"הפרחת הארץ היא ציונות"

כל מי שיוצא עם מאיר פרנק לשוטט קצת בסביבה, מתעשר בידע רב בבוטניקה – כי מאיר יודע לזהות צמחים ועצים, ולנקוב בשמותיהם העבריים ו/או הלטיניים ● מאיר ובנו אופיר הם שתלני הדרים ואבוקדו, ואופיר מגדל גם אננס

ילדות ונעורים – ילד טבע בעיר

 מאיר, חבר מושב עין ורד בגוש תל מונד שבשרון, נולד בעיר גבעתיים. סבו מצד אימו עלה ארצה בשנות העשרים של המאה העשרים. מצד אביו מאיר הוא דור חמישי בארץ.

כאשר מאיר נשאל מתי הגיעה משפחתו לארץ, הוא עונה: "באמצע המאה ה- 19, בדיוק בזמן בו התגלה זן השמוטי ביפו, באבו כביר, בפרדס של אנטון איוב". ומיד מקבל השומע שפע של מידע על תפוז זה. איך מפרי באלדי קטן ורב גרעינים נוצרה מוטציה טבעית והתקבל  תפוז אליפטי, ללא גרעינים ונוח לקילוף.

מאיר למד בבית הספר היסודי "גורדון" בגבעתיים, והיה ילד די שובב. אבל כבר אז נמשך אל הטבע והחקלאות. מספר מאיר: "שיעורי החקלאות התקיימו בחלקה ליד בית הספר. בהדרכתו של המורה שלום גור אריה (שהיה גם צייר), גידלנו צנוניות, עגבניות ועוד ירקות. בט"ו בשבט שתלנו עצים בסביבות בית הספר וברחבי היישוב גבעתיים הצעירה. מאוד אהבתי את שיעורי המולדת; אני זוכר שלמדנו על מקומות בארץ, כמו נחל התנינים שנראה לי אז רחוק, כמו מעבר להרי החושך. למדנו על אישים – על יהושע חנקין שרכש אדמות, וגם ביקרנו בכפר יהושע שהוקם על שמו".

לאחר סיום בית הספר היסודי, בהמלצתו של מורה לטבע בשם ברוך, החל מאיר ללמוד "בבית הספר לגננות ושתלנות" בפתח תקווה. ארבע השנים בבית הספר הקנו לו יסודות חשובים מאוד בתחום זה. הוא מציין לטובה את המורים גיסיה סולקיס המורה לבוטניקה, דוד זיידנברג  שלימד צמחי נוי, פרופ' גינדל שלימד יערנות, ומנהלת בית הספר המיתולוגית רבקה ברייזמן ועוד מורים רבים וטובים. ולאחר ארבע שנות הלימוד היה  ברור למאיר שזה יהיה מקצועו בעתיד.

שירות צבאי ירוק

לאחר סיום הלימודים התגייס מאיר לצבא, והתנדב לשירות בנח"ל, הוא וחבריו לגרעין "שקמה" מקן בורכוב בגבעתיים, שיועדו להשלים את קיבוץ ארז. בתחילה הגיעו חברי הגרעין להכשרה בנחל עוז למשך חצי שנה. מאיר יצא ללמוד בקורס מטעים במדרשה החקלאית של הנח"ל, שהיתה אז במחנה 80 ליד פרדס חנה. לאחר מכן עבר עם חבריו להיאחזות "גרופית" בערבה (שהפכה לקיבוץ לאחר ההתאזרחות). בהיאחזות על הגבעה הצחיחה כמעט לגמרי חיו חברי הגרעין הצעירים יחד עם סגל מפקדים, צעיר גם הוא. מאיר עבד בגן הנוי ואחד הפרויקטים היה שתילת עצי תמר. שנים רבות לאחר מכן יכלו הנוסעים בכביש לאילת לראות את עצי התמר הללו על הגבעה.

כאן יש לציין את רעיה, חברתו של מאיר ולימים אשתו. רעיה היתה חברת גרעין "בזק" ששירת גם הוא בהיאחזות, אבל בצפון. ומאיר היה נוסע בכל חופשה באוטובוסים ובטרמפים מקצה הארץ בדרום, מהיאחזות גרופית, אל קצה הארץ בצפון, להיאחזות אלמגור.

המשך השירות הצבאי היה בקיבוץ "ארז" בדרום. וגם שם תרם מאיר מכישרונו בתחום הנוי. לימים קיבוץ ארז, (אשר בעוטף עזה),  הקים בשותפות עם הקיבוצים אור-הנר וברור-חיל את "מטעי השקמה", אשר מגדלים פרדסים ומטעי אבוקדו במקצועיות רבה עד קו הגבול. ומאיר מעיד: "עבורי זוהי סגירת מעגל. כמובן שיש לי סנטימנטים אליהם, ואני שמח לספק להם  שתילים מן המשתלה שלי".

בעין ורד

עם השחרור מהצבא בשנת 1966, (בתקופת המיתון), החל מאיר לעבוד כפועל במשתלת פרחים במושב משמרת. הוא היה לן בעין ורד אצל דודתו זהבה ז"ל, והיה נוסע בכל יום לעבודתו במשמרת באופניים. תוך כדי עבודה זו הוא נבחן  מטעם משרד העבודה וקיבל תעודה של "גנן מוסמך". אגב, על תעודה זו חתם שר העבודה דאז, יגאל אלון ז"ל.

בשנת 1968 מאיר רכש משק בעין ורד, ונישא לרעיה.  שם נולדו שלושת ילדיהם: רותי, שעובדת עתה בחברת "חלל תקשורת"; ענבל שעובדת בבית ניהול השקעות; ואופיר, שהוא בן ממשיך ועובד עם אביו במשק. רעיה נפטרה לפני כתשע שנים ממחלה. שלושת ילדיהם חיים עם בני משפחותיהם בעין ורד, ליד מאיר. אופיר גם מגדל אננס באופן עצמאי, עם חבר שותף מהמושב.

תולדות המשתלה

המשתלה בעין ורד הוקמה בשנת 1968. מאיר עבד בה עם רעיה, שנולדה בשדמות דבורה והיתה בתו של שתלן. מאיר מספר ש"רעיה היתה שתלנית מעולה, עם ידים טובות להרכבות עצים וטיפול בשתילים במיומנות ובמהירות". בתחילה היו להם במשתלה מאות זנים של ורדים לנוי. ומהר מאוד הם עברו להיות משתלת הדרים. במשך השנים התפתחה המשתלה והתרחבה. הם החלו להיעזר בשני פועלים – האחד מעזה והשני מתאילנד. עתה מאיר מעסיק חמישה פועלים. כל שתיל במשך תהליך ייצורו במשתלה, זוכה ל-20 עד 25 טיפולים. לפיכך יש צורך בימי עבודה רבים מאוד במשתלה. לדברי מאיר "אין די הקצאות של עובדים. יש לציין שהעובדים התאילנדים רוכשים מיומנות רבה, והם מתאימים לעבודה במשתלה. אבל לצערי, זמן השהות שלהם בארץ מוגבל על ידי השלטונות. ויש צורך לפחות שנה, כדי להכשיר פועל חדש ומיומן".

מוסיף מאיר: "בשנות השבעים של המאה העשרים היו עשרות משתלות הדרים בארץ, ומשתלות גוש תל מונד  נחשבו לאיכותיות ומקצועיות במיוחד, ואכן הן שרדו עד היום".

בתקופת השיא של הפרדסנות, בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה, היו כ-420,000 דונם. גידלו בהם מה שנקרא 'זני נפח', בעיקר שמוטי (תפוזי יפו, Jaffa), ולנסיה, קצת טבוריים, קצת אשכוליות. כיום יש בארץ כ- 170,000 דונם פרדס, שעיקרם זני קליפים ייחודיים. הבולט ביניהם הוא הזן 'אור'. זן זה פותח במכון וולקני על ידי ד"ר עליזה ורדי ז"ל, שהיתה מומחית בהשבחה ופיתוח זנים ע"י הכלאות והשראת מוטציות. כיום עובדים על פיתוח זנים רבים נוספים, על מנת להתאימם לדרישות השוק – ארומה, מיציות של הפרי, צבע הפרי, קילוף, חוסר זרעים בפרי, עונת קטיף ועוד".

מאיר ובנו אופיר מייצרים גם שתילי אבוקדו.

תהליך ייצור השתילים

במשתלה של פרנק מכינים שתילים לפי הזמנת הפרדסנים ובהמלצת מדריכי שה"ם, (שירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות). מכינים כנות מזרעים  רב-עובריים כגון חושחש, וולקה, C-35, טרוייר ועוד. לכנות יש השפעה על טיב הפרי, גודלו, ההבכרה, עמידות למחלות ועוד פרמטרים רבים – לפיהם בוחרים את הכנה המתאימה לאזור, לטיב הקרקע, לאקלים וכו'. על הכנה מרכיבים את הזן הרצוי בהתאם להמלצות.  לדברי מאיר "המדריכים של שה"ם מעולים, יש היום חילופי דורות, ומדריכים חדשים צעירים, בעלי ידע רב, הצטרפו לצוותי ההדרכה". יש לציין שייצור שתילים ומכירתם דורש רישיון משתלה מסודר מטעם "השירותים להגנת הצומח". על משתלת ההדרים לעמוד בקריטריונים, ביניהם בית רשת סגור, מוגן בפני חרקים (רשת 50 מש). מי שנתן את הצו לגדל בבית רשת סגור היה שר החקלאות בשנות השמונים אריאל שרון ז"ל.

חומר הריבוי לצורך הרכבה מתקבל מ"בית הגרעין" הנמצא בגילת בדרום, עליו אחראית "מועצת הצמחים – ענף ההדרים". כמו כן היא אחראית על המכון להדברה ביולוגית בבית דגן. שם מבצעים מחקרים בתחום האנטומולוגיה ומאקלמים חרקים מועילים להדברה ביולוגית, וכן היא אחראית להדברת זבוב הפירות.

כל "עין" (ניצן) שמרכיבים מקורו רק בגילת. שם נמצאים עצי אֵם הנקיים מווירוסים ווירואידים. על השתלנים חובה להרכיב חומר מאושר בלבד. עם לקיחת הרכב לצורך הרכבה מתקבל אישור רשמי של "הגנת הצומח".

השתילים המורכבים גדלים במשתלה במשך כשנתיים בתוך עציץ נקוב, כדי שהשתיל "יראה" את הקרקע. (הם נפקדים במשתלה לפני טו' באב, 45 ימים לפני ראש השנה), וכך השתילים שנמכרים לפרדסנים נחשבים כבני שנתיים לצורך מניין שנות העורלה עם נטיעתם בשטח. יש להתחשב בהלכה גם בנושא שנת השמיטה. בשנת השמיטה, כידוע, לא ניתן לזרוע ולייצר שתילים, אלא רק לטפל באופן מינימלי בשתילים שנוצרו בשנה הקודמת. לפיכך, כמובן, לא ניתן לשווק שתילים לנטיעה בשנה זו.

גאווה – הפרחת הארץ היא ציונות

השתילים מן המשתלה של פרנק נטועים בפרדסים ממטולה בצפון ועד יהל בדרום. ומאיר מסיים בנימה אישית: "אני חש שאני עוסק במלאכת יצירה. העץ מתחיל בזרע, ממנו יוצא נבט, והוא מורכב ומטופח במשתלתי עד שנוצר שתיל מוגמר עבור הפרדס. הגאווה שלי היא לראות פרדס מניב בשפע של פירות איכותיים במקומות שונים בארץ – בעוטף עזה, בעמק החולה, בערבה ובשאר חלקי הארץ. זה הסיפוק שלי. אין תחליף לזה. לדעתי הפרחת הארץ היא ציונות".