שמאי אלוף, חבר מושב צופית בשרון, עוסק מזה עשרות שנים בחקלאות, הן בטיפוח משקו והן בהדרכה בארץ ובעולם. בשליחות לסיסקאי, שבדרום אפריקה, הוא תרם רבות לשיפור מצב ההדרים . בשנים אחרונות, הוא עוסק בשמאות ועוזר לחקלאים לקבל פיצוי ראוי בעקבות נזקים בחקלאות. בנו דן ממשיך את דרכו כאגרונום והוא הנספח החקלאי של ישראל בהודו
עוזר לחקלאים לקבל פיצוי ראוי: שמאי אלוף הוא בעל משק במושב צופית, בשרון. הוריו נולדו בפולין. אימו רגינה היתה בתו של רב. בנעוריה היתה חברת תנועת הנוער "עקיבא", במסגרתה בילתה את החופשות מבית הספר בעבודה בחווה חקלאית. רגינה עלתה ארצה בשנת 1938. באותה שנה עלה גם אביו של שמאי, שלמה, בהיותו בן 18.
בארץ למד שלמה בבקרים בטכניון הנדסת בניין ובלילות עבד בנמל חיפה. במרוצת השנים עבד שלמה כמהנדס בניין ב"סולל בונה" וניהל פרויקטים שונים, ביניהם: כנסיית הבשורה בנצרת, הטכניון החדש בחיפה, ובניינים ציבוריים בנצרת ובעמק יזרעאל.
רוב בני משפחותיהם של רגינה ושלמה נספו בשואה. שניהם היו בין מייסדי קיבוץ נווה איתן, שבעמק בית שאן. שם נולד שמאי בנם בשנת 1942. שמאי מספר על ימי ילדותו: "בשנת 1948 עברנו לגור בשכונת נווה שאנן בחיפה. שם למדתי בבית הספר היסודי "תל-חי".
זכור לי שהיינו הולכים יום יום ברגל לבבית הספר, מרחק של כארבעה קילומטר הלוך וחזור. בית הספר טיפח מאוד את ענף הכדורסל, והגענו לגמר הארצי של בתי הספר היסודיים. אנחנו היינו די היינו שובבים, טיפסנו על עצי אורן וקטפנו צנוברים – ואני הייתי מביא לאימא זר פרחים מן הכרמל."
"מגיל צעיר," מספר שמאי, "נמשכתי לעבודה חקלאית. כבר בחופשות של בית הספר היסודי, החל מגיל עשר, עבדתי בשדה ורבורג ובבית שערים." לפיכך היה זה אך טבעי שיבחר ללמוד בכפר הנוער החינוכי "כפר גלים", למרגלות הכרמל. "בכפר גלים עבדנו בכל יום ארבע שעות בפלחה ובמטעים ולמדנו ארבע שעות."
בשנת 1959 נבחר שמאי להשתתף במשלחת נוער, שביקרה במשך חודש בשלוש ארצות באפריקה וברבות הימים, כפי שיסופר בהמשך, הוא נשלח להדריך שם למשך תקופה ארוכה.
"הלימודים בכפר ביססו את החלטתי לבחור בחקלאות כמקצוע וכדרך חיים," מספר שמאי, "יש לציין שהתלמידים בכפר נחשפו גם למוסיקה קלאסית, לספרות טובה ולערכים. אחת הדוגמאות לחינוך לערכים: כל המבחנים שלנו היו 'מבחני כבוד', כלומר, לא היה מורה משגיח בעת הבחינה, ואף אחד לא העתיק מחברו…"
גיחות לחו"ל
את ההדרכה בחקלאות התחיל שמאי כבר בצבא, עת שירת במדרשה החקלאית של הנח"ל במחנה 80. המדרשה שימשה אז כבית-ספר למקצועות החקלאות והתרבות עבור חיילי הנח"ל, שהיו מוצבים ביישובים חקלאיים לאורך גבולות המדינה.
לאחר השירות הצבאי הוא עבד במשך 19 שנים במשרד החקלאות, כמדריך בענף ההדרים בשירות ההדרכה והמקצוע (שה"מ). "התמחיתי בנושאי הגיזום, עיצוב עצים, פגעים בפרי, תצלומי אוויר במטעים. כמדריך חקלאי הייתי אחראי גם על הדברת המזיקים באזור 'קלמניה' במשך עשר שנים."
במסגרת עבודתו במשרד החקלאות הוא נשלח בשנת 1973 לאנגליה, כנציג המועצה לשיווק פרי הדר, וזאת במטרה לבחון את מצב הפרי לאחר הקרה שהיתה בישראל. משם הוא חזר עם נתוני בדיקות בפרי ודו"ח מקצועי.
בשנות השמונים, לאחר חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים, נסע שמאי לארבע נסיעות קצרות למצרים, כדי לשפר את הטיפול בחווה שהקים אנואר סאדאת, נשיא מצרים. זה היה בהוראת אריאל שרון ז"ל, שהיה אז שר החקלאות.
החווה, שנקראה 'מיטבולקום', היתה ממוקמת באזור הדלתא של מצרים, במקום שאסור לכניסת תיירים. היו בחווה הדרים וגידולי ירקות. לפי בקשת הנשיא סאדאת הותקנה בחווה שלו מערכת טפטוף של 'נטפים'.
"בביקור האחרון במצרים," מספר שמאי, "לאחר שהנשיא נרצח, נתבקשתי לבקר את אלמנתו, גב' גיהאן סאדאת, בארמון שלה בקהיר. בארמון נפגשתי עמה, עם שלוש בנותיה, וגם עם סעיד מרעי, שהיה שר החקלאות. בצאתי מהפגישה נתנה לי גב' סאדאת תמונה צבעונית שלה ושל בעלה המנוח עם הקדשה אישית."
נחלה במושב צופית
שמאי נשוי לתאיר, בת רחובות. תאיר היתה במשך שנים רבות מורה בבית ספר תיכון, ועתה היא מתנדבת בפרויקט "בן יהודה", שחושף יצירות עבריות קלאסיות ומנגיש אותן לקהל הרחב.
כמו כן היא עורכת את "גימלתון כפר סבא". יש להם שלושה בנים: רונן, הבכור בעל תואר ראשון בהנדסה ממכללת "שנקר", עוסק עתה במכירת תכשיטים.
אביב, בעל תואר ראשון מאוניברסיטת תל-אביב, מומחה למחשבים ועובד בהייטק – ודן הוא אגרונום, למד לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות והתמחה במנהל עסקים בטכניון. דן משמש בשנים האחרונות כנספח חקלאי בהודו.
משפחת אלוף עברה למושב צופית בשנת 1974. מעיד שמאי: "הגשמתי חלום נוסף. זו היתה מטרת חיי – לעסוק בחקלאות במושב ולחיות בו עם משפחתי. לדעתי ולדעת רעייתי חינוך הילדים במשולב עם עבודה וחיי קהילה, מתאים לנו מאוד. שנים רבות גידלתי תפוחי אדמה, גזר והדרים. עד היום אני מטפל בפרדסים שלי. שילבתי בהם טיפול ושיווק מיוחדים המותירים רווחיות רבה."
בשנים 1984 – 1986 התבקש שמאי לנהל פרדסים בסיסקאי אשר בדרום אפריקה והמשפחה הצטרפה אליו. שמאי: "בבואי לשם היו כל הפרדסים במצב גרוע ובמאמץ ניהולי מיוחד הם שוקמו והפכו לרווחיים.
הקמתי משתלת הדרים, אותה ניהלו אפריקאים, ובה נוצרו 55,000 שתילים בשנה. השלמתי ידע לחקלאים המקומיים, ופתרתי בעיות כוח אדם שלהם.
רכשתי ציוד השקיה ישראלי, שהותקן בתכנון ישראלי ב-6,500 דונם פרדסים." באמצע תקופת השליחות נשלח שמאי ע"י משרד החקלאות של דרום אפריקה לקונגרס עולמי של משתלות הדרים, שהתקיים בקליפורניה ב-1985. שם הוא הרצה על המשתלה שהקים ועל האופן בו קידם את החקלאים האפריקאים בנושא השתלנות.
ואיך מסתדר חקלאי ישראלי בדרום אפריקה? הנה כמה אירועים מתקופת השליחות בדרום אפריקה. ראשית כל, איך מתגברים על סחבת שהיתה שם, כמו שיש גם בארצנו לפעמים? שמאי ידע שעל שולחנו של שר החקלאות מצטברים בכל בוקר מאות ניירות לבנים עם בקשות, הצעות וכו'.
"הייתי מנסח לשר את הטקסט לגבי הנושא שרציתי לקדם והייתי מדפיס אותו על נייר צבעוני, בתוספת תמונה. השר היה מבחין בנייר הצבעוני שלי מבין כל הניירות הלבנים, שולף אותו, קורא ומטפל מיד. וכך דברים 'זזו' ללא עיכוב."
גידול הדרים בסיסקאי
נתחיל בסיפור הקמת המשתלה. ביום הראשון לבואו לדרום אפריקה, נפגש שמאי עם שר החקלאות ועם מנהל ההדרים הקודם. שמאי הצליח לשכנע את השר, בניגוד לדעתו של המנהל הקודם, שיש צורך במשתלה חדשה לייצור שתילי הדרים טובים, על פי הדרישות האקלימיות של הארץ.
"שמחתי על תמיכתו של השר בדעתי," מספר שמאי, "והתחלתי לתכנן את המשתלה עוד לפני שהיה לי תקציב מאושר. מצאתי שטח מתאים, ועתה היה צורך להביא מודדים וכן שופל ליישור השטח.
האחראי על מחלקת ההנדסה היה אדם אנגלי, שצחק לבקשותיי וטען שהוא שמע כבר על 'הישראלי המשוגע', ובכל זאת דאג לשלוח מודדים ושופל."
אבל זו היתה רק תחילת הדרך. כדי לספק מים למשתלה, ביקש שמאי לחפור באר. היה ידוע לו שבסיסקאי מתחיל צוות לחפור באר – ואחר כך עלול להיעלם לכמה שבועות כדי לעבוד במקומות אחרים.
"כדי לוודא שהכול יתבצע במהירות," מעיד שמאי, "קניתי הרבה בקבוקי קוקה קולה, אותם חילקתי לעובדים במשך שעות החפירה. שלושה ימים הייתי בשטח עמם ועם בקבוקי קולה. וכך הסתיימה העבודה, והבאר היתה מוכנה לשביעות רצוני."
התכנית היתה לשתול בסיסקאי בכל שנה 55,000 שתילים: "ארגנתי יום הדגמה של שתילת פרדס. על מנת לקבל ביצוע מוצלח ללא תקלות, כינסנו את כל מנהלי החוות ועוד כארבעה פועלים מקצוענים מכל חווה. האדמה היתה חרושה ומתוחחת – והדגמתי בפני כולם שתילה על פי כללים חדשים.
אחר כך כל מנהל שתל בעצמו בפני העובדים שלו. בהמשך כל עובד מקצועי שהיה ביום ההדגמה, הדגים שתילה בפני כל עובדי החווה שלו. אני הייתי מרוצה והייתי בטוח שכולם הבינו הכול."
אבל מה רבה היתה ההפתעה כאשר בסיום יום ההדגמה, חזרה שאלה בפי עובדים רבים: 'באיזו שיטה לשתול? בזו החדשה שראינו היום, או בשיטה הישנה?' מכאן הבנו ששינוי עמדות הוא תהליך לא פשוט ויש לבדוק אם כולם הבינו והשתכנעו."
כשנה לאחר הכשרת 8 מנהלי חוות לטיפול מודרני בהדרים, הסתבר לשמאי שלא כל 400 העובדים מתאימים לעיבוד ולשיווק מודרני. ההדרים היו מיועדים לשווקי אירופה והכשרת כוח אדם חדש ומתאים עלולה היתה לגזול זמן רב.
שמאי, שהיה חייב להשיג זאת תוך כמה חודשים, מצא פתרון: "ביקשתי לאתר צעירים מוכשרים, שהצטיינו בלימודי ביולוגיה וחקלאות בבית ספר תיכון.
תגובת האפריקאים היתה נלהבת, וקיבלתי לידיי רשימה של 250 צעירים מצטיינים. ראיינתי אותם במשך שלושה ימים, בחרתי מתוכם 5 בחורים ו-5 בחורות, העברנו להם קורס בסיסי בחקלאות מודרנית וכן קורס בסיסי בגידול הדרים, לפי תכנית שכתבתי.
בדרך זו נוספו לכוח האדם בכל חצי שנה עשרה צעירים עם ידע מודרני, ששיפרו במהירות את העיבוד והשיווק, וגרמו לכך שהפרדסים יהפכו לענף רווחי."
הקשר עם מומחי הדרים דרום אפריקאים נמשך במשך שנים רבות, ומשלחות של חקלאים שביקרו במרוצת השנים בישראל, הגיעו גם למשקו של שמאי בצופית.
שמאי חקלאי
לאחר שובו מדרום אפריקה, עבד שמאי ב"אגודת פרדס" כמומחה חקלאי בתחום הטיפולים בבתי האריזה שלהם. עם סגירת החברה בשנת 1992, עבר שמאי הכשרה בשמאות חקלאית, ומאז שנת 1993 ועד היום הוא עובד במקצוע זה.
"במסגרת עבודתי כשמאי, כמומחה של בתי המשפט וכמגשר, סייעתי לחקלאים רבים בישראל לקבל פיצוי ראוי על נזקיהם. שימשתי גם כמגשר וכמומחה של בתי המשפט. פיתחתי שיטות חישוב ופיצוי חדשות בתחום השמאות החקלאית. ואני רואה בתפקידי זה אפשרות למתן עזרה חשובה לחקלאים.
אחד המקרים המיוחדים בהם הייתי מעורב, קשור לנזקים של שלושה חקלאים פלסטיניים באזור קלקיליה, שמשתלותיהם נהרסו בשנת 2000. בתחילה נטען שהמשתלות נהרסו ב"פעולה מלחמתית" ולכן אינם זכאים לפיצויים.
אולם לאחר עשרים שנה(!) בינואר 2020, התקבל הערעור שלהם.
בית המשפט קיבל את כל הטענות שטענתי לטובתם ופיצה אותם במלוא סכומי הפיצוי שקבעתי. השופט הצבאי, סא"ל רונן עצמון, שפסק להם פיצויים של מיליונים, כתב בפסיקתו: "אני מצפה שרשויות המדינה באזור, גם הצבא וגם המינהל האזרחי, ינהגו בפלסטינים – בייחוד אלו החפים מפשע – כפי שהם היו נוהגים בנזקקים ישראלים." (ציטוט מתוך "הארץ", 15.1.2020).
"זה אחד המקרים," אומר שמאי, "שחשתי בחשיבות עבודתי כשמאי. יש כאן גם עזרה לחקלאים, וגם צעד הומניטרי."
והוא מסכם: "היתה ויש לי עד היום הזכות לתרום לחקלאות הישראלית תרומה צנועה במסגרת ההדרכה והשמאות. סייעתי לחקלאים רבים לשפר את מצב הגידולים ורווחיותם.
בעבודותיי בחו"ל סייעתי לייצוא תשומות ישראליות, לקידום פרויקטים חקלאיים, ולשיפור הקשרים בין ישראל והחקלאים בארצות בהן עבדתי – ואני שמח שבתחום החקלאות, דן, בני, עושה פעולות יפות כדי לקדם את החקלאים בהודו, במסגרת היותו נספח חקלאי של ישראל במדינה זו."
