ככה אפשר לשיר את השיר הזה) ולערב לכבודו, שאפילו דרך המסך נתן לנו את הדבר הזה שאיך קוראים לו, שאין לו שם, שצריך אותו כל כך.
משגב התנצל על קטיעת השירים, יש נקניקיות בהפסקה. אחריה הוקרן הסרט כבלים, שממנו כבר די התעלמו, ישבו בחוץ ודיברו. חזרתי הביתה, הגשם שיגיע עוד יומיים כבר הורגש באוויר, וניסיתי לענות על שאלתו של משגב מתי הופיע אריק בבארי.
זכרתי שכשאריק נפטר במפתיע כתבתי לזכרו על ההופעה הזו אייטם במקומון המיתולוגי "ככה זה", של מועצת אשכול. גוגל הביא לי ברוב אדיבותו את האייטם מיידית. הסתבר שהוא התפרסם בדיוק, על היום, לפני 13 שנה. הכוכבים כנראה התגייסו לתאם את צירוף המקרים, כי הערב היה אמור להיות ביום פטירת אריק, אבל בארי, כמו בארי, ניפקה לוויה באותו היום (ותיק, לא חטוף, ועדיין עצוב) והערב נדחה.
בימים ההם לקחתי את מקצוע העיתונות ברצינות רבה, פשפשתי ואיכשהו מצאתי ברשומה נידחת בארכיוני הקיבוץ שההופעה הייתה ב-74. אחרי לול, בתוך שבלול, וגם אחרי שעצרו אותם על סמים. מושג חדש ומפחיד שהבהב לתוך חיינו, וסיבך את החיים, כמו שעשתה במקביל הידיעה שיש בעולם הומוסקסואליות.
החיים הם מה שקורה
בכל מקרה, העניין המשמעותי בתאריך הוא ש-74 בא אחרי 73. אחרי המלחמה, שבעקבותיה, כך כתבתי, התפרקנו לדעות ודורות אחרים. זה המשפט שאני הכי גאה שכתבתי באייטם ההוא.
מעבר לזה – התקשיתי, אבל התעקשתי עם עצמי. אריק, שבחייו לא ידעתי איך נסתדר בלעדיו, הלך. רציתי לכתוב לזכרו, אבל הסיפור נתקע בין המילים והנקודות. היום, נדמה לי שאני יכולה לכתוב אותו טוב יותר. מלבד הפרידה מיראת הכבוד בפני הכתיבה, 23 סוגר את 73, כולם יודעים, עכשיו מבינים ואפשר לספר.
אז קבלו אותו מחדש:
צריף חדר האוכל הישן (שהפך לגלריה, מתפרה ושתי חנויות ונשרף ב-7 כליל), היומיום שהופך לציפייה למשהו אחר כשמסדרים אחרת את השולחנות והכיסאות. באים להופעה, שאף פעם לא מודיעים עליה יותר מדי זמן מראש. אין כמעט ציפייה. החיים הם מה שקורה, והפעם אריק בא.
הרוב יושבים בשורות הכיסאות, מביני העניין על השולחנות שנדחקו לצדדים. עליהם יושבים איך שמתחשק ומהם רואים כשפחות מסתירים, וכשגם הם מתמלאים אתה צריך למצוא את עצמך.
זעם מקראי
אריק בא בליווי להקה, לשיר את השירים החדשים שלו. האווירה הייתה עוינת. הוותיקים (שהיו אז בני 50-40) כעסו על הבגידה. כעבור כמה שירים קם משורר הקיבוץ, (שנפטר לא מזמן בגיל 101) והוכיח את אריק בזעם מקראי. על הבמה המשיכו לעבוד, אבל לא היה פשוט, הקהל לא היה איתם. ואז, אריק התחיל לשיר בקול הזהב שלו את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. ואולי כי אי אפשר לשקר, ואי אפשר היה לפספס שאריק שר אותם באהבה לא פחותה מאשר את החידושים שלו. הוותיקים נמסו, וגם אנחנו, בנוער, לא יכולנו לכעוס שהוא נודד חזרה למחוזות שמהם שאפנו להתרחק. כי זה היה אמיתי מדי, אנושי מאוד, ויפה נורא.
התלונות פסקו לגמרי. הערב הפך למשהו בין שירה לציבור לשיר כבקשתך ובזכות אריק למשהו מעבר. לא היו אז מכשירי הקלטה, ולא סמארטפונים חכמים. לא הייתה לנו את האשליה שאפשר לשמר את הרגע. וככל שנמשכה ההופעה, גברה תחושת העצבות על כך שהיא חייבת להיגמר. וכאן מגיע המשפט שבגללו נתקעתי, ורץ לי כל הכתיבה בראש, ומה צריך יותר ממנו.
והפעם אכתוב אותו, למרות שנתן זך גנב את המילים שלו לפניי: ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי, ציפור רבת יופי כזאת…
זהו. זה הסיפור הצנוע שלי.
בינתיים הגיעה הרכבת ואנשים החלו לצאת ממנה בציפייה למשהו. הרכבת הביאה אותנו לכאן, אל מה הגענו. מחפשים בעיניהם אותו, לא את מי שיאסוף אותם. והינה מגיעה מי שבאתי לאסוף, פתיחת דלת, תיקים, ונוסעים הביתה.
המדינה קודמת לחייכם ולמותכם
הילדה המתוקה עם המטריה היא כרמל גת. אפילו לא עומדת לבדה, זה רק חלק מתמונה בה עומדות איתה עוד חברות עם המטריות שלהן. כמה נורא היה לראות השבוע את השישייה מחזיקים את התקווה בתהומות המנהרות. כמה נורא היה לראות ולדעת שאפשר היה להציל אותם, שהיו יכולים לחיות את חייהם במלואם.
במקביל, באותם ימים, הייתה התעניינות ציבורית רחבה בהחלטת בארי מה לשמר מהבתים השרופים. לרוב העניין הוצג כאילו שימור זכר הנרצחים והאירוע מסתכם במניין הבתים. לא כך הוא, יש לא מעט אפיקי הנצחה נוספים שפועלים, אפשר להגיד שהחל מה-8 באוקטובר.
ועדיין, העניין הציבורי בדיון היה מוצדק. בארי הציגה, באופן מוקצן, שאלות שנוגעות לכלל הציבור בישראל. איך ממשיכים לחיות, איך מקימים חברה בריאה ומשמרים בו זמנית את זכר הזוועה, איך כמה ומתי מנתקים בין המשך החיים בצורך, בהכרח, בזיכרון?
אני גאה בבארי שעושה זאת ברגישות, בהכלה, ובגישה קהילתית פתוחה שמאפשרת לכל הקולות בתוכה להישמע. בסופו של דבר החלטה צריכה להתקבל, אומנם היא לא על דעת כולם, אבל לדעתי, מאחר שההנצחה פנים רבות לה, אפשר למצוא למצדדי השימור הרחב יותר דרכים נוספות ומשלימות (אני הצבעתי בעד ההחלטה שהתקבלה).
זה לא שלכם
אך מסתבר שיש עוד זווית לנושא. שר המורשת אליהו (להזכירכם, משרד מומצא על חשבון הציבור שהוקם למען צרכים קואליציוניים), צפה במחזה ולא האמין למראה עיניו. קהילה שמחליטה אוטונומית על חייה? איך זה ייתכן? (חוץ מאשר אצל החרדים) חברים, זה לא שלכם, התבלבלתם. זה של המדינה, לא שלכם. וכאן נמתח קו ישר בין שני האירועים. המדינה קודמת לחייכם ולמותכם, שלמעשה נועדו רק כדי לשרת אותה. מכאן ההצדקה לא לשחרר חטופים, ולקבוע לאנשי בארי איך יחיו.
זה הגיון טוטליטארי על מלא על פיו המדינה רשאית לדרוך ברגל גסה ולהתערב, גם בחיי יישוב חבול וכואב. הכול שלה, והיא רשאית לכול, ללא גבול, למרות שבאשמתה נפגענו, (מתישהו יהיה אסור להגיד גם את זה). רגשותינו, אם נהפוך לחלק ממצבה חיה למען זיכרון לאומי, שיוצג באופן שיתאים למדינה, יהיו זוטות, בעיה שלנו.
זו המדינה שקמה כעת מחורבת העידן הניסי שפרץ עלינו. הינה היא מתגשמת לנגד עינינו, מדינה שבה כבר לא יתקיים יישוב בתוכו תגדל ילדה קטנה עם שמחת חיים ענקית, עם חיוך בעיניים ואופטימיות לבאות.
