יבול שיא
הרפת והחלב
חנה אוכלת מעץ המורינגה

על היתרונות של עץ המורינגה ועל התוצרים המצוינים שמופקים ממנו

7 דק' קריאה

שיתוף:

חנה ומוטי סנדר היו בעלי משתלה גדולה ביישוב הדתי גני-טל בגוש קטיף . לאחר הפינוי הם התמקמו במושב גני טל החדש והמשיכו לעסוק בחקלאות, הפעם בגידול מיוחד: המורינגה. בריאיון לעדינה בר-אל הם מספרים על אופן התגברותם על משבר הפינוי, על החלטתם להמשיך בחקלאות, על היתרונות של עץ המורינגה ועל התוצרים המצוינים שמופקים ממנו

מוטי סנדר הוא דור שמיני בארץ. הוריו, ילידי ירושלים, עזבו את העיר בשנת 1948 עקב המצור והרעב שהיו בה. המשפחה התגוררה בעקרון, שם עסק אביו בהנהלת חשבונות. אימו, שהיתה מורה במקצועה, עבדה כשכירה במשקים חקלאיים, בקטיף עגבניות ומלפפונים. בשנת 1953 הם עברו לבאר שבע, שלדברי מוטי היתה אז: "יישוב בלב המדבר, ללא כבישים ומדרכות וללא תאורה ברחובות." בבאר-שבע חזרה אימו למקצוע ההוראה.

הוא למד בבית ספר יסודי בבאר-שבע ואחר כך בישיבת בני עקיבא בנחלים: "בשנת 1968 התגייסתי לנח"ל," מספר מוטי, "לגרעין השלמה לקיבוץ עין צורים. במסגרת זו הייתי כבר אז שותף להקמת יישוב חדש, כאשר הגרעין שלנו התמקם בהיאחזות 'נחל דקלים' בשנת 1969. אחר-כך הייתי מש"ק הנדסה והשירות שלי בתפקיד זה היה במקומות שונים בארץ – מהתעלה ועד רמת הגולן."  

לאחר השחרור מצה"ל עבד מוטי ב'בנק המזרחי' בתל-אביב. הוא הכיר את חנה ונחוצקר.

עץ המורינגה
עץ המורינגה

אביה של חנה אברהם אבא עלה ארצה מפולין בשנת 1925 ומשפחתו היתה ממקימי העיר בני-ברק. אימה טובה אוסלנדר היתה ניצולת שואה. חנה ומוטי נישאו בשנת 1975, התגוררו שלוש שנים בפתח-תקווה וחיפשו נקודת יישוב כפרית, שתתאים להם ולשני ילדיהם שנולדו בעיר.

"בשנת 1978 מצאתי מודעה בעיתון 'מעריב'," מספר מוטי, "ובה נכתב שעומדים להקים יישוב חדש בין חולות, ליד החוף ותחת שמים כחולים. המקום המדויק בארץ לא נזכר במודעה זו. מיד נענינו למודעה ונשלחנו לבחינות ומיונים, כדי לקבוע אם אנחנו מתאימים ליישוב חקלאי."  

כקוריוז מספר מוטי: "אחת הבדיקות שעברנו ב'מכון הדסה' היתה לאבחן אם המועמדים עיוורי צבעים. וזאת מדוע? כי מי שמגדל עגבניות צריך לאבחן בדיוק רב את המעבר של הצבע בעגבנייה מירוק לאדום, ואז לקטוף אותה בזמן המתאים." 

בני הזוג סנדר אושרו על ידי ועדת הקבלה, ואז יצאו כל הבחורים שהתקבלו ללמוד בהיאחזות כפר דרום את יסודות החקלאות. הם עבדו שם מיום ראשון עד חמישי, ואז חזרו לסופי שבוע למשפחותיהם.  

"בקיץ 1979 נחגגה העלייה על הקרקע של היישוב גני-טל, עם אורחים מכובדים, ביניהם השרים בורג ושרון. כל משפחה קיבלה שטח אדמה ביישוב החדש. חתמנו על רבע טרקטור, והתחלנו לבנות חממות  בכוחות עצמנו.  

"יש לציין," מדגיש מוטי, "שהיתה זו עבודה עצמאית לגמרי, ללא פועלים שכירים. עבדנו זה אצל זה."  

מוטי וחנה גידלו פרחי גיבסנית ומזה התפרנסו לצורך קיום יום-יומי: "בתחילה לא היה בית אריזה למגדלי הפרחים. ארזנו את הפרחים על שולחן מהבית בגלילי נייר חום. גם פה למדו מהניסיון. לעתים העירו להם שהפרחים סגורים מדי בעת אריזתם, ולעיתים שהם פתוחים מדי." 

במרוצת השנים הם טיפחו משתלה גדולה לצמחי בית, רובם לייצוא: "התפרנסנו בכבוד," אומר מוטי, "עד לפינוי בשנת 2005. אפילו בשבוע האחרון הכנו משלוח פרחים לייצוא."  

בעת הפינוי היו לחנה ומוטי שישה ילדים, שלושה מהם כבר נשואים.   

לקראת הפינוי 

מספר מוטי: "האמת היא שאני חשתי כבר בשנת 2000, כמה ימים לאחר האינתיפאדה השנייה , שעומד להגיע שינוי במצבנו. אנשים פחדו להגיע לביקורים בגוש קטיף. לפיכך החלטתי 'להוציא את הגוש החוצה', כלומר: לבנות אתר אינטרנט ובו נספר במילים ובתמונות על המתרחש אצלנו. האתר שהיה עם ספריות התמונות היו טוב בתחילה עד שהבנו שמבקשים מאיתנו עוד מידע על מה שקורה בגוש קטיף. בני אלחנן היה אז בן 17, לקח על עצמו את המשימה והוא בנה את האתר 'קטיף.נט'. תחילה אלחנן הפעיל אותו ואני המשכתי בכך. באתר 'קטיף.נט' היו נושאים שונים, ביניהם חינוך, נופים וגם 'מונה פצמ"רים', שדיווח על כמויות ההתפוצצויות באזור. לימים נודע לי שגם חברי כנסת בירושלים צפו בו."

מוטי זוכר בדיוק את היום בו נפלה עליהם ה"פצצה" – הידיעה שהגוש עומד להתפנות. "זה היה בט"ו בשבט בשנת  2004. ראש הממשלה אריק שרון אמר ב'כנס הרצליה', שיישובי גוש קטיף, יישובי עזה, יאלצו לעזוב את מקומם. ואז החלו שנה וחצי של התלבטויות ובלבול רב בקרב התושבים. לא היו הנחיות ברורות בקשר לעתידנו, בקשר למקום אליו יעבירו אותנו, היכן ובמה נעבוד ביום שלמחרת. באותו זמן היו 180 עסקים עצמאיים בגוש, מתוכם כ-120 בעלי משקים עצמאיים כמוני. לחקלאים זו היתה בעיה מרכזית וזה היה אחרי 27 שנים של עבודה קשה." 

לשאלה לגבי התחושה של המשפחה לפני הפינוי אומר מוטי: "היו התמודדויות רבות גם בתוך הבית פנימה. היו ילדים שדעותיהם לא תאמו את דעות הוריהם."  

זה התבטא ביום העזיבה. חנה ומוטי עזבו את ביתם לפני הגעת החיילים לפנותם, ואילו שניים מבניהם נשארו בבית. יש לציין שחנה כתבה מכתב לחיילים המפנים, והשאירה אותו על דלת הבית. המכתב הזה נפוץ אחר-כך בארץ. מסתבר שזה נגע ללב חיילים רבים. אחד מהם סיפר שהוא חזר שלוש פעמים כדי לקרוא את המכתב, ואחר-כך גם כתב באופן אישי לבני משפחת סנדר.  

אחרי הפינוי חיים חדשים 

"לא היה לנו ברור שאנחנו ממשיכים להיות חקלאים," אומר מוטי. "אני הודעתי שאני מפסיק להיות חקלאי. חשבתי לתומי שאנשים יחפשו אותנו ויציעו לנו עבודה. זה לא קרה."  

רק אחרי שבנו הצעיר שאל את מוטי: "מה יהיה, אבא? פרנסה מאין?" הבטיח מוטי לבנו: "אנחנו נחזור לחקלאות, כי זה הדבר היחיד והטוב שנותר לנו." הוא שב אל הציוד שהועבר מהמשק בגני-טל למושב ערוגות, מקום בו שמרו על הציוד החקלאי שלהם, ושם התחילו לגדל הדסים לייצוא. 

"מגוש קטיף עברנו כל חברי המושב לבית ההארחה בקיבוץ חפץ חיים, שם קיבלו אותנו חברי הקיבוץ, חברים וחברות מהישובים הסמוכים וראש המועצה הקודם, אלי אסקוזידו. כולם חיבקו ועזרו לנו. למשך שלושה חודשים היינו שם 'בחופשת קיץ' ארוכה." 

מחפץ חיים הם עברו להתגורר בקראווילות שממשלת ישראל בנתה עבורם, ביישוב השכן "יד בנימין", בהן התגוררו כ-6 שנים, ומשם יצאו בבקרים לעבודה בחממות ובבניית הבית במושב החדש שעמד לקום. 

בשנת 2014 הם קיבלו את החלקה החקלאית של שלהם במושב החדש 'גני-טל' שהוקם ליד חפץ-חיים. כל משפחה קיבלה 33 דונם. 

ואז הגיעה עץ המורינגה

ביישוב החדש המשיכה המשפחה לטפח משתלה גדולה, כמו בגוש קטיף. אבל היו התלבטויות רבות לגבי ההמשך. היה צורך להעסיק כמה פועלים והעלויות היו גבוהות מאוד. "חיפשנו משהו לנפש," אומר מוטי "משהו שגם יחסוך עלויות ויצריך פחות ידיים עובדות, כי בעצם נותרנו חנה ואני העובדים היחידים. כל הילדים נישאו, ברוך השם, וחיים את חייהם עם משפחותיהם."  

ואז הם שמעו על עץ המורינגה. הם התייעצו עם חוקרים במכון וולקני ובפקולטה לחקלאות. הם אכן המליצו  על גידול זה. אך קודם לכן היה עליהם לפרק את המשתלה הגדולה. הם פרקו הכול, מסרו שולחנות גידול, עציצים ושתילים לאנשים רבים ברחבי הארץ.

מוטי: "לפני שלוש שנים התחלנו בזריעת עצי מורינגה. עץ זה ניתן לגדל מן הזרע שנטמן באדמה, אין צורך לייצר קודם שתיל במשתלה ולהעביר אותו. העץ הזה גדל במהירות, ויכול להגיע לחמישה-עשר מטרים גובה, אם לא גוזמים אותו.

"אנחנו עובדים עם ד"ר יפתח ואקנין קינן, חוקר ממכון וולקני המייעץ לנו ומלווה אותנו בגידול. התחלנו ממש מן ההתחלה. יש לנו עשרים דונם של עצים, הנטועים בין השבילים במקום בו היתה המשתלה שלנו. אנחנו גאים לומר שזהו מפעל בוטיק. אנחנו זורעים, קוטפים ומייבשים בעצמנו את העלים.

"זהו עסק שכולו כחול-לבן," אומר מוטי. "אנחנו לא משתמשים במוצרים שמקורם בחו"ל. הגידול הוא טבעי. כלומר: גדל בתנאים אורגנים ללא ריסוסים ושימוש בחומרי הדברה."  

חנה ומוטי נעזרים עתה בעובדים תאילנדים בגידול עצי המורינגה, שהם עצים שעומדים בשלכת בחורף וזקוקים לגיזום רב. "אנחנו עדיין בשלבי למידה והתהליך הזה מעשיר אותנו בידע. מסתבר שניתן להשתמש ב-95% אחוזים להפקת מוצרים מעץ המורינגה. ראשית כל, השורש של העץ חריף ממש כמו החזרת. אבל לא משתמשים בזה הרבה, כי אז 'מפסידים' את העץ. אנחנו משתמשים בעלים טריים, אותם אנחנו מייבשים בסככות צל בייבוש טבעי, כאמור. העלים המיובשים נארזים ומשמשים לדברים שונים, ביניהם לחליטות תה.  

"חלק מן העלים נטחן במכון טחינה, ומתקבלת אבקת עלי מורינגה. בנוסף לכך יש יתרון לפריחת המורינגה, שנמשכת תשעה חודשים בשנה. בין העצים יש כמה כוורות. הדבורים מאביקות את הפרחים והם חונטים. אחר-כך מתקבל הפרי, שהוא בצורת תרמילים. בתחילה הפרי ירוק, הופך לירוק כהה עד שהוא  מאבד צבע. כאשר התרמילים מתייבשים לגמרי על העץ, קוטפים אותם בידיים ומוציאים מהם את הזרעים. מן הזרעים מפיקים את שמן המורינגה בתהליך של כבישה קרה. אלו הם המוצרים הבסיסיים של המורינגה."  

מוצרים שהם "נטו טבע" 

"אנחנו שמחים שמצד אחד האדמה מטיבה איתנו, ומצד שני אנחנו נהנים מהמוצרים," אומרת חנה, שמחבקת את הנכד יאיר, המקשיב לשיחה ברוב קשב.

מסתבר שמהמורינגה ניתן לייצר מוצרי קוסמטיקה. חנה ומוטי עושים זאת באמצעות מפעל שנמצא בטירת הכרמל, המתמחה בהפקת מוצרי קוסמטיקה טבעיים, כלומר: ירוקים, ללא חומרי הדברה, ללא חומרי ריסוס וללא חומרים כימיים. בקיצור, נטו טבע. 

"לדעתנו יש פה חידוש עולמי, והוא פרי מחשבתנו," מתגאים השניים ומוטי מסביר: "בדרך כלל צריך להוסיף חומרים שומניים למוצרי קוסמטיקה ואנחנו גילינו שעלי המורינגה כבר מכילים שומנים, וכן יש בהם כלורופיל, חלבונים, מינרלים וויטמינים. בנוסף, ניתן ליצור מהם תוספי מזון עם אבץ וברזל.  

"בעץ המורינגה יש פי שבע ויטמין סי מאשר בתפוז," מוסיף מוטי ותוך כדי דיבור מדגים לנו איך ניתן להשתמש בו לשימון העור. הוא ממולל בכפות ידיו עלים טריים, ידיו 'נצבעות' בצבע ירוק בזכות הכלורופיל, ואחרי זמן מה החומר נספג יפה בעור, וידיו הופכות חלקות.

חנה ומוטי הכשירו חלקה לקבלת קבוצות ליד עצי המורינגה. הקבוצות המתארחות מקבלות הרצאה על ההיסטוריה של המשפחה ועל יתרונות המורינגה, יש שם מקום עם שולחנות פיקניק לאוכל ובקיץ, כאשר העצים פורחים, יש מבוך בו ניתן 'ללכת לאיבוד'. האורחים יכולים לרכוש בחנות שבמקום מוצרים שונים – עלי מורינגה, אבקת מורינגה ומוצרי קוסמטיקה , אשר משפחת סנדר היא המשווקת היחידה בארץ.  

גני-טל החדשה 

חנה מספרת לנו על ההבדל בין גני-טל הישנה בגוש קטיף לגני-טל החדשה: "ראשית, מבחינת גודל היישוב, בגוש היינו 65 משפחות והיום יש ביישוב שלנו למעלה מ-200. אנחנו שמחים שהצטרפו למושב שלנו בנים ובנות עם המשפחות שהקימו. אמנם הכול שונה, לא כמו שהיה, אבל אנחנו משתדלים לשמור על ה'יחד' שהיה ולשמר מה שהיה בגוש.  

"לדוגמא: רוב הבתים החדשים שנבנו הוצבו לפי אותו סדר שהיה ביישוב הישן. כלומר, אצל רוב היוצאים מגוש קטיף מתגוררים ליד שכניהם מאז. וזה כדי להקל על הקליטה, על ההסתגלות. יש לנו גנים ומעונות במושב. התלמידים לומדים בבית הספר היסודי ביד בנימין. הבוגרים יותר לומדים באולפנות ובישיבות באזור – יד בנימין, יסודות, חפץ חיים – ויש גם לומדים במקומות אחרים בארץ. " 

עוד שינוי עליו מצביעה חנה הוא בעניין החיים הדתיים: "בגני-טל היה בית כנסת אחד. כולם התפללו ביחד. כאן מתפללים עתה כמה מניינים בכמה מרכזים. יש בית כנסת אחד," היא מבהירה, "אבל המתפללים מתחלקים לשלושה מניינים: המתפללים בנוסח תימן, בנוסח עדות המזרח ובנוסח אשכנז."   

החיים התרבותיים בגני-טל די עשירים. התושבים מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל, חוגגים את יום העצמאות, פורים ובעיקר חג שמחת תורה, שהוא חג המאחד את כולם. יש גם פעילות לפי גילים: עבור הנוער יש סניף תנועת בני עקיבא ביישוב. לבני השישים פלוס יש חוג "השלייקס" עם ועדה אחראית לתכניות. הם זוכים בטיולים ופעילויות שונות. אחת המעניינות, שניתן לאמץ במושבים אחרים: חברים מבני הדור הצעיר, דור הבנים, מספרים לחברים המבוגרים על חייהם ועל עיסוקיהם.  

לסיום, למרות המשבר ולמרות שהם נעצרו בשיא עשייתם החקלאית בגוש קטיף, החליטו חנה ומוטי להמשיך להיות חקלאים, דבר שאינו מובן מאליו אצל אנשים בגילם. והנה הם הצליחו להקים מפעל משפחתי ממש מבראשית. עתה, לאחר שחצו את גיל 70, כאשר הם הורים לשישה ויש להם נכדים, הם ממשיכים לעבוד יום יום, לארח קבוצות ולהתלהב מהעשייה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
לפני כחודשיים נבחר מרחב התיירות במושב ציפורי לייצג את ישראל בתחרות של ארגון התיירות העולמי של האו"ם (UNWTO) ככפר תיירותי מהטובים בעולם * מאחורי ההצלחה המדהימה עומדת מאירה צור, יזמית ופעילה חברתית, שבעבודה מאומצת הצליחה לייצר
7 דק' קריאה
עמותת 'להתחיל מחדש' שהוקמה על ידי שרון כהן, פועלת להצלת חמורים ושאר בעלי חיים שכבר מאות שנים חיים בהזנחה חמורה וסובלים התעללות קורעת לב. "נשבר לי הלב" אומרת שרון כהן מייסדת העמותה להתחיל מחדש
2 דק' קריאה
בזמן שיוצרים מכול העולם שואבים השראה משאון העיר והרעש – לוהאריה שואבת את השראתה מהחיים השלווים במושב. השקט, פכפוך מי המזרקה בגינה, המעיינות הזורמים ואפילו נקישה של נקר על העץ – כולם מובילים אותה
4 דק' קריאה
(בשבוע שעבר התחלנו טיול בעכו. הנה החלק השני…)  בר סַאמַא سَمَا   נפגשנו שוב עם דני ארמה ועלינו איתו לגג החדש של בר סאמא או שמיים. 360 מעלות של נוף עוצר נשימה הנפרש סביב היושבים
4 דק' קריאה
"אהבה, לימונדה וכתב יד רדוף" הוא שמו של ספרה האחרון, השמיני במספר, מאת לידיה גורדון קנכט מגעתון. סיפור אהבה וגם סיפור מתח, המשלב נגיעות ספרותיות ופילוסופיות במפגש עם כתבי אבן גבירול  "להרוג יהודים, כך
2 דק' קריאה
בניגוד לקונצנזוס, "מלחמת ששת הימים" נותרה עבור מפקדי גדוד 33 פצע מדמם. 22 לוחמים שנהרגו ביממה אחת במתקפה לכיבוש רמת הגולן שנערכה בהערכות חפוזה. מפקדי הגדוד, שרובם חצו את שנת השמונים לחייהם, בשיחה נוקבת
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן