ד"ר עדינה בר-אל – צילום: אלבום פרטי
סרחיו פופלבסקי, אגרונום, היה במשך תקופות ארוכות מרכז ענף גידולי השדה בקיבוץ ניצנים. הוא מספר על תולדות הענף שהיה מפותח בעבר, במשך הזמן הצטמצם, ולאחרונה עבר לשותפות עם קיבוץ אחר. בנו צוּף ממשיך את המסורת של אביו. גם הוא אגרונום ועובד בגד"ש
סרחיו נולד בשנת 1952 למשפחה יהודית במונטווידאו אשר באורוגוואי. בימי הילדות והנעורים למד שם בבתי ספר ממלכתיים בבוקר, ואחר הצהריים למד בבית ספר משלים יהודי. "בבית דיברנו ספרדית ויידיש". את 'מנת' הציונות קיבל סרחיו בתנועת "הנוער הציוני", בה היה חניך ומדריך. "במסגרת התנועה התחנכנו וחינכנו לעלות לארץ ישראל ואם אפשר – לקיבוץ" הוא מספר. בשנת 1971 הוא הגיע לקיבוץ ניצנים לצורך הכשרה במסגרת "המכון למדריכי חו"ל", שהה בו במשך 3 חודשים. לאחר מכן הוא שב למונטווידאו, ניהל וריכז את תנועת הנוער.
"מאז ידעתי שאני אעלה לארץ ואבחר להיות חבר קיבוץ ניצנים". בשנת 1973 הוא נשא לאישה את מרים לבית טוביאס, שהיתה מורה לעברית וליידיש בבית ספר יהודי. "תכננו לעלות ארצה, ומלחמת יום הכיפורים זרזה את עלייתנו" הוא מספר. "הגענו לארץ בדצמבר 1973, והקיבוץ היה כמעט ריק מאנשים. רוב הצעירים שירתו עדיין בצבא, והיו חסרות ידיים עובדות בענפים השונים. נקלענו ישר לתוך קטיף ההדרים בפרדס". סרחיו עבד חצי שנה בפרדס ואחר כך עבר לענף גידולי השדה. בשנים 1979 עד 1983 הוא למד בפקולטה לחקלאות בחוג לגידולי שדה וירקות וקיבל תעודת אגרונום.
"לאחר סיום הלימודים חזרתי לעבוד בגד"ש" הוא מספר. "ניהלתי את הענף בשלוש תקופות. בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה היה נהוג בקיבוץ לבחור בכל שנתיים מרכז ענף חדש, כדי לתת הזדמנות גם לחברים אחרים לנהל ענפים" הוא מסביר. "לכן מילאתי תפקיד זה בשתי קדנציות קצרות יחסית, אבל החל מראשית שנות האלפיים, כאשר הקיבוץ נטה להפרטה, ניהלתי את הגד"ש באופן רצוף כעשרים שנה, עד צאתי לגמלאות לפני שנה".
מה וכמה גידלו בקיבוץ
בתקופות הראשונות היו בקיבוץ כ-4000 אלף דונם בגד"ש. "היינו צוות די גדול של עשרה עד שנים-עשר חברי קיבוץ" מספר סרחיו, "אבל עם הזמן פחת מספר החברים שהיו מעוניינים לעבוד בענף. חלק מהם התבגרו וחלק פנו לעבוד בתחומים אחרים. בתחילה הייתה גאווה גדולה לחבר'ה הצעירים להשתלב בעבודה בענף, וקלטנו גם בני משק וגם עולים חדשים שהמשיכו להגיע לקיבוץ. מאוחר יותר היינו חייבים להעסיק עובדים שכירים מן החוץ, כי העבודה בחקלאות הפסיקה לעניין את הדור הצעיר. בסופו של דבר הגענו למצב בו אני הייתי חבר הקיבוץ היחיד, וכל השאר היו שכירים". עוד הוא מציין את בני הנוער שנהגו במשך שנים לעבוד בגד"ש עד הגיוס, ויש מהם שהמשיכו בכך אחרי השחרור מן הצבא. "אבל עתה פונים הצעירים ללימודים ולעבודה במקצועות אחרים" הוא משלים עם המצב.
מתחילת שנות אלפיים ועד 2021 הצטמצמו שטחי הגד"ש בקיבוץ ניצנים, ובמקום ארבעת אלפים דונם עברו לעבד אלפיים ומאתיים דונם. לשאלה מה גרם לכך, עונה סרחיו: "יש כמה סיבות לצמצום השטחים: הגדלת שטחי הפרדס, סלילת כבישים וכן ויתור על חלק מאדמות הקיבוץ לטובת היישוב החדש 'ניצן', שהוקם עבור מפוני חבל קטיף". עוד סיבה היא בניית מאגרי מי קולחין על שטח של כ-600 דונם בכמה שלבים. "כל ההשקיה בחקלאות היא עכשיו אך ורק במי קולחין" הוא אומר. "במשך השנים, החל משנות השמונים של המאה שעברה, קיבלנו מי קולחין מאשקלון, ובחמש שנים אחרונות גם מאשדוד".
הוא מספר מה גידלו בקיבוץ במשך השנים: "גידלנו כותנה, תירס, סלק סוכר, תפוחי אדמה, חיטה. יותר מאוחר התחלנו לגדל חימצה, אבטיחים לגרעינים וגם חמניות". לשאלה אם לא היתה בעיה לגדל את הכותנה שצורכת מים רבים, עונה סרחיו: "מעט מאוד שנים השקינו את הכותנה במים שפירים. אנחנו משקים אותה מזה זמן רב במי קולחין, אשר במרוצת השנים המים האלו עברו שיפור ושדרוג, והם מתאימים אפילו לגידולי ירקות".
ענפי חקלאות נוספים בקיבוץ ניצנים הם הפרדסים והרפת. "אנחנו בגד"ש היינו אחראים על אספקת המספוא לרפת, תחמיצים, שחת וכל מה שכרוך בזה" מספר סרחיו. "ובעונות בהן מחירי הכותנה ירדו, היינו מוכרים לרפתות חיצוניות גידולי מספוא, ביניהם תירס וחיטה. בזמנו גם גידלנו תירס מתוק למפעלים" הוא נזכר, "אבל זה היה מזמן".
לפני כשבע שנים ניסו בניצנים לגדל חוחובה. אך הגידול לא הצליח משתי סיבות. האחת היתה מחלה שפגעה בכחמישה עשר אחוזים מן העצים; והשנייה – מחירי החוחובה ירדו מאוד בעולם, לכן לא השתלם לבסס ענף זה, והמטע בקיבוץ נעקר. "עדיין ממשיכים לגדל חוחובה בעיקר באזור הנגב, בו יש שטחים נרחבים והוא מתאים מבחינת סוג האדמות והאקלים. מכיוון שיש לנו פחות אדמות, אנחנו מעדיפים לפתח דברים יותר רווחיים" אומר סרחיו.
אחרי שהוא יצא לגמלאות, ושטח גידולי השדה בניצנים נשאר מצומצם מאוד, לא השתלם לקיבוץ להחזיק את הענף בכוחות עצמו. לכן, בשנת 2022 נוצרה שותפות עם קיבוץ שדה יואב, לו יש שטחים נרחבים יותר. השותפות משתלמת, כי יש בזה חיסכון בתשומות, בעובדים, במיכון וכל מה שכרוך בכך.
סרחיו ומרים הם הורים לארבעה ויש להם שבעה נכדים. שניים מצאצאיהם נשארו בקיבוץ – בתם הבכורה ובנם הצעיר צוּף. צוּף הולך בדרכי אביו. הוא התמחה בפקולטה לחקלאות בגידולי שדה ובמים, והתקבל לעבודה בשותפות של הגד"ש עם קיבוץ שדה יואב. בעצם הוא היחיד מחברי קיבוץ ניצנים שמייצג את הקיבוץ בשותפות זו.
משהו על החקלאות בארץ
כאשר סרחיו מתבקש לחוות דעה על הנעשה בארץ בתחום החקלאות, הוא אומר: "החקלאות השתנתה מאוד, במיוחד בענפי ירקות ומטעים, שמצריכים הרבה ידיים עובדות. ללא עזרה של עובדים זרים לא היו ענפים אלו יכולים להתקיים. קשה מאוד לשכנע ולהעסיק ישראלים, כי הצעירים לא רואים בחקלאות עתיד. הם מחפשים אופקים אחרים יותר מעניינים ויותר רנטביליים מאשר ענף שלא יכול לשלם משכורות גבוהות לעצמו כמו בהייטק".
סרחיו מעלה את אחת הבעיות של החקלאות בארץ: "הורידו חלק מהמכסים של היבוא, אבל הפיצוי שניתן לחקלאים עקב כך אינו מספיק". הוא מדגים את המשבר בענף החלב עם פתיחת יבוא החלב מחו"ל. "כל ענף החלב עלול להיפגע מזה: הרפתנים, המחלבות וכל המפעלים שמייצרים גבינות. אני מקווה שזה יהיה לזמן מוגבל עד שיעבור זעם, ונמשיך לייצר מוצרי חלב בארץ". עוד גידול שהוא מציין – החיטה. "לצערנו אנחנו לא יכולים לסמוך על עצמנו בנושא הלחם. ייצור החיטה בארץ הוא בסך הכול עשרה אחוזים מהתצרוכת בארץ. זה מאכל יסודי והאוכלוסייה גדלה מאוד. מייבאים חיטה לארץ בעיקר מאירופה. בעבר היינו מייבאים מאירופה, ארצות הברית, דרום אמריקה ואוסטרליה. אבל מחירי ההובלה התייקרו מאוד, לכן יש העדפה לייבא ממקומות קרובים יותר. אוקראינה היא אסם התבואה של אירופה. היינו מייבאים הרבה משם ומארצות אחרות בגוש המזרחי".
והוא מסכם: "לדעתי חשוב מאוד לעבד את האדמה כדי לשמור עליה. וכמובן האספקה של המזון היא דבר מאוד חשוב; יש צורך להבטיח את אספקת המזון בכוחות עצמנו. לכן לדעתי צריכות להיות תמיכה ופתיחות של הממשלה ושל הגורמים מגבוה. צריך לתמוך ולקיים את המשך העבודה החקלאית, גם כדי לתת פרנסה לישראלים וגם לשעת חרום. חייב להיות פה מזון שמגדלים בארץ".
