בשכונה של אביבית בבארי כבר יש חמישה בתים מוארים. ואיך מרגישה אימא שהגוזל האחרון שלה עוזב את הקן?
יש לנו פה כבר 200 איש! הודיעו לנו בקבוצת "גרים בבארי". אולי לא כולם פה באותו הזמן, אבל בארוחת שישי האחרונה היו יותר מעשרה שולחנות, שהתפזרו מהישיבה המקובצת לחלוקות משפחות/ חברים הנושנות, למרות שנרשמו חיבורים חדשים.
גם את המרפאה משפצים. הפתרון הזמין ביותר כעת הוא או להגיע למרפאת קיבוץ עלומים, כ-3 ק״מ מאיתנו, או לא לחלות. בקרוב נראה פה צוות רפואי מספר פעמים בשבוע. גם במגרש החנייה כבר מזמן מילאנו את חלק א' ואנחנו גולשים גם לג׳.
קולות קטנים שזוכרים
בפער הזמן בין עזיבת מלון דוד (שבודדים נשארו בו) לחצרים נשרו לפה עוד כמה משפחות. בשבת בבוקר בשכונה הקטנה שלי פחות מומלץ לצאת לדשא עם פיג׳מה ב-11 בבוקר. אם עד לא מזמן גרנו בה קבוע שניים מתוך תשעה, עם כמה מצטרפים מזדמנים, כעת היו ימים שנראו בה חמישה (!) בתים מוארים.
הבריכה ממשיכה להיות מוקד מפגש. בעבר ה-1 בספטמבר היה תאריך קסם בו נעלמו כמעט כל הילדים. כעת, כשזה המצב הקבוע גם כך, בולטים אלה שישנם, לפעמים מתארחים, ולפעמים גרים איתנו.
פחות נטוש פה, גם אם לרגע. כי עוד חודש-חודשיים יעברו מפה אלה שבאו לכאן זמנית בפער בין סגירת המלון לאכלוס חצרים. אבל כעת נשמעים פה קולות קטנים שזוכרים כמה שנות בית פה.
יש לשער שיבואו בהמשך לביקורים תכופים יותר, כשכבר לא יגורו מעבר להררי החושך של ירידות ים המלח. יקפצו לפה כמעט לסתם, ולפעמים גם סתם יישארו לסופ״שים.
אני שומעת בשולחנות ובמדרכות כאלה שמתכוונים לחלק את זמנם בין חצרים לבארי, וההערכה שלי היא שאומנם בחורף נתכווץ, אבל תמונת הסופ״שים הריקה מהחורף הקודם תשתנה.
מרכז בארי עדיין לא פה, וייקחו כנראה שנתיים-שלוש עד חזרתו לקיבוץ. במעין דינמיקה כמעט הכרחית של פיזור נשארו בודדים בים המלח, בתל אביב, ובמקומות שהיה שונים ברחבי הארץ.
יש כאלה שאמרו שיגיעו לחצרים אבל לא יחזרו לבארי. לא פשוט, אבל אפשר לראות שהתקרבנו, ואחרי המפץ הגדול והרע של הסתיו הקודם אולי יבוא עלינו סתיו של שינויים קטנים.
עוּף בסבלנות למקומות שאתה מאמין בהם
לפעמים אני מתבדחת ביני לבין עצמי שהטור שלי עוסק בציפורים ופרפרים, עד כדי כך שאפשר לחשוב שאני מתבודדת.
זה לא נכון, ההתמקדות בעולם החי, והצומח, באוויר וברוח – באה גם מפני שהחלטתי שחיים של אחרים לא ישמשו חומר לטור הזה.
העיקרון תופס מאוד, ובעיקר לגבי הקרובים אלי, אבל גם לכל אנשי בארי. הסיפורים האישיים הם רק עלי.
טור קבוע במצב רגיל עסוק בחיפוש חומרים, וחיי אנשים סביבך הם חומר מעולה. הבעיה היא שאין נמוך ורע מלקחת חיי אנשים שקרובים אליך ומעולם לא ביקשו את החשיפה הזו ולהפוך אותם לקרדום לחפור בו.
אז מה נשאר לי לומר אחרי הצהרת הכוונות הזו?
ש"עוף גוזל" קרה גם אצלי.
"עוף גוזל" לא פשוט אחרי 7 באוקטובר, שכלום לא פשוט אחריו.
מעכשיו אצא מהבית, וכשאחזור כל דבר יהיה במקום בו הנחתי אותו.
נגמרה ההנחה בלחזור ליישוב מרוקן מאיש אבל לפחות יש בבית בן משפחה.
ומה החתול יגיד? מי עוד יפתח לו את הדלת?
זהו ה"עוף גוזל" האחרון שלי ולכן הכי קשה. ובכל זאת – עוף גוזל, חתוך את השמים. אתה יכול ואתה רוצה, עוף לאן שבא לך. השמיים חשוכים, אתה יודע. עוף בסבלנות למקומות שאתה מאמין בהם. אני סופרת מסביבי שוב את השכנים. אולי אלך יותר בערבים לחדר אוכל. עוד מעט תיסגר הבריכה.
עופי אמא של גוזל, כי את יודעת את הדרכים לעוף ולחזור, עופי כי את יודעת את כוחך לתת לו ללכת, ממך הוא למד לעוף, ואת עדיין עפה במעגלים סביב הקן שנשבר.
