ספר חינם – מי לא ירצה?

לפני כמעט שלושה עשורים כתב הדי בן עמר רומן דיסטופי שמספר כיצד הופכת מדינת ישראל למדינת הלכה. הטענות שלו הן דווקא כלפי הציבור החילוני, שאינו יודע להגן על זכויותיו. והשאר היסטוריה

ב-1997, שנתיים אחרי רצח רבין ובהשפעתו, כתבתי ספר – "בשם שמים" שמו.
הספר מתאר דרך קורותיה של משפחה מקיבוץ את תהליך הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה, תהליך שמביא לסופה.
הספר נולד בראשי כשעמדתי בעצרת לזכר רבין בנובמבר 97'. הבטתי בכל האנשים הטובים שעמדו סביבי בכיכר, ושאלתי את עצמי כמה מהם מבינים שאנחנו, הם ואני, זן הולך ונכחד ועוד מעט נהיה מיעוט, ואחר כך מיעוט "בטל בשישים", כזה שכבר לא נחשב.
כי התהליכים הדמוגרפיים ומשמעותם החברתית כבר היו לגמרי ברורים לעין. צריך היה להיות עיוור, קצר-רואי או חי באשליות כדי לא לראות אותם.
החלטתי לכתוב ספר, שיתאר את התהליכים העתידיים שיעברו על מדינת ישראל ב-20 השנים הבאות עד שתהפוך למדינת הלכה.
הבחירה במסגרת של "20 השנים הבאות" נעשתה מאילוץ ספרותי הנוגע לחיי הדמויות והאירועים העוברים עליהם. בפועל היה ברור לי שזה יכול לקחת גם 40, אבל לעניין הכרונולוגי המדויק לא הייתה כאן משמעות, אז נשארתי עם מסגרת זמן עתידית של 20 שנה.
בפועל, 27 שנה אחרי כתיבתו, חלק מהתהליכים המתוארים בספר כבר כאן ומתרחשים לנגד עינינו.
העצרת בה מדובר למעלה התקיימה בנובמבר 1997 – כתב היד היה מוכן בפברואר 98'. חלק גדול ממנו נכתב במשך חודש של מילואים, אותו העברתי בקונטיינר-ציוד שהוסב לחדר מגורים.
הקונטיינר עמד בליבו של מחנה ציוד צבאי בפאתי העיירה ראש פינה. תפקידי במילואים הללו היה להיות קצין תורן לילי, לאחר שכל קציני הבסיס ועובדיו נסעו הביתה.
נשארתי עם חבורה של חיילים צעירים, "כיתת השמירה והכוננות", רובם דוברי רוסית המתקשים בעברית. הייתי אחראי לכך שבשש בערב, זמן התחלת תפקידי, יעמדו הללו מול התורן ונקיים טקס הורדת הדגל. בשש בבוקר הייתי אחראי על טקס הנפת הדגל מחדש, באותו הרכב אנושי ובאותו פורמט.
עלה בדעתי שאם נשאיר את הדגל מונף נחסוך שני טקסים כל יום ואת זמנם של 11 איש, שהם כיתת הכוננות ואני, אבל אז הייתי נשאר ללא תעסוקה במהלך המילואים.
בקונטיינר הזה חייתי את התהליכים שעברה המדינה ב-20 השנים העתידיות שחלפו בראשי, ואת קורותיה של המשפחה המתוארת בספר, המבוססת בגדול על משפחתי, כמו גם את מה שעבר על הקיבוץ שבספר, המבוסס על מה שהיה הקיבוץ שלי.
וזה היה קשה.
כי ידעתי שכל מה שאני מתאר בספר צפוי לקרות יום אחד, ולפעמים מצאתי עצמי יושב בקונטיינר ההוא ובוכה – בוכה על המדינה שבה נולדתי וגדלתי ואהבתי מאוד, מדינה שידעתי שעושה את דרכה אל סופה, גם אם זה ייקח עוד שנים.
קצת אחרי המילואים ההם נערכה ביד חנה הלוויה ליקי א', אחד מוותיקי הקיבוץ וממייסדיו. נשאתי מילות פרידה ובאמצע ההספד הוצפתי דמעות ונחנקתי. לא יכולתי להמשיך. כולם חשבו שזה בגלל יקי, אבל זה היה כי לנוכח מותו של דור העבר, הוצפתי בתיאור שמתואר בספר שלי, תיאור של העתיד.
״גאולת האדמה ופעמי משיח״
בפברואר 1998, כשכתב היד היה מוכן, שלחתי אותו לעשר הוצאות ספרים. קיבלתי תשובה חיובית משלוש מהן – שוקן, כתר ועם עובד. בחרתי בעם עובד.
בתקופת העריכה של הספר, באחד הביקורים שעשיתי בבית ההוצאה, פגשתי במסדרון את הסופר חיים באר, שהיה לו חדר שם.
״קראתי את כתב היד של הספר שלך," הוא אמר. "אני בא מבית דתי – רואים שאתה מבין את צורת החשיבה של הציבור הזה. הספר שלך כלל לא מופרך – הוא מתאר מציאות שעלולה לקרות״.
כצפוי, עם צאת הספר לאור רואיינתי בכמה כתבות בעיתונות. מכולן אני זוכר את כתבת השער הגדולה על כל העמוד הראשון של עיתון "הצופה", אז עיתון הציונות הדתית, כתבה שלגלגה על הגישה הפסימית וההזויה שלי שהספר מבטא, כדברי הכותבת, נעמי גוטקינד.
גם הואשמתי ב"שנאת דתיים״.
הופעתי ב"פופוליטיקה" הזכורה לשמצה, וגם הופעתי בתוכנית התרבות "זה הזמן" בערוץ הראשון, בהנחיית רם עברון, שם ביקשו התייחסות טלפונית לספר שלי מעמוס קינן, מי שכתב את "בדרך לעין חרוד", וגם השוו את הספר ל"המלאכים באים" של יצחק בן-נר – שתי ההשוואות מופרכות ולא נכונות, משום שבשני הספרים הללו מוצגת מציאות דיסטופית-דמיונית, ואילו הספר שלי הציג ומציג מציאות ממשית, תהליכים שהחלו עם הכיבוש של מלחמת ששת הימים, "גאולת האדמה ופעמי משיח", ונמשכים עוד היום וימשיכו עד שיביאו לסופה של מדינת ישראל.
אני באמת מאמין שהם יביאו לסופה, כי כל הנתונים הדמוגרפיים פועלים לרעת המדינה ולרעת הציבור החילוני והרציונלי, והם הולכים ומחמירים. מתהליכים דמוגרפיים בקצב ליניארי הם הפכו לתהליכים בקצב אקספוננציאלי.
היחידה בקרב מבקרי הספרות שהבינה את הספר שלי באמת, עינת דולב, אמרה בתוכנית של רם עברון: "אתם לא הבנתם מה הוא אומר בספר – אין לו בכלל טענות כלפי הדתיים ואין בו שום שנאת דתיים. כל הטענות וההאשמות מופנות כלפי הציבור החילוני, שאינו יודע להגן על זכותו״.
אישה חכמה היא הייתה.
עקב הגישה המזלזלת בתקשורת במה שכונה "הפנטזיות של הכותב",
כלומר – הפנטזיות שלי, הספר לא הצליח במכירות, וההוצאה החליטה לא להוציא מהדורה נוספת.
מאז שעלתה ממשלת הטרלול לשלטון, והחלה בצעדי ההפיכה המשטרית, שחלקם מתואר בספר והמשכם שעדיין לא קרה אבל יקרה מתואר בו גם, קיבלתי מיילים וטלפונים מאנשים שקראו אותו אז ושואלים "איך ידעת?!״
ואני עונה: "זה היה כל כך ברור – איך אתם לא ידעתם?״
וגם שואלים: "למה לא מוציאים אותו שוב?״
לך תסביר ששיקולי הוצאת ספרים הם מסחריים-נטו. אבל יצרתי קשר עם הוצאת "עם עובד". המגעים זכו להצלחה, ובמהלך השנה ההוצאה העבירה אלי את הזכויות על הספר – אבל הקבצים המקוריים, שהיו על דיסקטים מרובעים של פעם, כבר לא היו.
על כן ישבתי מדי יום בזמני הפנוי, ואט-אט הקלדתי את כל הספר מחדש. שיניתי בו שלושה משפטים מהספר המקורי, כל השאר נשאר כמו שנכתב אז.
עכשיו יש בידי הקובץ השלם.
בעת ההקלדה המחודשת שוב עלו הדמעות בעיניי, כשהבנתי שמה שאני כותב כבר בעיצומו של התהליך, ואין כוח שיעצור את זה – אלו היו, כמו בעבר, דמעות של צער ושל פרידה מהמדינה שבה נולדתי ושאם בעת הכתיבה של הספר אמרתי "מדינה שלא תהיה עוד", היום אני אומר "כבר איננה״.
עד כמה היא כבר איננה למדנו כולנו מאז טבח-נתניהו בשבעה באוקטובר. עד כמה היא איננה למדנו ואנחנו לומדים כל יום ממסע השנאה שמכונת-הרעל מייצרת נגד החטופים.
לפני קצת למעלה משבוע סיימתי להקליד את הספר, כאמור. אינני רואה טעם להוציא עשרת אלפים שקלים להדפיס אותו שוב, על כן אני שולח אותו מאז במייל (כקובץ PDF) לכל המעוניין. פרסמתי זאת בפייסבוק, ומאז שלחתי כבר כ-80 ספרים.
אני מציע כאן את הספר לכל המעוניין. כמובן חינמי, ללא עלות. אין לי צורך בכסף. רק שילחו למייל שלי שכאן למטה את כתובת המייל שלכם ואשלח לכם את הקובץ.
בהקדשה לספר רשמתי: "לילדיי – בתקווה שהספר יתרום במשהו לשינוי״.
אם עדיין יש סיכוי שהספר יפקח עיניים ויתרום במשהו לשינוי – זו התמורה הכי טובה שאוכל לקוות לה.