you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
עירונית מלידה חקלאית בנשמה

עירונית מלידה, חקלאית בנשמה

4 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

"צריך לפרגן יותר לחקלאים. אני זקוקה למים בכמויות ראויות וכל שנה, בלית ברירה, אני חורגת מהמכסה ומשלמת על חריגות במים. קשה להשיג מכסות מים"

מעשה בצברית בת ירושלים, שככל שבגרה ונחשפה ליפי הארץ ושדותיה, התאהבה בחקלאות כחול לבן. כששירתה בנח"ל בהר עמשא ראתה לנגד עיניה לראשונה גידול חקלאי מהו. נגעה בגידולי שדה: תפוחי אדמה, בצל, ולגיוון – גם  נרקיסים.

"קמנו ב-3 לפנות בוקר עירניים וחזרנו בעשר בערב גמורים" תיארה את יום העבודה הקבוע שלה והמשיכה: "אז החלו המסיבות. כולנו חיילי נח"ל צעירים וחוגגים".

שלושה עשורים מחייה סיגלית ברייר נושמת וחובקת חקלאות לשמה. "לא הייתי בת מושב, לא התחנכתי בקיבוץ, באתי עם רקע עירוני לחלוטין והתאהבתי התאהבות מטורפת בחקלאות" מעידה על עצמה.

אוסנה פטל שחור
אוסנה פטל שחור

בירושלים, עיר הולדתה למדה את תורת התיאטרון בתיכון לאמנויות. ידה הייתה גם בקרמיקה והיה לה גם סטודיו שפעל "אבל האדמה משכה אותי חזק אליה. חשתי שאני נאחזת בקרקע ושזה ייעודי בחיים".

סיגלית ברייר מתגוררת כחצי יובל שנים בישוב שני ליבנה הנמנה עם יישובי דרום הר חברון. "זה המקום הכי יפה בעולם שממוקם ביער יתיר שהוא היער הנטוע הגדול בעולם".

למי שאינו יודע או שלא שמע על הישוב הזה, שיוותר על הצצה לגוגל. הישוב עלה על הקרקע ב-1 בספטמבר 1982. הוא מונה היום 140 משפחות שהגיעו מבאר שבע, מערד וגם ממרכז הארץ. ישוב חילוני שתושביו פעילים במקצועות חופשיים: רפואה, חינוך – באחוז גבוה של אקדמאים.

סיגלית מתגוררת בצוותא עם בעלה דניאל ושלושת ילדיהם. הבנים שקד (25) ואביב (23) ו"הנסיכה שלנו קשת, בת עשר, כשמה כן היא". הבעל מועסק בחברה שבמידה כזו אחרת קרובה לנוף ולטבע.

סיגלית אינה מוכנה שנציין את מקום העבודה שלו, כשם שאינה חפצה שנספר לקהל הקוראים על עיסוקי בניה. "אם הם ירצו הם יספרו במה הם עוסקים. אני לא הדוברת שלהם".

מזה תבינו שהמשק החקלאי של משפחת ברייר הוא בידיה של סיגלית בלבד.

היא תשמח עד מאד אם תבואו לבקר את המשק החקלאי בסופי השבוע. כל כולו פירות יער: אוכמניות, פטל, אסנה. ומכיוון שניתן לבצע קטיף עצמי הרי שחובה עליכם להגיע לשטח כדי לקטוף פירות יער, לנגוס, ליהנות ולשלם כמובן על ההנאה האישית.

תקופה ארוכה גידלה גם ברוקולי קטן כל השנה, כך גם כרישה וקבוצה של ירקות קטנים במידתם: קולורבי, קישוא, כרוביות קטנות, מלפפון בייבי. "כי אני אוהבת לגדל דברים קטנים".

לכל מי שמבקש לבוא אל המותג: "סיגלית ברייר חקלאות ישראל" יידע אל נכון שהיא חיה וקיימת שלושים דקות נסיעה מבאר שבע, חמש עשרה דקות נסיעה מהישוב מיתר, רבע שעה מכביש 6, ישוב שבתחום המועצה האזורית הר חברון. כל כולו בתחום הקו הירוק.

בשנתיים האחרונות נקלטו בשני ליבנה עשרים וחמש משפחות צעירות חדשות. "המקום קסום ומי שקרא/שמע/ראה צילומים מתאהב בישוב. יש לנו פעוטון לבני אפס עד שלוש, גן ילדים לבני 3 עד 6, בית ספר מכיתה א' עד יב' בישוב מיתר, והילדים מגיעים לבית הספר בהסעות שמבצעת המועצה האזורית".

לסיגלית ברייר 21 דונם אדמה חקלאית מעובדת והיא מעסיקה תאילנדי אחד ויחיד. "אחד לא מספיק. אני חייבת לפחות עוד זר אחד. הזרים אינם מחליפים ישראלים. אי אפשר איתם, אי אפשר בלעדיהם".

היא מגלה שהתאילנדי הבודד שעובד בשירותיה אינו נמנה עם החבורה שדבקו בה היבטים שליליים שעליהם דיווחנו השנה ב"יבול שיא". "שלנו אינו שותה. בחרתי אותו בקפידה.

לפניו בחנתי עשרה תאילנדים בניסיון לאתר את המתאים מכולם. לא הסכמתי לקבל כל מה שהציעו לי. מי שעובד אצלי צריך להיות ראש גדול.

בלי סיגריות, בלי סמים, בלי אלכוהול. חשוב לי מאד שהאיש יהיה רציני ומשקיען בעבודה. מסתבר שקשה לקבל אחד כזה שיהיה גם בודד, ללא משפחה מאחוריו. התאילנדי שלי בן 36, מדבר כל יום בטלפון עם הבן שלו בן 4 בתאילנד. הוא עובד טוב ואני מאד מרוצה".

גם הבנים של סיגלית עבדו במשק החקלאי של האמא. "הם עדיין עוזרים מדי פעם, אולם היום הם רוצים ללמוד ולהתפתח. סטודנטים, אני לא אדבר בשמם".

החקלאית סיגלית משקיעה בעבודת האדמה וגם בתשתיות. "יש לי בתי רשת, יש לי שלושה טרקטורים. הרשת נקרעת בחורף, הניילון מתבלה ואני משקיעה ומחדשת.

אני מאד נהנית ממה שאני עושה. זה הכי חשוב לי. חשוב לעסוק במה שאוהבים. החיים קצרים וצריך ללכת עם האמת עד הסוף. כך אני מחנכת את הילדים וגם את מי שבא לבקר".

הזכרתי קודם שהחקלאית היא גם קרמיקאית. "יש לי סטודיו והפכתי אותו לוינטג' ישראלי. יש שם אוסף פרטי של מוצרים שונים. גם ספרים ועיתונים של פעם" אבל העיקר הוא חקלאות.

"ביום ששי ב-5 בבוקר נקטפת תוצרת, ב-11 בבוקר היא ארוזה ומוצבת על השולחן לתפארת. יש עשר משפחות מהישוב שממש ממתינות ליום ששי וקונות אצלי את התוצרת הטרייה".

אי אפשר לנהל שיחה כה גלויה עם חקלאית ישראלית מבלי לשמוע מפיה מה דעתה על חקלאות ישראל והממסד שמנהל מלמעלה. "צריך לפרגן יותר לחקלאים. אני זקוקה למים בכמויות ראויות וכל שנה, בלית ברירה, אני חורגת מהמכסה

. קשה להשיג מכסות מים. זה בעייתי. אני כל שנה בחוסר מים. אני לא מושב, לא קיבלתי משק מההורים; אני לא קיבוץ, אני מתמודדת לבד עם המצב. משלמת על חריגות במים. הכל עלה, המים התייקרו, האריזה התייקרה בעשרים אחוז והירקות באותו המחיר".

מציינת: "אתה יודע מה יהיה בסוף, הכל יביאו מבחוץ ויגידו לחקלאים: לא צריכים אתכם. אם הייתה מדיניות של ממש היו צריכים לתמוך יותר בחקלאים ואז היה לנו הרבה יותר קל".

סיגלית, יש שר חדש, שהצהיר שהוא עירוני אבל יכין תכנית לסייע לחקלאות.

"אני מאחלת לשר עודד פורר הצלחה. שיבוא לבקר אותנו ויתמוך בנו ויעזור לקיים את החקלאות הישראלית. אם לא הוא, מי יעזור לנו? שיבוא גם לקטוף פירות יער".

לסיום מצהירה סיגלית ברייר מהישוב שני ליבנה: אני מתפרנסת בכבוד. הייתי רוצה להרוויח קצת יותר. אני הרבה על הלוואות, קשה לחיות ולהתנהל. אני שומעת שחקלאים נשברים ולא יכולים יותר. החקלאים שומרים על אדמות המדינה, מאכילים את התושבים בתוצרת טרייה ואיכותית ובנושא הזה כולם נהנים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 לד"ר הני זובידה, מרצה למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל, יש מדור בערוץ הכנסת בשם "משכן לילה" שבה הוא מביע את דעתו על נושאים שונים ומראיין אנשים שלדעתו יכולים לתרום לדיון. את המדור על שידוריו ניתן למצוא ביו-טיוב. 
4 דק' קריאה
אלון קשי היה קצין ביטחון בקונסוליה הישראלית בניו יורק, בזמן בו אירעה התקפת הטרור. צילומים ומסמכים מאותו אירוע מטלטל נשמרו אצלו בקופסה שחזרה אתו ארצה. בנו גילה את הקופסה במהלך ניקיונות בית בתקופת הקורונה  ה-11 בספטמבר 2001 נצרב בתודעתנו
4 דק' קריאה
בגיל 40 קיבל  אייל אגוזי מבית השיטה את הבשורה המרה שהוא חולה פרקינסון. על עטיפת ספר השירים הראשון שהוציא, "שירים אל תוך הים",  הוא כתב "במקום לשאול 'למה אני', אמרתי תודה על כך שקיבלתי הזדמנות שנייה, ויצאתי למסע למצוא ולהמציא את עצמי מחדש"
4 דק' קריאה
ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון, עוסק בהתמודדותה של גיבורת הספר מול שלושת הגברים שבחייה: אביה שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, בנה הסובל משיתוק מוחין ובעלה האמריקני שחי בארץ בתלישות  "זר לא יבין" (הוצאת נופך ספרים), הוא ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון (45) המתגוררת כיום בעיירה רוקוויל שבפרברי וושינגטון די.סי, ארה"ב. הילה נולדה בקיבוץ מגידו וגדלה בקיבוץ דן, לאב פדוי שבי שנפל בשבי המצרי במהלך מלחמת יום
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן