יבול שיא
הרפת והחלב
אביבית ים המלח

ספינת הניצולים, פרק שתיים וחצי 

2 דק' קריאה

שיתוף:

אולי יבוא יום אחד ונוכל להסתפק בזה היש, אולי נגיע אל ים הרחמים 

את פרק אחד הפסדתם, וגם לא – גשם הטילים יוצא הדופן, הנשק הקל, הכניסה לממ"ד, והתגלית בתוכו שאנחנו באירוע אחר. שמעתם אותו שוב ושוב, מאלה שמוכרחים לספר.  

נעבור לפרק קצר יותר. ההגעה לבית אחי בהרצליה. השקט, האוזניים עדיין במצב הכן, השמיעה החוש הכי חשוב, כל רעש קטן מקפיץ. התפילה בבית הכנסת השכן נדמית כמו קולות בערבית, נקישות הן לא הקול הכי רצוי. האח, שנשבה אי אז במזח שחוזר ואומר שעכשיו יותר גרוע, בהרבה. 

ועכשיו אנחנו בפרק שתיים וחצי, הארוך מכולם, בבית המלון בים המלח. המלון נישא כמו מפרש לבן מעל גבעה רמה, מחלונותיו מכחיל ים בלתי מובן וניצבים הרים סגולים, אבל בשבילנו אין לו בסיס באדמה. האדמה שלנו איננה, הוא שט בריק כמו ספינה, ספינת הניצולים. 

באופן מוזר לא עצוב פה. בחוץ עוד עצובים. המילה שפוגעת היא לא עצב. אולי צער, ודאי כאב עצום. האנשים מתהלכים פה ובינם אלה שאינם. אנחנו שמחים על כל מי שחי, וחסרים את החסרים. סוחבים בתוכנו מתח עצום – מה עלה בגורל החטופים, הנעדרים, איך מתו המתים, מה סבלו, האם יש איפה שהוא תקווה? 

הזמן של הספינה מוקצב, הוא החל בשביעי לעשירי, שם מתחילה ההיסטוריה. שם מתחילים הסיפורים, לרוב סיפורי זוועה. מגישים אותו החיים הניצולים, שמעריכים את חייך, את חייהם, כמו שרק ניצולים יודעים. 

ומתחבקים פה בלי סוף, כי זה מה שצריך, כי גם ככה מה אומרות המילים. 

הניצולים מעבירים את יומם בעיקר במלון, חולפים במעין שוויון נפש אל כל הטוב שמוגש להם – טיפולים נפשיים, קוסמטיקה, שירותי בריאות, נעליים, בגדים. כל מה שצריך אדם שעזב את ביתו בחופזה, כשרק כותנתו לעורו, יש פה. זה לא שהם לא מודים, לא שלא מעריכים את טוב לב המתנדבים, אלא שמה שהלך הלך ומה שבא בא, והמים לא בטוחים.  

בערב יש אספה. קוראים בה כמה דברים חיוביים, יושבים ביחד כמו אבותינו ואמהותינו באספות באות בימים, ושומעים את השמות שוודאות המוות נגעה בהם, מי הבלתי חוזרים, אחר כך יוצאים במין זרם עצוב וחי – הצער והכאב הם הרי סימן חיים. 

בצהריים ובערבים מגיעים המוזיקאים הכי טובים. מופיעים מול מי שבכוחו לשמוע, ילדים, קצת מתנדבים, אנשים כבויי עיניים, ואורחי מלון מזדמנים שלא מבינים בכלל היכן הם נמצאים. 

והספינה שטה, צלילי המוזיקה ממלאים את ההפסקות, את החוסרים. האמנים משתדלים. לא יודעים אם באו לשמח, מנסים בכל כוחם ולא יודעים מה הם מנסים. לפעמים מבקשים מהם דווקא את השירים הכי שמחים והכי קצביים והם, בחוסר אונים מנגנים. הכי היו רוצים לרדת למטה, לחבק ולא לומר דבר, כמו שאנחנו עושים. אבל הם מנגנים, ורגע אחד, כשהמוזיקה חולפת בינינו כמו מים חיים – אני מסתכלת סביב וחושבת שאולי יבוא יום אחד ונוכל להסתפק בזה היש, אולי נגיע אל ים הרחמים. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רויטל פז-אבולעפיה מספרת על ספרה השני "חריץ בזמן" שמספק אפשרות נדירה להתעלות מעל המקום והזמן, על הילדה הדחויה שהייתה וגם למה רק בגיל 58 העזה לצאת עם הכישרון לעולם *תמונה ראשית: רויטל פז אבולעפיה
8 דק' קריאה
מיזם ייחודי שהחל כרעיון וצמח למסורת מרגשת שמחברת במועצת בני שמעון בין קיבוצים, מושבים, דתיים חילוניים  *תמונה ראשית: אווירה משפחתית בקבלת השבת המעורבת. צילום: מישל אמזלג  ביום שישי אחר הצהריים, בשעה שבה האור הופך
3 דק' קריאה
"סוד ההצלחה בניווט טמון בשילוב של יכולות פיזיות גבוהות, חוסן מנטלי, צוות מקצועי תומך, חברים ומשפחה שמלווים אותי כל הדרך," מסבירה עופרי יעקובי ממושב אביעזר * בגיל 17 בלבד הפכה עופרי יעקובי לנווטת הישראלית
6 דק' קריאה
"כל החיים שילבתי עבודה במשק עם ריקודים," אומר משה תלם, חבר מושב רשפון, בן 84 * תלם הוא חקלאי פעיל ופורה, המגדל ירקות מזנים שונים ומיוחדים * במקביל הוא מדריך במשך שנים בחוגים לריקודי-עם
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן