יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 01 28 131435

"העובדים הם מספר אחד בעלות הגידול"

4 דק' קריאה

שיתוף:

איתי גל מעיד על עצמו: "אני בוגר הפקולטה של החיים. לא למדתי חקלאות. רק תוך עבודה בשדה למדתי-הבנתי כיצד גדל צמח, על איזו אדמה לגדל"

צילום תמונה ראשית: מיכל זיו חורש

איתי גל הוא מוותיקי החקלאים בערבה התיכונה. מאז שנת 1995 אוחזים איתי ורעייתו רינה, משק חקלאי עצמאי. ואולם שנים לפני כן, בשנת 1972, בהיותו בן 6, בא עם הוריו מהקיבוץ שבו נולד, חולדה, למושב עין יהב, ושם הציב יתד נטועה עמוק באדמה. לאורך השנים הפכו איתי ורינה הורים לארבעה בנים.

 הסיפור האישי שלהם מובא במסגרת נפרדת בכתבה זו.

איתי שגידל בראשית הדרך בערבה, כמו רבים, פלפל מובחר, קרא נכון את המפה וכשהתברר שהירק הזה אינו עוד בבחינת הצלחת גידול לפרנסה ראויה, שינה את תבנית העבודה והשקיע בענפים שהם בעיניו נישה ייחודית.

"החלטתי לגדל מלפפון-בייבי ומלון בעונות שונות בשנה. ערכתי לעצמי ניהול סיכונים, במטרה לא להפסיד כסף, אלא ליהנות מפרי עמלי בחלונות זמן לאורך השנה". לאיתי גם חלקת גידול של פלפל.

אתה שואל אותי אם אני רואה ברכה בעמלי? משיב איתי לשאלתי ואומר: "אני עובד קשה. אני אוהב את הגידול ואת האדמה. אחרת לא הייתי חקלאי. יש לי אכזבות מהברכה יותר מהעמל. בסופו של יום אתה צריך לעבוד ולייצר. אין ביטחון שבעצם השתילה – תתפרנס".

איתי גל התייעל לאורך השנים. הוא מבצע בגידול המלפפונים הדליה עם קליפס, שמחליף הדליה ידנית – מכשור מתקדם מתוצרת ספרד בשם Tomsystem  ש"חולל אצלי מהפכה של ממש במשק והשימוש בו מביא לחיסכון עצום בכח אדם".

לאיתי גל תפיסת עולם חקלאית משלו. "אני לא מחפש לעשות מכה ולהרוויח בענק. יצרתי מוצרים שאיתם אני הולך לרשת השיווק וקבענו מראש שאקבל מחיר אחיד לתוצרת שאשלח אליהם. לא אתעלם שהיו פחדים בראשית הדרך, אבל בהמשך אני עומד באיכויות המוצרים והם עומדים במחיר שקבעו מולי. אני יכול לומר שעבודתי מול רשת השיווק ראויה. שנה חמישית ברציפות שאני משווק את התוצרת שלי ל'שופרסל', ואני מעביר אותה למרלוג (מרכז לוגיסטי) בשוהם".

יש לו לאיתי גל בטן מלאה על התייחסות המדינה לחקלאות. "האם המדינה רואה בחקלאות נכס או נטל. חייבים בכל דרך לתחזק את החקלאות המקומית. תראה, אפשר להביא עגבנייה מעזה או מטורקיה. אין לי בעיה להתמודד מול יבוא, אבל לא בדרך שהמדינה מכתיבה: עלות מים, עובדים זרים. אתה לא יכול להשוות בין חקלאי בטורקיה לבין חקלאי ישראלי. העובדים הם מספר אחד בעלות הגידול. חקלאות לא יכולה להסתמך על כוח עבודה נקודתי. לוקחים עובדים ממדינה אחרת ומניחים אותם על שכר ישראלי ומשלמים להם ימי חופש, פנסיה, תנאים סוציאליים. מביא מבחוץ ומשווה לפועלים זרים שעובדים בישראל ונהנים מתנאים מפליגים בעבודתם בארץ".

מדגיש: "מי חופר תעלות בגלבוע או בנת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים) בתל אביב? סינים. נכון. החברה הסינית שמעסיקה אותם משלמת להם. לא יכול להיות שמכניסים זרים לתקופה מוגבלת ודואגים להם בתנאי העבודה".

המלפפונים של איתי
המלפפונים של איתי

איתי למד חקלאות במהלך שנותיו בתחום. "אין סמסטר שמלמדים בו מה קורה בחקלאות. המושג ניהול סיכונים לא קיים בתחום הלימוד. אני בוגר הפקולטה של החיים. לא למדתי חקלאות. רק תוך עבודה בשדה למדתי-הבנתי כיצד גדל צמח, על איזו אדמה לגדל. רוב החקלאות בארץ מבוססת על ניסוי וטעייה. איזה זנים לגדל, מה להשקות. כן לאוורר, לא לאוורר. אתה בוחן מזג אויר שש שנים לאחור, אתה חי בהתחממות גלובלית ואתה חייב להמשיך להיות דינאמי".

"מה מציק לי? לא רובריקה אחת. חקלאות שיצאה מהבנה לאומית. המדינה חייבת לחשוב שחקלאות זה ביטחון תזונתי ופרנסה בפריפריה. איך מדינה רוצה שתהיה חקלאות. אסטרטגית אי אפשר לוותר על חקלאות. לכן צריך מחיר מים נוח לחקלאי, יותר עובדים. המדינה מטילה עלי עלויות ורוצה שאוכל להתחרות מול העגבנייה הטורקית. הבסיס כלל לא שווה. אין לי שום עניין לריב עם אסטרטגיה לאומית. יש פתרונות אחרים לתעסוקה. תראה, רוב השנים השמש בערבה הורגת אותנו. על 40 דונם שלי בשדה תן לי להקים מערכת סולרית ואין לי יותר צורך בעובדים זרים. אייצר חשמל בערבה וארוויח מזה. בל נשכח, אנחנו מטרים ספורים מהגבול עם ירדן. אני לא צופה עתיד מזהיר כל עוד החקלאות אינה אסטרטגיה לאומית. אבל אני אופטימי. אני חושב שיש בארץ חקלאים ברמה מאד גבוהה. בעלי ידע מקצועי ומנטליות, ותקוותי היא שבחלונות הגבוהים יתייחסו אחרת לחקלאות".

קובע: "בצורה פשוטה אפשר בהחלט לתת לחקלאים אפשרות להצליח ולהפוך את החקלאות לעוגן של ביטחון תזונתי. צריך צעדים בונים שיאפשרו תחרות ופרנסה הוגנת מחקלאות. כי מי שייצא מהתחום לעולם לא יחזור אליו".

מסכם: "כשאתה מגיע לשערי מושב עין יהב אתה רואה שלט גדול שעליו נכתב: 150 משקים חקלאיים. אתה יודע כמה ירקנים נשארנו. אולי 25-30 פעילים". אתה שואל אותי מי מארבעת ילדיי ימשיך את דרכי? אין סיבה לגור בערבה אם אין לך את הבנים. אבל אתה חייב שהם יבואו רק במחשבה שהם יינשאו ויבואו לכאן לגדל ולחנך את הילדים שלהם".

היו לו 32 תאילנדים, נשאר רק עם 12

איתי גל בן 57. נולד בקיבוץ חולדה כשהסב והסבתא שלו היו ממקימי הקיבוץ. אביו, חולדאי במקור. איתי נשוי לרינה, המכהנת בששת החודשים האחרונים כמנכ"לית המועצה האזורית ערבה תיכונה. היא החליפה את מור זילברשטיין, המתמודד על משרת ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה. קודם הייתה מנהלת בסוכנות היהודית בתחום קליטת תושבים בישובי הערבה: פארן, עידן, חצבה, עין יהב וצופר. איתי ורינה הורים לארבעה בנים, שעדיין לא הקימו משפחה. הבכור אמרי, בן 26, מוזיקאי, לוחם כרגע בעזה בחטיבת הצנחנים. "מהיכן שאבתי את השם אמרי? נחמיה ג', פסוק ב'. אמרי היה מבוני חומות ירושלים". הבן השני נבו, בן 24, השתחרר מצה"ל ולומד בתל אביב לימודי משחק בסמינר הקיבוצים. הבן השלישי יוגב, בשירות סדיר באזור יהודה ושומרון. הבן הרביעי למשפחת גל: יוחאי, לומד במכינה עין פרת בכפר אדומים.

"שאלת, מי יירש אותי? זו שאלה מורכבת. לבוא לבד לערבה ולהמשיך בחקלאות? לא. רק אחרי שתינשא ותקים משפחה. אני חושב שאחד מהבנים, אולי, ימשיך את דרכי".

לאורך שנים העסיק איתי גל 32 עובדים זרים כשברשותו 32 ויזות. "הרבה ברחו, הרבה חזרו לתאילנד עם פרוץ המלחמה. נשארתי עם 12 תאילנדים. ברור שזה לא מספיק. עצרתי שתילות חדשות. יש לי 150 דונם של חקלאות וצריך לטפל בהם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן