"חקלאי שנהרג לו עובד, כל החקלאים שמסביבו פשוט נשארים באותו רגע בלי עובדים"● כשבאו וסגרו לנו את המשקים פיזית, נעלו את השער עם העובדים בפנים"●"בסוף מי שמחליט מה קונים זה רמי לוי, כי אין לנו שוק משוכלל"

אלו רק חלק מהתחושות הקשות של חקלאי עוטף עזה שעלו ברב־שיח שערכנו עימם באזור

בפרוס השנה העברית תשפ"ג החלטתי להוקיר חבורה נפלאה של חקלאים בחבל ארץ רווי אש ודם, לאורך שנים רבות. עובדי האדמה בחבל אשכול חשופים לטרור מארגוני מחבלים בעזה ובלית ברירה גם מפעילות רחבת היקף של צה"ל לסיכול פעולות איבה.

לקראת החג כינסנו קבוצת חקלאים מישובים בעוטף עזה לרב-שיח על בעיות היום-יום ומצוקותיהם המעיקות בניסיונם ורצונם לקיים חיי משפחה ופרנסה בכבוד רב.

בחדר הישיבות של המועצה האזורית אשכול הפגשנו שישה: ארבעה חקלאים ושתי חקלאיות מקיבוצים ומושבים.

המשתתפים: אילן יוחנן, מגדל ירוקים במושב עין הבשור, עשרים שנה חקלאי, דור שני; אחי סיטבון מגדל ירקות בבתי צמיחה במושב דקל, ממפוני ימית; יוחי קופלר, מרכז גד"ש קיבוץ עין השלושה; ערן שדה, מגדל עגבניות שרי על 50-70 דונם במושב יבול; הילה פנלון, מגדלת זרעים על 30 דונם בבתי צמיחה במושב נתיב העשרה; עפרה רז, אחראית תחום הגנת הצומח, 30 שנה בקיבוץ נירים.

חקלאיות וחקלאים אמיצים בישובים הפרושים בעוטף עזה –

מערכת הירחון החקלאי "יבול שיא" מקדמת אתכם בברכה ומודה לכם על היענותכם המהירה להשתתף ברב-שיח ייחודי, כל כולו חקלאות בחבל ארץ שמתפקד שנים תחת אש בלתי פוסקת של ירי מעזה ומבצעים צבאיים של ישראל.

אני שמח, אפילו נרגש להציג בפניכם את האיש שלצידי, שנענה ברצון ליטול חלק כמראיין אורח במפגש הזה. זה יוסי ישי, מי שהיה 13 שנה מנכ"ל משרד החקלאות ונחשב – גם בעת שעבד במשרד הממשלתי וגם לאחר מכן בתפקידים ציבוריים מגוונים – כדמות מוערכת מאד בקרב הציבור החקלאי כולו וגם בקרב ציבורים רבים אחרים.

יוסי, בעל רפת חלב משפחתית במושב גילת בנגב.

הרשו לי להודות לחברי, אחי סיטבון מהישוב דקל, שהיה יועץ מקצועי בהכנת המפגש הזה.

אני מבקש להודות גם לבתי אורלי, שהסכימה בלא היסוס לתרום את חלקה לאירוע.

עוד תודה אחת: לדודי אלון, סגן ראש המועצה האזורית אשכול, שהסכים להעמיד לרשותנו את האולם הזה.

אבקש מאורחנו, יוסי ישי, לפתוח את הדיון ולהציג את הנושא הראשון.

יוסי ישי: הנושא הראשון, המצב הביטחוני והשפעתו על חקלאות העוטף. הציבור לא ער לקשיים בתפקוד החקלאי בשגרה הביטחונית. עד כמה ההגבלות הביטחוניות מקשות על הפעילות החקלאית. תסבירו. תדגימו.

יוחי קופלר, קיבוץ עין השלושה

"ב-22 השנים האחרונות יש כמה דברים שהשתנו לגמרי ואני לא מדבר על מבצעי קיצון: שומר החומות, עלות השחר. השגרה מורכבת מכל טווח שהוא חשוף מערבית לגדר. תיאום יום קודם מהצבא, רק באישור. היום אם אין ביטול, אז יוצאים. לזה כבר מתרגלים אבל זה גם כרוך בהתראות יומיומיות, שאתה על כוונות של מישהו, או לדאוג שעובדת קבוצה גדולה וצריך שיהיה אחראי או מנהל מבוגר עם רכב, ועד כדי דברים תכנוניים. למשל אנחנו מגדלים חסה או בננות, בעיקר בחסה ברור לי שאני לא שותל את החסה מערבית לעין השלושה, בינינו והגבול, כי שם תוך כדי עבודה פתאום שלושה ימים לא יוצאים לעבוד. בגידול כמו חסה זה אומר תשמיד את היבול שלך. זאת אומרת שזה כל הזמן מסתובב, זה כל הזמן נמצא. מערכות מים עם תקלות באמצע הלילה, שלא נותנות לך אישור לצאת. בשנים האחרונות זה נהיה הרבה יותר מורכב. זה לא שאתה יוצא ויורים היום עם הנ"ט. הסיפור הרבה יותר מורכב וההתראות הן ברורות, ומדי פעם, אחת לשבוע-שבועיים – אתה מתקפל.

הילה פנלון, נתיב העשרה

אני, נוסף לזה שאני חקלאית, יש לי עוד עיסוק אחד – אני מרצה על החיים על הגבול. בעיקר לבאים מחו"ל, בעיקר עבור משרד החוץ. לכן העיסוק הזה, באיך נראים החיים שלנו, לא רק במלחמות, הוא קיים כל הזמן. אני זוכרת את ההיסטוריה כי אני מדברת עליה כל הזמן.

הקאסם הראשון שנפל מעבר לגבול לישראל הלגיטימית היה אצלי במשק בשנת 2001, כשהייתי בהריון הראשון שלי, ומאז המציאות השתנתה. היו שנים ארוכות בנתיב העשרה ששגרירות תאילנד החליטה שלכל הארץ יגיעו תאילנדים, חוץ מלנתיב העשרה. ומדינת ישראל לא עשתה כלום בעניין הזה. אמרנו שאם יש משקים של 30 דונם, כל משק מעסיק 15-20 עובדים, כלומר מתבססים על המון עובדים זרים, כי בלי זה אי אפשר לייצר זרעים. זו עבודה מכנית שיוצרת נפח מאד גבוה. וכל מה שקורה סביב העובדים הזרים, אנחנו תמיד אומרים נתיב העשרה יקום וייפול סביב עובדים זרים.

וכשהשגרירות התאילנדית מחליטה שנתיב העשרה הוא מקום שאליו לא מוקצים תאילנדים, הישוב על סף קריסה. היינו עסוקים בלקמבן את המערכת כדי שנוכל להתקיים, ולא הייתה שום מדינה מאחורינו במקרה הזה. אנחנו עובדים עם חברות בין לאומיות, לא כי הם ציוניות, כי אנחנו יודעים לגדל זני ירקות מצוינים. וכל פעם ככל שהמבצעים האלה חוזרים והם מגיעים, החברות עושות את הבדק בית שלהן, האם הן רוצות לשתול אצלנו ויש חברות שהחליטו אם להעביר את זה למקום אחר בישראל, או להוציא את זה מישראל בכלל. יותר ויותר חקלאים יורדים מגידול זרעים, כי לוקחים להם את העבודה. אני אישית, ב"צוק איתן", השתילות שלנו בסוף חודש יולי, שם יודעים מה אתה שותל ואיפה, פתאום הודיעו לי שהתגלו אצלם עודפי מלאי מטורפים שבוע קודם וביטלו לי את כל החוזים באופן גורף, עוד לפני שנחתם החוזה הרשמי. ואני נשארתי בלי עונה, בלי עתיד ובלי פיצוי. וזה התמודדויות בלתי פוסקות. יש לנו 35 חקלאים, כל אחד עם 10-20 עובדים, תלוי בגודל המשק ופתאום מודיעים לך שמשרד הביטחון או משרד החקלאות, מקצה מספר מיגוניות חדשות ואז כולנו מתחילים לעשות קרב מי מצליח לתפוס את המיגונית, כדי שהעובדים יגידו שהמעסיק דואג להם ולא מפקיר אותם לנפשם.

נהרגו לנו במהלך השנים עובדים במשקים, כמובן שכל מוות של כל אדם הוא טרגדיה, אבל מלווה בעוד טרגדיה כי מיד רוב העובדים עוזבים מפחד או מאמונה דתית. וחקלאי שנהרג לו עובד, כל החקלאים שמסביבו פשוט נשארים באותו רגע בלי עובדים.

והפחד הקיומי הזה על החיים שלך, הוא לא רק אם תיפגע או לא, הוא גם איך ייראו החיים שלך ביום שאחרי. כשבאו וסגרו לנו את המשקים פיזית, נעלו את השער עם העובדים בפנים. אתה באותו רגע לא חושב האם יפגע בי טיל בדרך לחממות. אתה חושב איך תשתקם ותסביר מה קרה לך כשאתה יושב עם פקידים שלא מבינים מה זה לא להגיע למשק במשך יום-יומיים או שבוע.

יוסי ישי: עד כמה אפקטיביים הסדרי הפיצויים? איך מנגנון הפיצויים עובד?

הילה פנלון: אצלנו במושב יש כאלה שטוענים שעדיין לא סגרו את "צוק איתן" ועברו מאז תשע שנים. אבל זה לא כולם. פשוט יש כאלה שוויתרו והרימו ידיים. היה בחור בשם אפרים שפרש ואמר לי באחת הפעמים שהוא חשב שמנהלים איתו דברים, שיתנו איזה מנגנון שבו הוא יבחר מסלול מסוים ואז הם ימציאו מחדש את הדבר. כמו לדוגמה מסלול ירוק, ללא הוכחת נזק, אבל אז הם אומרים אתה לא תקבל את הכסף במסלול ללא הוכחת נזק, כי לא הוכחת נזק. המסלול אומר שמגיע לך פיצוי מסוים ומציע לך 2000 שקל ואומר אם תילחם בנו, אנחנו נפתח לך את התיקים, איומים עם מס הכנסה ובסוף אתה מנסה לאסוף את השברים הנפשיים, של מה שקרה לך, למשפחה ולמשק ואז אתה מגלה שהמדינה, אחרי שחשבת שאתה עושה את הכל מציונות, אומרת לך במילים של אפרים, גברת את התבלבלת. התפקיד שלנו זה לא לעזור לכם. התפקיד שלנו לשמור כמה שיותר כסף לקופת המדינה. זו המערכת וזה היחס במשך 20 השנים האחרונות. החודש דיברתי עם מנהל מס רכוש ואני יכולה להגיד שבעיניי יש שינוי מרענן. גם בשומר חומות שהיה תקוע לי עד לפני חודש, הוא סגר לי. שנים לא היה אף אחד שעזר, זה היה נראה לכולם טבעי שתיקים יימשכו 18 שנה וכולם שיחקו את המשחק.

אילן יוחנן, עין הבשור

במקרה הזה של הפיצויים, הגעתי דרך איזשהו צוות לדיון בכנסת עם חברת הכנסת תמר זנדברג (היום שרה להגנת הסביבה – ש.ו.) ודנו בתיק. הבעיה שלי הייתה שקניתי עסק שנחשב ופתחתי אותו בתקופת המבצע הצבאי והגמול היה לפי שלוש שנים אחורה. ואני אומר חבר'ה אני פה, אני קיים, אין לי שלוש שנים אחורה, עוסק מורשה חדש ולא הסכימו לתת לי כסף. וזה להבין עד כמה המערכת היא מסורבלת ולא גמישה ברמה הפרטנית כלפי האדם. ואני אומר נכון, יש כללים אבל בסוף יש חריגים ובחריגים צריך לדעת לטפל. ואני לא יכול להגיד את מה שהילה אמרה כי בי טיפלו יפה, הגיעו אליה פקחים של מס רכוש וראו את הכל. ליבם היה איתי, אבל לא נתנו להם את הכלים לצאת מהקווים.

יוסי ישי: איך אצלך מתנהלת השגרה?

אילן יוחנן: אנחנו לא עושים פה תחרות מי סובל יותר ומי פחות. כי גם אצלנו באזור נהרגו תאילנדים וגם אצלנו נופלים. אני חושב שאחת הבעיות הגדולות שלנו כחקלאים, זה חוסר ההתייחסות הביטחונית למצב שלנו כי אנחנו בשדה. אין פתרון. הפתרון הוא לעשות "פזצטה" וזה לא פתרון. בשנת 2023 אני לא חושב שחיילים יעשו פזצטה. ופה אני חושב שיש חוסר התייחסות, שנציגים של משרד החקלאות לא ירדו מעולם לשטח כדי להבין מה קורה שם. אני דור שני של חקלאים, אמי שהייתה מכינה ארוחת צהרים, מדריך מטעם משרד החקלאות היה יושב לאכול איתה צהרים. היום מגיעים אליי מדריכים מטעם חברות ההדברה, אין להם מושג מה זה חקלאות. הם באים ללמוד אצלי מזה חקלאות, ובורחים אחרי שנתיים כי מורה פרטית הציעה להם איזה כמה שקלים. אז יש איזה משהו פגום בתהליך ואת זה צריך לשנות מהיסוד.

הילה: דווקא אצלנו בישוב מתקיים הצד השני של זה – עודף מיגון. כי מאז שומר החומות לקחו אזור מסוים אצלנו בחממות ופשוט הפכו אותו למבצר בצורה מזעזעת. היו חקלאים שרצו את זה כי זה מגן עליהם והיו חקלאים שאמרו אנחנו לא יכולים לעבוד מתחת לחומות. הניסיון להגן עלינו הוא ניסיון שלא ייגמר. זה כמו לשים פלסטר ואנחנו חיים בתוך הפלסטר של התשעה מטר החומות האלה. לנסוע היום לחממות אצלנו זה מראה עצוב מאד. אני דווקא מהצד שתומך בזה שלא ימגנו אותנו.

אחי סיטבון, מושב דקל

בשגרה, בסך הכל החיים נורמליים. בסדר. השטחים שלי יחסית קרובים למושב, אין איום ישיר מהרצועה, חוץ ממה שאת אומרת שלכל התאילנדים יש מיגוניות בהיכון ויש את האפליקציה של פיקוד העורף והכוננות שתמיד קיימת במדינה שלנו. תאילנדים חדשים שמגיעים צריך להסביר להם את זה, הם לא מבינים על מה מדובר עד שזה קורה. צבע אדום ראשון אתה רואה שהם למדו לחפור בור באדמה ולכסות עד שנופל הקאסם. אז בשגרה החיים בסדר. יש אירועים ביטחוניים אחרים כמו גניבות חקלאיות וכו'.

ערן שדה, מושב יבול

השגרה, מתוך הרגל, כבר לא מתייחסים לזה כל כך. שתבינו, שלמה אפרים, כשעזב בא אליי לביקור. יש לנו תיק מצוק איתן שם. אז אמרתי לו: תשמע צוק איתן, חודש אוגוסט, השטחים היו ריקים. אני הייתי במילואים. הוא אמר לי מה פתאום הלכת למילואים כשיש לך משק? אמרתי לו: צו 8. צוק איתן צריך להגיע. הוא אמר לי: אני במקומך בכלל לא הייתי הולך למילואים.

עפרה רז, קיבוץ נירים: יש את המבצע שהוא נגמר, ואחר כך יש תקופת התאוששות מאד ארוכה, זאת אומרת זה לא נגמר כל כך מהר. אני יכולה להעיד שעכשיו למשל, שמונה שנים לאחר צוק איתן, ובנירים – למי שזוכר חטפנו כל שנה בתקופה הזו. התמונה בשדה היא אותו דבר ואתה סוחב את זה איתך ואתה חי עם זה, וכל פעם מחדש צריך להרים את עצמך ולהתנהל כי יש לך דברים לעשות ביום יום. וזה החלק מבחינתי הכי קשה בשגרה. וכל פעם שיש איזשהו מבצע, עוד פעם אנחנו נופלים למטה ועוד פעם צריכים להרים אותנו מחדש. וזה חלק שאנחנו לוקחים איתנו לכל מקום. מעבר לזה, לגבי תיאומים בשדה, כל פעם שצריך להרים מטוס לאזור המערבי, כל פעם שאני מתכננת את התכנונים לשנה הבאה, אז יש גידולים שאני לא אתכנן אותם בצד ההוא, כמו בטטות שזקוקות להמון ידיים עובדות. אז אני מראש לא מתכננת בכיוון ההוא, רק בצדדים המזרחיים.

הילה פנלון: לפני מספר שבועות, משום מקום, הגיע צוות של מתנדבים אוסטרליים בגלל כל השריפות אצלם, עשינו יום שלם של הדרכת כיבוי אש לתאילנדים כדי שיידעו להגיב בגלל הבלונים. אני לא חושבת שהיה חקלאי בישראל, שהיה צריך להדריך את העובדים שלו להתמודד עם בלוני אש ולהגיב אליהם במהירות.

יוסי ישי: הייצוא החקלאי היווה בעבר את הקטר למחקר ופיתוח חקלאי, התייעלות, התמקצעות, הדרכה, מימון השקעות, מיכון מתקדם, סטנדרטים, הגנת הצומח, טיפול איכותי בתוצרת אחרי קטיף. עד כמה הירידה בייצוא החקלאי פגעה בהתפתחות ובהתייעלות של החקלאות הצמחית בישראל?

אחי סיטבון: התחלתי את המשק שלי כיצואן והתוצאות מדהימות וכמו מה שקורה בכל החקלאות, לדעתי ההורים שלנו לא שמרו עלינו. היינו יעילים בדיוק כמו עכשיו, המצאנו את הסטנדרטים שבהם עמדנו, המצאנו את בדיקות המעבדה, הבאנו את הגידולים למצב מדהים, איכות גבוהה, עבדנו יפה מאד. העובדים שלנו היו מיומנים ובאו לעבוד. הכל מתוייג, הכל פיקס ואז סגרו לנו את חברת אגרקסקו. החלטה פוליטית מדינית נטו והכל התמוסס. נפתחו חברות פרטיות לייצוא, שלא עניין אותן התקנים ולא עניין אותם הסטנדרטים. אף אחד לא שם לב לזה שהכל השתנה, והתחלנו ללכת לשוק הרוסי והרובל נחלש והדולר נחלש והאירו נחלש והשקל נהיה חזק. אנחנו לרגע לא הפסקנו להתייעל, אני מחליף זנים כל יום, יש לי בכל חלקה לפחות ארבעה-חמישה זני ניסיונות. כל הסיפור הזה נובע מירידה בכוח אדם איכותי בעבודה בחקלאות. התאילנדים שהיו לנו פה לפני עשרים שנה, זה לא התאילנדים שיש לנו היום. אם תמצא את התאריך המדויק שחתמנו על האמנה לעבוד עם התאילנדים שמגיעים דרך המסגרת של הסכם העבודה עם ממשלת תאילנד, חתום וברור, מאותו יום שחתמו על החוזה הזה, הביאו לנו אנשים משכילים שיודעים איפה לתבוע את החקלאי הישראלי ואיפה לקבל את התנאים שמגיעים לו ואיפה לקצר תהליכים בעבודה ולהוריד איכויות. שם נגמרה ההתייעלות שלנו.

ישי: הרמה המקצועית היום זהה לפעם?

אילן יוחנן: היום, בגלל שהשוק כל כך קטן ויש יותר מדי חקלאים, אנחנו צריכים להשתפר כל הזמן כי בסופו של דבר, אנחנו נמצאים בשוק חופשי. אנחנו צריכים להתחרות בעצמנו ובסוף כולנו מתחרים על המדף שגברת כהן צריכה להחליט אם היא תיקח את הבטטה או את החסה. היא תיקח בסוף את המוצר הכי טוב והכי זול. זה שוק חופשי. וזה מאלץ אותנו כל הזמן להשתפר. ואני מטייל בעולם ומשיחות שלי עם הולנדים שהם נחשבים מאד טובים בתחום, הם אומרים שהיום אם יש ממי ללמוד בעולם – זה רק מהחקלאים הישראליים, לא מאף אחד אחר.

יוחי קופלר: קרה פה משהו בעשרים השנים האחרונות. כשאני התחלתי בחקלאות מים עלו 11 אגורות. אנחנו לא כמו פעם שהאירו היה 6.60. אנחנו לא יכולים אפילו לנסות אם מדובר על ייצוא עגבניות כמו במערב אירופה, שם יש תרבות של צריכת עגבניות. אנחנו רוצים יפה והם רוצים טעים. מה שקרה לנו במים, אנרגיה, הם עלו פי עשר לפחות ושם רואים את כל ההתייעלות שלנו בבחירת זנים, בהתאמת זנים לשימושים. אבל עדיין ללא הייצוא אין לנו עתיד כי זה לא שיש הרבה חקלאים. יש מעט שווקים. השוק הישראלי – אחד קורא לזה יותר מדי חקלאים ואחד קורא לזה שוק קטן. יש אנשים שירצו מותגים, אבל כולם ירצו מותגים? לא יכול להיות דבר כזה.

ערן שדה: לדעתי, כל הייצוא ילך ויגדל בשנים הקרובות, בעיקר בגלל משבר המזון העולמי. המצב הזה יגרום לנו לצאת החוצה וזה יגרום לסחורה שלנו להתקבל. זו האמונה שלי. זה החלום שלי. אני יודע רק שהמחירים של העגבנייה והמלפפון בכל מקום אחר הוא פי שניים מישראל.

יוסי ישי: ההשוואה בין הירקות שלנו לבין אלה שמיובאים מחו"ל –

יוחי קופלר: אנחנו אלה שמוכרים, אנחנו לא מנהלים מלחמות על שום דבר. אם זה על מחירי מים, עובדים זרים, סימון תוצרת כחול לבן. נהיינו דרעקים שמינינו לנו דרעקים.

ערן שדה: אם דובי אמיתי יושב בגבעתיים ואתה יושב עם מנהלת החשבונות שלו והיא לא יודעת בכלל מהי עלות גידול עגבנייה…הם פשוט לא מבינים בזה כלום. אנחנו מדברים אתם על עלויות והם פשוט לא מבינים מהן העלויות בכלל. אם הם לא יודעים את מי הם מייצגים והם סתם יושבים שם, אז אין עם מי לדבר.

הילה פנלון: אני מגדלת זרעים שנמכרים בארץ ובעולם. חלק גדול ממה שאני עושה זה טיפול של זנים ויש דברים מדהימים שלפעמים הלסת שלי נפערת מהזנים שמגיעים ואני אומרת לעצמי, למה שלא נקדם את הזן הזה בארץ? רוב השוק נשלט על ידי קניינים של רשתות השיווק ואם יש משהו שחורג בסנטימטר הוא לא נכנס לרשת. ולכן אפשר להיות הרבה יותר טובים, אבל זה שוק מקובע לאותם דברים ואותם זנים. אתה יכול לקבל זנים מתורכיה, בסוף אם אין לך למי למכור את זה, אתה לא יכול להכניס זנים. בסוף מי שמחליט מה קונים זה רמי לוי, כי אין לנו שוק משוכלל. אנחנו יכולים לייצר זן מעולה, אבל אם יש בו קצת חריגה, זה לא יצליח.

לנקודה השנייה – יצא לי לנסוע לראות את הזנים שאני מייצרת בספרד ולקחו אותי לראות את השוק הסיטונאי שם. יש כמה מבנים מודרניים שבהם החקלאי מגיע עם התוצרת שלו ומניח אותה. ומגיעים הסוחרים של כל מיני רשתות ובתי מלון והם מסתכלים. ומתנהלת בכל שעה מכירה פומבית על הסחורה. אם הסחורה לקויה, או שהיא הולכת הביתה, או שבפעם הבאה תשתפר כי אחרת היא לא תהיה. במיקס הזה שדיברת עליו, לוקחים מכל מיני חקלאים שאין שום סטנדרט, כי מי שבסוף שולט בכל הדבר הזה, מה אוכלים, איך אוכלים וכמה, זה רשתות השיווק. המדינה לקחה את זה ונתנה את זה לשניים-שלושה שחקנים הכי חזקים בשוק והם מנהלים את החקלאות הישראלית, מה נאכל, איך נאכל וכמה גרוע זה יהיה.

עפרה רז: יש אנשים שמסתובבים במרכולים בהולנד, למשל, שם שמים משקל מאוד גדול על התוצרת המקומית והייצוא הוא בצד.

יוחי קופלר: וזה קורה בכל תחום. קח את נושא המים. בין 70 ל-75 אחוזים זה מים שוליים. אנחנו מבחינת המדינה שודדי המים, גונבים את המים ומייצאים אותם לחו"ל.

אילן יוחנן: אני חושב שהתהליך שהחקלאות עשתה הוא ענק. אתמול בערב נכחתי בשיחה עם חקלאים ואחת הבעיות הכי גדולות שעלתה היא שרובנו לא יודעים לקרוא דו"ח רווח והפסד. רובנו לא יודעים על המצב הקיים. רובנו מתחת ל-500 דונם ולא יכולים להרשות לעצמנו להחזיק כלכלן במשק. אז אנחנו קמים בבוקר לשדה ומנסים להתנהל ולנהל חקלאות ובסופו של יום גם להרוויח ולרובנו אין את הכלים. וזו לא בושה להגיד אני מנהל עסק, אני מגדל את הבטטה או את העגבניות אבל אני לא יודע לכלכל את זה. אני לא יודע לשבת עם דו"ח אקסל ולהכניס, מפני שאני שותל את הדונם הראשון שלי.

יוסי ישי: איך אתם רואים את ההשפעה על החשיפה ליבוא מתחרה על המשק שלכם בהווה?

יוחי קופלר: למשק קטן יש מקום בתנאי שהוא מוצא את הייחודיות שלו, את הנישה שלו.

הילה פנלון: לדעתי הגישה הכלכלית שמשק צריך להיות גדול, זו סופה של ההתיישבות הכפרית. צריך למצוא את היכולת להיות משק קטן בנתיב העשרה. אני התחלתי משק עצמאי בגיל מאד צעיר, רציתי שתהיה לי הסמכה כלשהי על הקיר, בסוף למדתי חינוך וכלכלה ואני חושבת שכחקלאית לא הייתי מצליחה להוציא שום דבר מאגרונומיה כמו שהוצאתי מחינוך וכלכלה.

ישי: איזה נישה צריך לגידול?

הילה פנלון: לא צריך נישה של גידול. צריך מקום למכור. כשאתה משק קטן אין מקום למכור. היה לך מקום להניח את הכמה משטחים שלך ולקבל מחיר הוגן, היית הולכת, אבל היום רמי לוי ודומיו לא רוצים לעבוד עם מי שמביא להם שני משטחים, אז הם עובדים רק עם הגדולים.

יוחי קופלר: אף אחד לא יבוא ויגיד לנו "אה, איזה יופי אנחנו רוצים" נפל עליי איזה פסיכופט לפני ארבע שנים, היה לוקח 150-200 קילו לשבוע. היום הוא לוקח 500 טון לשנה וזה רק גדל וגדל. אם אתה לא זמין ופנוי לזה וזה על חשבון הזמן הפנוי שלך, זה לא יקרה. אם אתה כן ואתה חושב שאתה גדל ואתה רוצה גם את הנישה הזאת, זה משהו אחר. אבל מי שמסתכל כל הזמן בחלקת האלוהים הקטנה שלו ובכמה המדינה לא בסדר, בסוף הוא מתנוון.

אחי סיטבון: מסכים עם כל מילה שאתה אומר, אבל כשהמדינה קובעת לך כמה יעלו המים ומי יהיו העובדים שלך, כמה עובדים ומאיפה וכמה לשלם להם, אנשים חושבים שהם אלוהים: שר החקלאות, נציב המים, מועצה אזורית אשכול, קובעים כמה תעלה עגבנייה. בסוף המחיר יהיה יקר ואז אומרים "אה, אתה לא טוב, נביא מתורכיה".

יוחי קופלר: רצו להרוג אותי…לא לוקחים מים. לוקחים יזום 40 אחוז פחות. לא יקרה לנו שום דבר כלכלי, בואו נראה את המדינה שותה את המים, אנחנו אידיוטים כולם. אנחנו טמבלים שמחכים שזה שלידנו יוריד ראש…גם ניקח לו את האדמה אבל נמשיך באותה מטחנה. אנחנו צריכים לייצר את הכוח שלנו. אם תחפש אשמים לא תמצא. בשביל להתארגן צריך בכלל תרבות של קואופרציה. אם אין לכם תרבות של קואופרציה ואתם תתארגנו לתת 90 אחוז מהשוק ואני סוחר…זה לא עובד ככה. צריך תרבות. עכשיו, יכול להיות, ככל שמתמעטים המשקים והגדולים נהיים יותר גדולים. בתחום הגזר לא יודע אם אתה יודע, זה קנה את זה וזה קנה את זה…כל העסק הולך להסתדר. תחום תפוחי האדמה, אם לא היה שם יותר מדי אגו, גם היה מסודר, כי יש שלושה עם 80 אחוז. זה רק כואב להם שהקטנים גדלים. בגידולים כמו שלכם, אתם בבעיה רצינית בגלל החוסר יכולת והחוסר רצון…למדינה אגב, הרבה יותר קל שיתאגדו. לדבר מול גופים גדולים.

אחי סיטבון: יש התאגדות. ארגון מגדלי הירקות זה התאגדות.

ערן שדה: הם שכחו. הם פוליטיקאים. מילה אחת על המדינה. תראה איך המדינה בעצמה יצרה מצב שבו החקלאים ניזוקים. בזה שהיא הגבילה לנו את כמות התאילנדים שנכנסים, היא יצרה מצב של בריחות של תאילנדים. של ברחנים. אני לא מבין איך מדינה יצרה מצב של תאילנדי שנוחת ואחרי שלושה ימים הוא בצפון.

יוסי ישי: יותר ויותר נשמעת האימרה: "הדור הצעיר רואה את העתיד והוא לא בחקלאות. האם קיים לכם במשק דור המשך, מה מאפיין אותו לעומת הדור הנוכחי?

אילן יוחנן: יש לי ארבעה ילדים. הגדולה שלי אחרי צבא. מתחילה ללמוד באוקטובר. חד משמעית דור ההמשך הוא הרבה יותר אינטליגנטי מהדור שלנו. הרבה יותר יודע מה הוא רוצה. אני בדיוק בשלב עכשיו בחיים של לחשוב על המשק שלי לאן הוא ממשיך ואם יש לו דור המשך. אני לא רואה דור המשך, לצערי הרב.

ערן שדה: יש לי ארבע בנות. הדור הזה הוא פשוט הרבה יותר עצלן. הוא לא יעבוד בשטח. יביאו מתורכיה. התורכים יעבדו.

עפרה רז: ההרגשה היא שמתייחסים לחקלאות כקרש קפיצה לתפקידים ניהוליים יותר.

אחי סיטבון: הבן הגדול שלי בן 13. לא נראה לי שתהיה לו האופציה להחליט. עם המחירים שהמדינה גובה מאיתנו על מים, מיסים ישירים ועקיפים, אין זכות לגדל את העגבניות שלנו פה. לא תהיה חקלאות.

הילה פנלון: יש דור המשך. יהיו חקלאים שימשיכו. יש משקים כאלו ויש כאלו. החקלאים מאד מבוגרים אז מי שנכנסו במקום פשוט ממשיכים. ברור שאם היה חקלאי שבמשך 40 שנה ירד 6 פעמים ביום לפתוח מים במשק, אז נכנסה הבת שלו שהכניסה לו מחשב…יש כאלו שפתחו משק מקביל להורים שלהם. ההסתכלות שלי: יש לי שני ילדים. אחד חייל בצבא והשנייה כיתה י"ב בכפר תבור. והבן שלי שמדבר על זה מגיל מאד צעיר, אמרתי לו שעל גופתי המתה ייכנס למשק, כי יוכל לעשות את אותה משכורת אבל עם תנאים במקום אחר. עם הרגולציה והווירוסים החדשים שמכניסים לנו…דיברתי עם שר החקלאות השבוע, נכון, הוא הגיע אלינו. מה שהכי צרם שהוא נורא זלזל בטענה שלי שחלק מהייבוא מכניס איתו מחלות. מכניסים לנו וירוסים. אנחנו כמגדלי הזרעים הווירוס הזה שכולנו מתמודדים איתו בעגבניות, עבורנו זה להיות או לחדול. אתה כל עונה שואל את עצמך להיות או לחדול ואני אומרת לבן שלי על גופתי המתה, לא צריך להיות בטופ…תעבוד בעבודה מוסדרת, אתה לא צריך לעבוד כל שבת וכל חג. ואתה לא צריך לא לישון בלילה ואתה לא צריך לרוץ באמצע הלילה לפתוח מים ולחשוש אם יירו עליך. אני רוצה שלבן שלי יהיו חיים יותר רגועים מהסטרס שאני נמצאת בו.

יוחי קופלר: בקיבוצים זה קצת יותר מורכב. בטח בעין השלושה. לפני עשרים ומשהו שנים, מאז שבתי הספר החלו ללמוד לבגרות, יום העבודה לא נכנס כחלק מהסדר יום של הנערים. המשבר של צמיחה דמוגרפית. כמעט שלא היו נערים בגיל הזה. השנה ילדים עוברים מכיתה ט' בחופש הגדול בתשלום. הצטרפו 51 חדשים לקיבוץ. אני מזמן עברתי את המחסום שאם צריך אני מביא שכיר. גם זה כבר קשה. לדור הצעיר יש הרבה יותר כלים להתמודד עם העולם הזה. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר חכמים. זה דור שלא קורא ספרים. מה שחסר לו: הבנה שחקלאות זה לא מקצוע ופרנסה. זו דרך חיים. לחיות כל החיים מאותגר ברמה מטורפת. אין רגע דל. השאלה אם אתה יודע לשלם את המחירים. כלי שאני משתמש בו לרתום אותם: חדשנות – רחפנים, כל מיני סוגי תוכנות, אומר להם כן.

אורלי וילנאי: לא מצליחה להבין למה מתבססים על עובדים זרים. יש לנו חיילים משוחררים.

הילה פנלון: באו שני עובדים חדשים ותוך יומיים התייאשו. הם לא יכולים לעבוד בתוך חממה.

שמעון וילנאי שואל את יוסי ישי: הבנים שלך ממשיכים את עבודת הרפת שלך?

יוסי ישי: מי שמנהל את הרפת הוא הבן הקטן שלי. הוא הכניס טכנולוגיות הכי מתקדמות בעולם. אני עם האייפון יכול בכל רגע נתון לדעת על מצבן של 400 הפרות שיש ברפת. אני יודע מה החום שלה, מה היא אכלה, כמה ישבה, כמה חלבון יש בכל חליבה. המערכות השתפרו בצורה משמעותית.

שמעון וילנאי, עורך "יבול שיא", מנחה הרב-שיח: אתם חקלאי העוטף באזור מוכה אש. לא חשבתם אי פעם לקום ולעזוב את הכל, לא הרתיע אתכם להקים משפחה בחבל הזה. אולי לא כדאי להמשיך לשבת במקום הזה?

ערן שדה: היה ביקור אצלי לפני שבועיים. בני גנץ, גדי אייזנקוט ואלון שוסטר. היו אצלי במשק ובאו לשתול שתילים של עגבניות. אשתי אמרה להם: ערן, בשנה הבאה, רוב הסיכויים שהוא יהיה בפורטוגל, כי הוא צריך לפרנס משפחה. אתה קם בבוקר למלחמה. אנחנו קבוצה של חקלאים שארגנו את העצומה והמכתבים ליועצת המשפטית של הממשלה. כל הזמן מלחמה: מחירים, תאילנדים שבורחים, משרדים ממשלתיים וכו'. אתה הולך ושותל מה ייכנס בי קודם, זה מאד קשה להילחם כל הזמן.

אילן יוחנן: אני נהנה כל רגע ואוהב את החקלאות. נכון שקמים למלחמה, אבל אני לא חושב לרגע לעזוב את המקום ואת המקצוע הזה.

עפרה רז: יש לנו בכל יום את האפשרות להחליט מחדש אם אנחנו רוצים להמשיך בדרך. לכל אחד מאיתנו יש את ה"פורטוגל" שלו. לא תמיד ההחלטה היא קלה. עובדה שאנחנו כאן.

יוחי קופלר: עם כל הבעיות, זהו אזור שהוא שמורת טבע. זה לא מדינת ישראל בהיבט האנושי של האזור הזה. זה לא משהו שיכול לבוא אי פעם בחשבון אלא אם כן באחד הימים לא נוכל להתפרנס מחקלאות. ההרכב האנושי המיוחד של האזור נובע מהעיסוק בחקלאות.

הילה פנלון: יש שני דברים שמחזיקים אותי פה וגם עלולים לגרום לי לעזוב: החיים המעולים שיש לי פה עם הילדים והעסק. זה לא עסק שאתה מעתיק אותו למקום אחר. אם לא תהיה פה חקלאות ואם הילדים שלי ייפגעו, לא אוכל להיות פה. בינתיים אנחנו פה אבל בהחלט ככל שנועלים לך יותר את החממות ממבצע למבצע, יש יותר ספקות. לא תמצא חקלאי שיגיד לך אני קם והולך. אבל עמוק בפנים אתה חייב לחשוב על זה.

אחי סיטבון: אני לא אסגור את המשק שלי. אם בנק/סוחר/משרד כלכלה כזה או אחר רוצה לסגור בבקשה. אני לא אסגור.

שמעון וילנאי: האם הממסד החקלאי תומך, מסייע, מודע למצוקות היומיות שלכם?

יוחי קופלר: הם נגד החקלאים.

ערן שדה: הממסד, במרכז הארץ, רוצים את האדמות לנדל"ן ולבנייה. הממסד תופס אותנו כטפילים של המשק הישראלי. כתופסים שטחים, מבזבזים שטחים ומים. הם לא מעריכים את החסה והעגבניות. זה לא מעניין אותם. אנחנו האזרחים שהכי קל לשבת עליהם.

אילן יוחנן: חוק המספרים קובע. לעניות דעתי, בסופו של דבר, החקלאות תישלט על ידי בעלי ההון.

אחי סיטבון: כל חלקת אלוהים טובה. 120 חברי הכנסת האלה ולא משנה מי בראשם, מנסים לגזול כמה שיותר כסף למדינה ולא מחזירים אותו בצורה הוגנת חזרה. אין מפעלים תעשייתיים. טקסטיל למשל, אלא אם נשלטים על ידי טייקונים.

הילה פנלון: אני רואה שינוי ונכון שחקלאית כחלק מהקולקטיב נרתעת מהשינוי הזה. הרפורמה החדשה לי היא טובה. אני מתנגדת לה כי היא טובה למעטים (הרפורמה: נשקיע בכם בחדשנות בתמורה ליבוא).הרפורמה הזו לא באה מכוונה רעה, אלא מחוסר הבנה. אנחנו כחקלאים צריכים לא לריב מולם, אלא להסביר את עצמנו יותר טוב. יכול להיות שצריך לשנות פאזה באיך אנחנו מעבירים את הבעיות שלנו. הם רגילים שהחקלאים מתנגדים כל הזמן. גם ההנהגה שלנו מייצגת אותנו בצורה רעה מאד. נבחר ראש התאחדות איכרים בישראל והוא חותם על הסכמים שאנחנו בסופו של דבר חיים איתם. אנחנו לא יודעים להסביר את עצמנו טוב ומגיעים אנשים שלא מספיק מבינים ומציעים פתרונות…

ערן שדה: התפקיד של השר פורר הוא ללמוד את הנושא אבל הוא פשוט פופוליסט.

הילה פנלון: הם נלחמו על התפקיד במשרד החקלאות כי יש להם ראיית עולם שונה משלנו. אני לא חושבת שהם באים מכוונה רעה. אלא מכוונה מוטעית. אני מושבניקית דרומית סוציאליסטית והם קפיטליסטים אכזריים. אני לא חושבת שהם עושים את זה בשביל לפגוע.

ערן שדה: ההנהגה שלנו התקרבה לפוליטיקאים לחלוטין. הם שכחו את החקלאים. הם התחברו לליברמן ולפורר.

שמעון וילנאי: לסיום הרב-שיח, מה אתם מאחלים לעצמכם בשנת תשפ"ג שנקווה שתבוא עלינו לברכה?

ערן שדה: ששר החקלאות ייעלם מכאן כמה שיותר מהר וייקח את ליברמן איתו. שיגיע שר חדש שמחובר לאדמה ולחקלאות שיידע לאזן לנו את המחירים אל מול המחירים שהוא מייבא. שיראה וייצג את ההתיישבות העובדת. מה שפורר עושה, הוא עושה את זה כל כך רע.

הילה פנלון: אחתום את המפגש בבדיחה. שלושה אנשים עלו לשמיים…הזדמנות לחזור ולהתחיל מחדש. עורך דין רוצה לחזור ולהיות רופא. הרופא רוצה לחזור כעורך דין ולעשות יותר לביתו. החקלאי אומר: פורר עושה רפורמה שהורגת אותנו, אבל מבקש להחזיר אותו כחקלאי. למה? יש לי תחושה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב.

שמעון וילנאי: אני מודה לכולכם, חקלאיות וחקלאים מישובים בעוטף עזה, על השתתפותכם באירוע ומאחל לכם ולמעשה לכולנו שנה טובה, שנת חקלאות פורייה ומרוויחה, ובריאות איתנה.