עגבניות ומלפפונים בחממות בבקעה

*לזכרה של סמדר יהודה לבית לנדסמן

יעקב יהודה נולד במושב ירדנה. הוריו גידלו ירקות בשטח פתוח. הוא ורעייתו סמדר ז"ל הקימו חממות לגידול עגבניות. עתה יעקב מגדל עם בנו יוני, דור שלישי במושב, עגבניות ומלפפונים בחממות.

מושב ירדנה שוכן בעמק המעיינות. אדמות המושב מגיעות ממש עד הירדן. בעבר היישוב סבל מאירועים ביטחוניים קשים בהיותו קרוב לגבול ירדן והפלסטינאים, בעיקר מאנשי "ספטמבר השחור", התנכלו להם. למזלם של התושבים היום שקט אצלם, יחסית למה שקורה בדרום הארץ ובצפונה. נקווה שזה ימשיך כך והם יוכלו לעבד את אדמותיהם בשקט.
המושב נוסד על ידי עולים מכורדיסטן. הוריו של יעקב, יצחק וחזו יהודה, עלו ארצה בשנת 1951 והתיישבו בליפתא ליד ירושלים. שם הם נישאו, ואחר-כך עברו למעברה בבית-יוסף הסמוך לבית שאן. מספר יעקב: "העולים התגוררו בבית-יוסף בפחונים, ובמקביל החלו לבנות את בתיהם ולהקים את מושב ירדנה הסמוך לבית יוסף, כשהם עצמם בונים את הבתים. בשנת 1952 הוריי היו בין הבונים שהקימו את ביתם. וכך המושב הוקם באותה שנה. אחי דניאל הוא התינוק הראשון שנולד בירדנה.

בתחילה העסיקה אותם הסוכנות היהודית בעבודה כשכירים, ואחר כך ניתנו להם אדמות. כל משק קיבל חמישה דונם, עליו גידלו עגבניות, מלפפונים, חצילים ופלפלים. וכמו בכל מושב שהוקם בתקופה זו, קיבלו המתיישבים בירדנה מהסוכנות היהודית פרה או שתיים וסוס, (שעליהם שילמו ביוקר בהסדר החובות של המושבים). לפעמים היה הסוס משותף לשני משקים." מאז יש במושב 63 משקים, ולכל משק יש כשלושים דונמים אדמה חקלאית.

כמו רוב תושבי המושב, להוריו של יעקב יהודה היתה רפת קטנה, ואחר-כך הם עברו לגדל תרנגולי הודו בלולים. "בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים היה פה ניסיון לגדל פרחים – ציפורן ועדעד– אך הדבר לא הצליח." מספר יעקב, "ובשנות התשעים עברו כמעט כולם לגדל ירקות בחממות. היום יש בירדנה כארבע-מאות דונם חממות, מנהרות ובתי רשת,"
יעקב נולד בשנת 1963. הוא למד בבית הספר היסודי בירדנה ושנתיים בחטיבת הביניים בבית הספר האזורי בקיבוץ נווה-איתן. אחר-כך, בכיתה ט', הוא עבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. לאחר השירות הצבאי בטייסת בחיל האוויר הוא חזר למשק בשנת 1987.
"אחרי השחרור מהצבא עבד במשק המשפחתי. אבי גידל בשטח פתוח ירקות שונים – עגבניות, בצל, גזר. עד לשנת 1990, בה התחיל המעבר לגידול ירקות בחממות. בשנה זו יעקב נשא לאישה את סמדר לנדסמן בת קיבוץ גבעת עוז, אותה הכיר בחודש האחרון לשחרורו משירות הקבע. סמדר ויעקב היו מהראשונים לבנות חממה לעגבניות, וסמדר נרתמה לאחר כשנתיים להדריך חקלאים ותיקים ממנה. "בשנת 2000 רכשנו משק משלנו והגדלנו את שטחי העגבניות בחממות. סמדר נפטרה ממחלת הסרטן לפני שנה, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה בדרום." מספר יעקב. "בזמן הטיפולים הרבים בעת מחלתה של סמדר, בני יוני השתלט על העבודה במשק והחל לנהל את העובדים. במשך הזמן חכרנו שטחים נוספים מחברים שהפסיקו לעסוק בחקלאות. היום יש לנו כשישים וששה דונם חממות."
"התנסינו במשך השנים בזנים שונים של עגבניות, עגבניות באשכולות ו'עגבניות טעם', ביניהן 'תמר' ו'שרי'. אני גידלתי גם פלפל מתוק וגם פלפל רמירו. בשנות התשעים של המאה העשרים כל היבול שלנו היה מיועד לייצוא – לארצות הברית, לרוסיה ולהולנד. זן הפלפל רמירו, לדוגמא, נשלח ברובו להולנד. היום יש לנו בית אריזה משלנו ושם ממיינים את הירקות ואורזים אותם. בעשרים השנים האחרונות, לאחר שנפסק הקשר עם חברת הייצוא "אגרסקו", שיווק העגבניות והמלפפונים הוא רק לשוק המקומי באמצעות סיטונאים".
יעקב ובנו יוני מגדלים עתה עגבניות בחורף ומלפפונים בקיץ. הסיבה לכך היא מזג האוויר החם בעמק. "באזורים אחרים בארץ, כמו בחבל אשכול לדוגמא, אפשר לגדל במשך השנה שני מחזורים של עגבניות.
אצלנו, בגלל מזג האוויר שבקיץ מגיע ל-40  מעלות ויותר,  אנחנו מגדלים רק מחזור אחד של עגבניות בחורף. השתילה מתחילה בספטמבר וקטיף העגבניות מתחיל בדצמבר ונמשך עד מאי; ואילו בקיץ אנחנו מגדלים מלפפונים במחזור קצר של כ-3 חודשים. כי המלפפון יודע לשרוד גם בחום של ארבעים מעלות." הוא מציין.
לשאלה אם היו להם בעיות של מים להשקיה, עונה יעקב: ״אין לנו בעיה של מחסור במים, כי אנחנו מקבלים מים שפירים מן הכנרת,  אבל עד שהצטרפנו לתאגיד 'אפיקי מים׳, מחיר המים ששילם המושב היה גבוה בהרבה מאשר יישובי הסביבה. לאחר מאבק ארוך ומתיש דווקא מול רשות המים ומשרד החקלאות (שנהיו מודעים לעוול שנעשה למושבים לעומת הקיבוצים בסביבה), הצלחנו להוריד את מחיר המים גם בזכות עזרתו של ראש המועצה באותם השנים, מר יורם קרין."

גידול העגבניות – על מצע מנותק והדליה
יעקב מדגיש את היתרונות בחממות שלו: "מאז שהתחלנו לגדל ירקות בחממות, עשינו זאת על מצע מנותק בתוך מארזים. המצע שלנו הוא טוף מרמת הגולן. האיכות של הירקות שצומחים בשיטה זו גבוהה יותר מירקות שגדלים על אדמה, שעלולים לסבול ממחלות שונות שמקורן באדמה. וזאת במיוחד מאז שנאסר השימוש בהדברה באמצעות מתיל ברומיד הפוגע באוזון. כך שהירקות שגדלים על מצע הטוף הם יפים יותר וחיי המדף שלהם ארוכים יותר."
בחממות עושים כמובן הדליה. "שתיל של עגבניות יכול להגיע לגובה של שמונה מטרים, כך שההדליה בחממות באמצעות חוטים שנמשכים לגובה היא חשובה ביותר. גם המלפפונים זקוקים להדליה" הוא מוסיף, "כי גם שתיל של מלפפון עשוי להגיע לגובה של שמונה מטר. אבל הדליה אינטנסיבית בזמן הנכון חשובה יותר בעגבניות מאשר במלפפונים, כי אם לא מדלים את העגבנייה בזמן, הצמח נשבר. המלפפון הוא יותר 'סלחני'." אומר יעקב.
יעקב ובנו יוני נעזרים בעובדים תאילנדים. מעטים מעובדיהם עזבו מאז השבעה באוקטובר, וזה בזכות השקט היחסי באזור גם עתה, בעת המלחמה.

במושב ירדנה
כאמור, בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים היו בעיות ביטחוניות רציניות, כאשר ארגוני הטרור הפלסטינאים פעלו מתוך שטח מדינת ירדן. "אפשר להגיד שאני גדלתי בילדותי במקלט." אומר יעקב. "היו תקופות בהן ישנתי יותר במקלט מאשר בבית. האירוע החמור האחרון היה על הגדר שלנו ב- 2001, כשנהרג חייל בשם מיכאל סיטבון מאשדוד וגשש נפצע קשה. היום הבעיה העיקרית שלנו בסביבה היא חדירה של שוהים בלתי חוקיים. הם עוברים את גדר הגבול ומגיעים עד כביש 90."
לדברי יעקב המצב החברתי בירדנה הוא טוב מאוד. ל-63 המשקים של חברי המושב נוספו כ-60 מגרשים בהרחבה, בהם גרים גם תושבי חוץ וגם בנות ובנים חוזרים. מתוכם כ-45 בתים כבר נבנו או בשלבי סיום הבנייה. "יש ביקוש רב לרכישת מגרשים בהרחבה, והיום אנו מריצים תוכנית חדשה לבניית עוד כ-130 בתים. התוכנית כבר בהפקדה." לטענת יעקב "המִנהל סימן את רוב האדמות החקלאיות של המושב כשטח ירוק. לכן יש הגבלה ביוזמות שהיינו רוצים לקדם בכדי לייצר מקור הכנסה לתושבים שאינם עוסקים בחקלאות. אמנם יש לנו שטח של כ-100 דונם מערכת סולארית, אבל היינו רוצים להגדיל שטח זה."

"המִנהל די מעכב את המושב שלנו בביצוע יוזמות נוספות," טוען יעקב, "בעוד שיישובים אחרים בסביבה מקבלים היתרים לפרויקטים שאינם חקלאיים, ואפילו מחצבה נבנתה על הרי יששכר כעשרים מטרים מכביש 90; לנו לא נותנים אפשרות להקים בשטחים שלנו עוד מערכת סולארית. או כל דבר תעשייתי אחר."

יעקב וכל אנשי המושב שמחים בשכבת הצעירים שהגיעה למושב. "יש לנו פה גן ילדים ומעון שהתפוסה שלהם מלאה. לפני שמונה שנים" הוא מספר "ועד המושב סבסד את פעילותו של המעון שהיו בו שלושה ילדים בלבד! וזאת כדי לשמר אותו לעתיד. ואכן צעד זה היה מחוכם. הנה עכשיו יש לנו ילדים רבים במושב.
הוא מציין גם את הפעילות החברתית המפותחת, הן של הנוער והן של המבוגרים, שהוועד המוניציפלי אחראי עליו. "ובכלל," הוא מוסיף "יש שיתוף פעולה חיובי בין הוועד החקלאי לוועד המוניציפלי. כולם מנסים להגיע להבנות בבעיות שונות שמתעוררות, ומשקיעים ביחד במושב. לדוגמא, מצב התשתיות במושב הוותיק מקבל תנופה בזכות שיתוף הפעולה. בכל שנה משפרים עוד קצת ועוד קצת."
התיירות במושב לא כל כך מפותחת. רק שתי משפחות מארחות בצימרים.

על מצב החקלאות בארץ

לפני כשמונה שנים נבחר יעקב יהודה כחקלאי מצטיין מטעם ענף הירקות במועצת הצמחים ומשרד החקלאות. כחקלאי ותיק, בן של חקלאים, וכיושב ראש הוועד החקלאי במושב, יעקב מכיר היטב את מצב החקלאות בארץ. כאשר הוא נשאל לדעתו על מצב זה, הוא אומר: "המצב בחקלאות די קשה. היחס של המדינה אל החקלאים ידוע, והוא רע מאוד. חקלאי צריך להשקיע במשק כספים רבים. בגלל הורדת מכסי הייבוא נגרמו לנו הרבה הפסדים, אנחנו מקבלים מחיר נמוך על התוצרת שלנו. (וגם אם פתאום יש מחירים טובים, קשה לחזות את זה מראש). בחממות שלנו, בגידול על מצע הטוף, יש צורך בהשקיה מרובה גם בחורף, ולשם כך יש צורך בהפעלת מערכת מחשבים מתקדמת. אנחנו לא משקיעים בטכנולוגיה ולא מחדשים את מערכת המחשוב, וזאת בגלל חוסר הודאות אם יהיה המשך בעתיד למשק החקלאי. ועקב זה היבול פחת בהרבה. אם פעם היינו מגיעים ל-25 טון לדונם, היום אנחנו מגיעים בקושי ל-10 טון לדונם. נוסף לכך, בעקבות ייבוא העגבניות נכנסו מזיקים חדשים לארץ, שאין לנו יכולת וידע להתמודד איתם. לצערי אין מענקים לשיפור מערכות ולהגדלת ההשקעה בחקלאות. אין תמיכה של המדינה בחקלאות ובחקלאים, וזה חבל."

בכל זאת יעקב, בנו יוני ועוד כשלושים אחוזים מבעלי המשקים בירדנה, ממשיכים לעסוק בחקלאות, ועל כך הם זכאים להערכה רבה.