יבול שיא
הרפת והחלב
רחמים גבאי בחממת עגבניות

האחים לבית גבאי – מושב בית עזרא

5 דק' קריאה

שיתוף:

נשמתם, גופם ונפשם של רחמים ומשה גבאי נטועים היטב באדמה, בטבע, בחקלאות, במדינת ישראל ובמשפחתם. כל אחד מהם בחר לעשות חקלאות אחרת, רחמים – מתמקד היום בגידול ירקות בבתי צמיחה ובגידול פלחה ולעומתו משה שמתמקד בגידול ירקות בשטח פתוח

רחמים, בנם הבכור של צלחה ויהושוע, נולד בינואר 1942 במחוז קרמנשאה שבמערב איראן, וגדל לתוך ילדות עשירה, מחבקת ומוגנת. בהיותו בן 3 עקרה המשפחה ועברה להתגורר בטהרן עיר הבירה של איראן, המעבר מהמרחבים הנעימים של אחוזת אליאס אל בית קטן וצר נראה בתחילה כהרעת תנאים אך מבחינתו של רחמים נפתחו לפניו אפשרויות אין ספור, החל בבית הכנסת הגדול בו הועסק אביו כגבאי ושמש, מקום מפגש לקהילה היהודית התוססת, המשך בבריכת דגי נוי שהיתה בחצר הבית והקסימה את הילד הקטן וכלה ברחובות השוקקים מסחר וחיים בעיר הגדולה.

משה, הבן השלישי למשפחת גבאי נולד ב-1948 בטהרן, והיה בן שנה וחצי כשעלתה המשפחה לישראל.

מאז ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל הפכו חיי היהודים בעיראק (המדינה השכנה לאיראן), לקשים עד מאוד. השלטונות העיראקים הכבידו ידם על היהודים ואף אסרו עליהם לעזוב את הארץ. למרות העונשים החמורים הצפויים למי שייתפס המשיכו יהודים רבים לעזוב את עיראק בעיקר דרך איראן. מעצם היותו של יהושוע, אביהם של רחמים ומשה, עמוד תווך בקהילה – עזר הוא לרבים מהיהודים במצוקתם.

בתבנית ראשית חייהם של רחמים ומשה נוצקו ערכים עמוקים אותם ניתן למצוא בכל דרכי התנהלותם עד עצם היום הזה: עזרה לזולת, ראיית הטוב והמיטיב בכל אחד ובכל מצב, הסתפקות במועט ונתינה לפרט ולכלל.

אל הארץ המובטחת הגיעה המשפחה בשנת 1950 ישר למעברת בית ליד. כל משפחה קיבלה אוהל ובו מיטות. מלבד המיטות לא היה כלום, שממה שעמדה בניגוד גמור לעושר ולרבגוניות שהיו מנת חלקם בטהרן.

מבית ליד הועברו העולים החדשים למושב אשדוד א', הוא מושב בית עזרא של היום.

רחמים הבכור לקח על עצמו יחד עם הוריו את האחריות לפרנסת משפחתו, "הגיעו מדריכים חקלאים שלימדו אותנו לעבד את האדמה ולגדל בעלי חיים". רחמים הצעיר היה משכים קום, עובד במשק המשפחתי, ממהר להגיע ברגל לבית הספר ולאחר הלימודים חוזר לסייע בפרנסת המשפחה. בשלב מסוים חייבה מלחמת ההישרדות היום יומית את רחמים, כבן הבכור, להפסיק את לימודיו ולדאוג לעבד את אדמת המשפחה בנוסף לעבודות חקלאות נוספות.

שני דונם קיבלה אז כל משפחה, "מי היה מאמין שכעבור 73 שנה אמשיך לעבד את אותם שני דונמים" אומר רחמים ומוסיף: "לדאבוני הרב אותה מדינה שתמכה ועודדה אותי לעבד אדמתה מצרה היום את צעדיי".

כלי העבודה העיקרי באותם ימים היה חמור או ליתר דיוק אתון שהצטיינה בסיבולת גבוהה ובשקדנות. בבוקר עובדים, שותלים, זורעים, משקים, מדשנים וקוטפים ולעת ערב, לאורו של פנס הרוח, מעמיסים את העגלה הרתומה לאתון בקציר אותו יום ונוסעים לאשקלון למכירת התוצרת.

כשהגיעה העז הראשונה לבית משפחת גבאי כה דאגו שמא תיגנב ששיכנו אותה אחר כבוד בתוך בית המשפחה שגודלו 48 מטרים והוא מכיל שבע נפשות ועכשיו גם עז!

 עם הזמן הפכה העז לשלוש עיזים ושתי כבשים שהביאו נחת, פרנסה ואוכל לבני משפחת גבאי. העדר הקטן שוכן בפחון שנבנה בחצר.

בוקר אחד התעוררו בני המשפחה לחורבן אמיתי, העדר הקטן נגנב כולו. "באחת התפוררה תחושת הביטחון, כולנו התאבלנו על המאמצים, העבודה הקשה והזיעה הרבה שניגרה לשווא, כל עמלנו נגנב בידי הפדאיון, לא ידענו מהיכן נשאב כוחות כדי לקום ולהמשיך"…

הימים והשנים מספרים על תהפוכות רבות שעברו על המשפחה, למרות זאת המשיכו באמונה, התמדה ונחישות בעמל יומם ובנו משקים חקלאים לתפארת.

בן 21 בלבד רכש רחמים בית קטן סמוך לבית הוריו. כבר אז ידע לבחור בנחלה שאדמתה חולית "כל חקלאי יודע כי באדמה שכזאת היבול יקדים". ועכשיו "בשלה העת להקמת משפחה". רחמים ושושנה גבאי באו בברית הנישואין וקבעו מקום מושבם במושב בית עזרא. שושנה עזר כנגדו, ידה בכל והיא עוזרת ומסייעת בגידולים החקלאים המגוונים שגידל רחמים לאורך השנים.

בתחילת הדרך גידל רחמים ירקות בשטח הפתוח ובמשך שנים רבות אף עסק ביצוא של פלפל וסייפנים. בהמשך עסק המשק בגידולי תעשיה לסנפרוסט: ברוקולי, כרובית וקישואים. גם לול לפטם היה במשק ואפילו כרם מאכל  ורימונים מהזן וונדרפול גידלו.

"כל עשור עשיתי שינוי; שינוי הוא תמיד התקדמות מבחינתי. היתי חולם בלילה וקם להגשים את חלומותיי". בעבודה קשה מאוד ובתלאות רבות הגשים רחמים את חלומותיו. "כשיורד הגשם אני צועד בשדה בשמחה, כאילו אני השתיל השותה את מימיו". היום מגדל רחמים עגבניות בבתי צמיחה ופלחה.

ארבע ילדים גידלו רחמים ושושנה ולהם נכדים ואף נינים. יובל נכדם הצעיר, בן 6, קשור לאדמה ולחקלאות מהיותו תינוק, מלווה את סבא רחמים בכל העבודות במשק. אם תשאל אותו, את יובל, איך לגדל עגבניות ברי לך שידע לתת תשובה מפורטת.

משה גבאי הוא אחיו הצעיר של רחמים, הבן השלישי של צלחה ויהושוע.

יחד עם רחמים אחיו הבכור מיהר משה הילד בכל יום מבית הספר לעבודה הרבה שחיכתה להם במשק המשפחתי, ירקות, עיזים, תרנגולות ושאר גידולים. כך נקשרה נפשו בחקלאות.

משה שנשא לאישה את כרמלה קבע מושבו בבית עזרא, מרחק שני בתים מבית אחיו הבכור רחמים. "התחלנו בגידול ורדים, כרמלה ואני, שני דונם בתי צמיחה של ורדים שהצריכו חימום ועבודת כפיים רבה".

משה גבאי בשדה הכרובית
רחמים בשדה כרובית

קשה עד בלתי אפשרי להמשיך ולהחזיק משק חקלאי כשאתה לוחם ורחוק מהבית. כשחזר משה ממלחמת יום כיפור, החליט יחד עם כרמלה לנסות את מזלם בעיר הגדולה, הם פתחו חנויות לירקות בראשון לציון וברמת גן ואף עברו להתגורר ברמת גן. החנויות הצליחו ולמרות זאת "לא הייתי שמח" אומר משה, "הייתי חולם מתי אני חוזר למושב". הצלחה אינה נמדדת בעושר כי אם באושר ואושרם של כרמלה, משה והילדים היה ועודנו במושב, בין רגבי האדמה והגידולים החקלאיים.

מאז ועד היום מגדל משה ירקות בשדה הפתוח, קישואים, פלפלים, עגבניות, פול, במיה, חצילים וכרובית ועוד ועוד… לפני כשנתיים הצטרף אורן, הבן, אל אביו והם מעבדים יחד את האדמה. יחד הם מגדלים כ 300 ד' ירקות בשטח הפתוח. משה ואורן בנו מציינים שבכל השנה הם סובלים ממחסור כבד בידיים עובדות ובמיוחד עכשיו. נכון יש מתנדבים "אנחנו מעריכים מאוד את ההתנדבות של אנשים שמגיעים וקוטפים ומעשבים ובאמת עובדים קשה" ולמרות זאת "החקלאות והחקלאים זקוקים לעובדים מקצועיים שזוהי עבודתם".

ארבעה ילדים למשה וכרמלה וחמישה נכדים.

כשאני שואלת את משה אם היום היה עושה משהו אחרת? הוא עונה: "נולדתי לחקלאות, אני לא יכול לשבת לראות טלויזיה, אני יוצא לשדות,אני אוהב את האדמה הזאת, את קולות הציפורים המצייצות, את האוויר הפתוח, כאן אני חי באמת. למרות שהעבודה קשה מאוד בעיקר בשטח הפתוח, עליות וירידות במחיר, במצב התוצרת, בכוח האדם. אני מתמודד עם המון דברים שלא קשורים לאהבתי את עבודת האדמה רק שעל מנת להתפרנס ממנה אני חייב להתעסק בהם, ולמרות זאת, גם היום אני בוחר כל בוקר בעבודת האדמה".

המתנדבים באים
המתנדבים באים

מלחמת חרבות ברזל תפסה את רחמים ומשה כשהשדות מניבים ובתי הצמיחה שתולים. מושב בית עזרא נמצא, כל השנים, בטווח הרקטות וסופג התרעות ואזעקות רבות. כמו כל החקלאים גם הם נותרו ללא עובדים ונעזרים במתנדבים הרבים שמגיעים ועוזרים ככל יכולתם. בני המשפחה התגייסו כולם לעזרה ובדומה לרחמים ומשה הילדים גם הם חוזרים מבית הספר או מעמל יומם ומסייעים בעבודה הרבה שיש במשק.

"עם ישראל – לא נרדמים בלילות על מה שקרה, כל חטוף וחטופה, כל הרוגה והרוג אנחנו מרגישים שאלו ילדינו, בשר מבשרנו, הכאב והמועקה אינם מפסיקים ומלווים אותנו יום יום, שעה שעה".

ניתן לספר עוד רבות על פועלם של בני משפחת גבאי. אהובים וידועים הם בטוב ליבם ובאכפתיות שלהם. מדריכים וחוקרים חקלאיים עולים אליהם לרגל: "החיים הם האוניברסיטה הטובה ביותר" אומר רחמים ומחייך.

משפחת גבאי נטועה עמוק באדמת בית עזרא, חקלאים משכמם ומעלה, מעבדים את אדמתם ואוהבים את יציר כפיהם הצומח מהשדות.

2 תגובות

  1. כל כך מעניין לקרוא על מסע חייהם של מישפחת גבאי האהובה.
    ועכשיו אני מבינה מהיכן רחמים יודע פרסית.
    גם את אורן למדתי להכיר לפני חג פסח בזמן מכירת הפול.
    שהשם יתן לכם פרנסה בשפע משפחת גבאי היקרה.

  2. אנשים יקרים שלמרות כל הקשיים עדיין נאחזים באדמה, זאת ציונות. אשריי העם שאלו הם בניו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אבי לב כבר בן 83 ולאורך שנות חייו, גם כשעבד כשכיר במשך 34 שנה ב"האחים מילצ'ן", תמיד היה חקלאי ופרדסן * לפני כחודש השיק את "לב של חקלאי" – ספר זכרונותיו, מנעוריו כחקלאי וכאחיו
10 דק' קריאה
אני כותב כמה ימים לפני יום הזיכרון לחלל צה"ל ויום העצמאות. מלא רגשות ובעקר תפילות – אני מאחל לכל החטופים לחזור הביתה מהר, שכוחות הביטחון ישמרו על השלום ועל עצמם, שכל הפצועים והמשפחות שעברו
3 דק' קריאה
במושב משֹואות-יצחק בדרום יש שתי אנדרטאות זו לצד זו – האחת לזכר הנספים בשואה והשנייה לזכר הנופלים במלחמות ישראל * אבנר חורש – מורה דרך וחבר המושב דור שני – מספר על תולדות היישוב,
6 דק' קריאה
שחקנית החיזוק בת ה־107 שבוחרת להסתכל קדימה * תמיד מעדיפה לראות את הכוס החצי מלאה  השבוע סיפר לי מושבניק שלא מזמן הוא חגג יום הולדת 70. איחלתי לו מזל טוב ושאלתי איך חגגו. בקול
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן