יבול שיא
הרפת והחלב
גרשון קורנשטיין

ריאיון עם החקלאי גרשון קורנשטיין

5 דק' קריאה

שיתוף:

גרשון קורנשטיין ממושב נווה ירק שבשרון, הוא מושבניק אמיתי, איש אדמה, חקלאי, במלוא מובן המילה. גרשון כבר חצה את גיל 70 אך שגרת יומו לא השתנתה הרבה מלפני 50 שנים. שיטוט אקראי בשבילי העפר במושב יוליד בוודאי מפגש עם גרשון ישוב במשאית שלו וקריאת שלום רועמת. אם לא בשטח, אז במשרד הקטן מוקף בערמות נייר, מרים קולו על איזה סיטונאי שחרג ממה שהוסכם. כשעבדנו יחד, נהגנו לסכם את היום בקפה ועוגה של שרה אשתו או עוגיות אחרות (פחות טובות בוודאי) שהיו בנמצא, שקיעה בספה ושיחה ערה על אקטואליה עם שכנים, חברים חקלאים. את המשק מנהל גרשון ביד רמה, בקיא בכל, מהפרט הקטן ביותר בכל אחד מגידוליו הרבים ועד האגורה בסכום תשלום המים – וזה מוכיח את עצמו, כי כבר עשרות שנים גרשון מנהל משק עצמאי, מגוון, דינמי מאוד ומצליח. למרות שהוא טוען שהוא כבר "לא קונה בננות ירוקות", הוא משנטע, נוטע, שותל וגדל כל הזמן

 

איך הגעתם הנה, לנווה ירק?

"ההורים שלי הגיעו מרומניה לנווה ירק בסוף שנת 1951, מאז אנחנו בנווה ירק. הורי עברו את תקופת השואה ברומניה ועלו כזוג עם שני ילדים, אחי הגדול ואני. הם ברחו מרומניה ברגע שאפשרו להם לעזוב; הגענו באונייה ארצה. אני עדיין זוכר את הבחילות מהאונייה. אחי הגדול ממני בשנה ומשהו, התרוצץ על הסיפון שמח ומאושר ואני שכבתי צמוד לאמא שלי, גמור, מת.. עם בחילות והקאות.. עד היום אני חושש לשוט בים. כשעלינו לארץ הייתי בערך בן 3 וחצי, התגוררנו תקופה קצרה ביוקנעם וזמן קצר לאחר מכן עברנו לנווה ירק".

"רוב מייסדי המושב היו עולים מרומניה, קרובי משפחה ומכרים שעלו על הקרקע בשנת 1951, מלבד שתי משפחות פולניות שהצטרפו כמה שנים אחר כך. העולים הגיעו לשטח שלא היה בו כלום ואמרו להם שזה המושב".

 

מה היה בנווה ירק כשהגעתם?

"בנווה ירק היה שטח גדול, שמיים וארץ, זה הכל! תנועת המושבים החליטה שמקימים פה ישוב, תחילה קראו לו "ירקונים" וחשבו שכולם יגדלו ירקות.. אחרי מספר שנים שינו את שמו ל"נווה ירק". לא היה פה כלום! לא בית, לא צריף ואפילו לא אוהל. הוריי ישנו בחוץ, תחת כיפת השמיים ואותי ואת אחי, הכניסו לארגז גדול בו הביאו את הדברים מרומניה ואתו הגענו למושב. ישנו בארגז כמה ימים עד שקיבלנו אוהל ואחר כך קיבלנו צריף עץ כזה, למיטב זכרוני מהצבא האמריקאי. על קירות הצריף היו פשפשים אדומים שעקצו אותנו בלילה, אמא שלי הייתה עוברת עם נר על הקירות כדי שלא יעקצו אותנו. לא היו חיים קלים".

 

מים וחשמל בוודאי שלא היו, איך הסתדרתם בתנאים האלה?

"לא היו מים וחשמל, הייתה לנו עששית בודדת וזה היה החשמל שלנו. כמה שנים לאחר מכן, הסוכנות היהודית בנתה לנו בתים, עם רצפת בטון ושירותים בחצר. הסוכנות גם נתנה לנו תחילה סוסה במשותף עם המשק הסמוך ואחר כך פרה או אלף שקלים ישנים לרכוש אחת. הסוכנות נתנה לנו אז הרבה דברים – קיבלנו טורייה, חרמש, קלשון וכל מיני.. עד היום, אני חתום בסוכנות על הכלים האלה".

"בתקופה ההיא, היינו צריכים להתמודד גם עם התקפות מהישובים הערבים בסביבה, כל הזמן באו לגנוב. בשלב מסוים הייתה לנו עז, אבא שלי היה מאושר מאוד, היה לו חלב לתת לנו – הילדים הקטנים. גרנו אז באוהל קטן וכדי לוודא שלא יגנבו את העז, גם היא ישנה איתנו בתוך האוהל."

 

איך התנהל המושב הצעיר?

"בהתחלה לכל משפחה היה במרכז המושב ערוגה – שתיים לגידול ירקות. גידלנו מלפפונים, עגבניות וירקות אחרים. במחסן התערובת הגדול שבמרכז המושב, ישב מישהו שהיה מודד לנו עם סרגל את אורך המלפפון ובודק אם הוא מתאים לשיווק. כל משפחה גידלה קצת בעצמה, ההורים שלי שלא היו צעירים עשו את כל העבודה. בהמשך, להורים שלי הייתה רפת קטנה אבל הם לא היו חקלאים כמו שאנחנו היום. הם ברחו לארץ מרומניה, הגיעו הנה ובעזרת מדריך חקלאי מהסוכנות למדו איך לגדל". "בהמשך כל משפחה קיבלה 20 דונם קרקע, הייתה לנו רפת, אז גידלנו על הקרקע תירס, תלתן, אספסת וגם סלק לפרות".

מתי השתלבת במשק המשפחתי?

"כשהייתי חייל המדריך החקלאי שליווה את המושב אז, הציע שנגדל פלפל "וינדל" לפפריקה למפעל "דקו" בנגב. כשעשיתי את החישוב של הוצאות הגידול מול היבול וההכנסה הצפויים ראיתי שהדברים לא מסתדרים. הייתי צעיר אבל כבר הבנתי שהדברים לא מסתדרים. למרות זאת, משפחות רבות וגם הוריי גידלו את הפלפל והפסדנו המון כסף".

"בשנת 1969 השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד במשק. אבי נפטר כחצי שנה לאחר מכן. אחי הגדול ואני לקחנו על עצמנו את המשק החקלאי וגידלנו בשותפות מלאה. גידלנו מלפפונים וקישואים בשטח הפתוח והרווחנו מספיק כסף כדי לקנות טרקטור. בשנת 1970 התחתנתי עם אשתי שרה, לה אני נשוי באושר עד היום ויש לנו 3 בנות – טלי, שרון ועירית. התחלתי לגדל עגבניות בהדליה לראשונה באזור; את הכסף לעמודי ההדליה וחוטי הקשירה לקחתי מהכסף שקיבלנו בחתונה. הגידול היה מאוד מרשים, לא היה אז טפטוף ותליתי את צינורות ההשקיה מאלומיניום על עמודי ההדליה כדי שאוכל להשקות את הצמחים. בשלב מסוים רצו שאמכור את כל היבול בהמון כסף "דמן"; דוד שלי אמר לי ששטח כזה יפה לא מוכרים "דמן", אז סירבתי אבל לאחר מספר ימים, השטח חטף מחלה (כימשון) והיה שטח..".

 

אז למעשה הפסדת את כל הכסף מהחתונה בשטח הזה?

"נכון. אמא שלי גרה במשק ואנחנו גרנו בפתח תקווה. כשנולדה בתי הבכורה טלי, לא היה לי כסף אפילו לחלב. נאלצתי להשאיר אותן ויצאתי לעבוד בנווה ירק. המשכנו בסבלנות, לאט, לאט וכך התקדמנו לאן שהגענו".

 

מה גידלת במשך השנים?

"הרבה שנים גידלנו תפו"א, בוטנים, כותנה בשטחים בחוץ באזור צומת סגולה, החכרתי את הקרקע מאנשים פרטיים". "תפו"א היו לי כ-200 דונם והבוטנים נזרעו מיד עם הוצאת תפו"א. היו לי שני טרקטורים, הקומביין הוציא את תפו"א ומיד המחרשה הייתה מכינה את השטח לבוטנים.. ככה עבדנו עד שאחי הגדול נפטר. לפני עשרים ומשהו שנים, בשטח הגדול שהיה לי בסגולה, גנבו לי את כל צינורות האלומיניום להשקיה. לא היה לי במה להשקות את השדות ואז נכנסתי לתחום המטעים".

 

עם אלו גידולים התחלת במטעים?

"היה לי פרדס של קליפים, מינאולה וטופז אך מי שהרוויח כסף מהפרדס היה "יכין- חקל". הפרדס היה לתפארת והפרי איכותי מאוד, אבל ל- "יכין חקל" היו גם שטחים שלהם ולדעתי התמחור לא התאים לאיכות של הפרי, אז החלטתי לעקור את הפרדס ולעשות כרם מאכל. הכרם הזה החזיק 20 ומשהו שנים ולאחרונה בעזרתו של המדריך אייל רבן, נטעתי את הכרם על כנה עמידה לנמטודות (פרידום- Freedom) בהצלחה רבה.

 

אם מדברים על כרם, תסביר קצת על חלקת "כרם בניה" הקרויה על שם בניה-נפתלי רובל ז"ל.

"סמל בניה-נפתלי רובל ז"ל, לוחם חי"ר, צנחן ביחידה 101 נפל במבצע צוק איתן. היה לי כרם ותיק מזן "חלוואני" ורציתי לשנטע אותו. הבנות שלי הציעו לקרוא לכרם החדש ע"ש חייל שנפל בצוק איתן. אימו של אחד החתנים שלי, לימדה את בניה ז"ל בתיכון והכירה את המשפחה וכך נוצר הקשר. בשנת 2014 נערך בכרם הצעיר טקס מרגש בנוכחות מח"ט צנחנים ומפקדי היחידה. מאז שמו של בניה שגור בפי כל והכרם משמש נקודת ציון. בנוסף, אחת לכמה שנים נערך מרוץ "כרם בניה" לזכרו. מאז אנחנו קשורים למשפחה ומטפחים את חלקת הכרם, הזיכרון ואת נקודת ההנצחה הקבועה לבניה ז"ל".

 

מה היקף שטחי המטעים שלך ומה אתה מגדל היום?

"היום אני מעבד כ-200 דונם מטעים נשירים: כרם מאכל, אפרסמון, רימון, שזיף, אפרסק, גויאבה וארטישוק שבעבר היו לי כ-150 דונם וצמצמתי היום ל-50 דונם, אך אני מתכוון להגדיל שוב לכ-120 דונם. השנה עשיתי גם מלונים וכרוב".

 

זה הרבה עבודה, איך אתה מסתדר?

"יש לי 6 פועלים ואת עידן! יש לי 3 בנות, כולן מורות. אף אחת מבנותיי או בעליהן לא ראה עצמו ממשיך במשק החקלאי. עידן הוא הבן האמצעי של בתי הבכורה טלי המתגוררת במושב ולמעשה מי שהיה איתי מגיל אפס כמעט. מגיל 3 הוא צמוד אלי במשק בגלל קושי במסגרות הלימוד, גם בגן היו שולחים אותו הביתה.. הוא היה מעיף את הילקוט ורץ אליי". "עידן מחובר ואוהב את האדמה, חקלאי, ובכל הזדמנות שהייתה לו בילה איתי. הוא ילד חריף מאוד, לדוגמא, השנה ניהל לחלוטין את כל נושא הגנת הצומח. הוא מחדש במשק כל הזמן ולוקח אחריות, השנה הציע שנעשה מלונים וזה באמת היה מוצלח מאוד".

 

את עידן הכרתי כנכד של גרשון שמלווה אותו כל השנים. ילד מיוחד, חייכן ושובב, שרץ אחריי בשטחים מביט ושואל ללא הפסקה לגבי כל מזיק שמצאתי או טיפול שהצעתי. עידן כבר כמעט בן 21, החל מחודש אוקטובר יהפוך לשותף מלא במשק החקלאי. עידן צמוד לגרשון מגיל 3, ילד עם הפרעות קשב שהתקשה במסגרת הלימוד הרגילה וזו בתורה עשתה עבודה "לא מספקת" בניסיון להכיל אותו

אחד מהסיפורים הרבים הקשורים בו הוא שנשאל בגן כפעוט מה ההבדל בין כף למזלג, ענה שבכף חופרים ובמזלג מרימים דברים.. עם הטרקטור. עידן קשור לאדמה, אינטליגנטי, חד וחריף וכבר כנער שלט במערך הריסוסים במשק. עידן ידע וייעץ לגרשון במה וכמה לרסס, ריסס בעצמו את השטחים ולמד הכל מהשטח – מלמטה ממש. לשמחתו ומזלו של גרשון, עידן הוא הדור הממשיך במשק והוא נולד אל התפקיד וממלא אותו ברצון ובטבעיות רבה מ"ינוקא". מה שמשאיר בי את ההרגשה המשמחת, שתמיד יש עתיד לחקלאות הישראלית!

תגובה אחת

  1. שירלי יקרה,
    נהננו לקרוא את הכתבה על אבא/סבא!
    כתבה מרגשת אשר משקפת את המציאות.
    מחכים לכתבה נוספת בעוד כ-20 שנה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
שר החקלאות ופיתוח הכפר, עודד פורר: "הימים האחרונים היו קשים במיוחד והביאו את החקלאים להפסדים. אני מברך על מתווה חשוב זה שגובש על-ידי גורמי מקצוע במשרד החקלאות ורשות המיסים, שייתן מענה מהיר, יזרז את
< 1 דק' קריאה
ד"ר שוקי לשם הוציא ספר מיוחד במינו על אח מיוחד ולא שגרתי ("הוא לא כבד, הוא אחי", הוצאת אוריון), ובו הוא מדבר בפתיחות על הקנאה בחברים שיש להם אחים "רגילים", על הבושה שחש מאחיו
8 דק' קריאה
עמותת 'להתחיל מחדש' שהוקמה על ידי שרון כהן, פועלת להצלת חמורים ושאר בעלי חיים שכבר מאות שנים חיים בהזנחה חמורה וסובלים התעללות קורעת לב. "נשבר לי הלב" אומרת שרון כהן מייסדת העמותה להתחיל מחדש
2 דק' קריאה
בזמן שיוצרים מכול העולם שואבים השראה משאון העיר והרעש – לוהאריה שואבת את השראתה מהחיים השלווים במושב. השקט, פכפוך מי המזרקה בגינה, המעיינות הזורמים ואפילו נקישה של נקר על העץ – כולם מובילים אותה
4 דק' קריאה
לפני 16 שנים הקים יובל רוט, בן חצרים, שאחיו אהוד נרצח ב-1993, את "בדרך להחלמה", עמותה המסיעה ילדים פלסטינים חולים לבתי חולים בישראל. בין המתנדבים קיבוצניקים רבים וקיבוצים לא מעטים מממנים את הוצאות הדלק
6 דק' קריאה
"אהבה, לימונדה וכתב יד רדוף" הוא שמו של ספרה האחרון, השמיני במספר, מאת לידיה גורדון קנכט מגעתון. סיפור אהבה וגם סיפור מתח, המשלב נגיעות ספרותיות ופילוסופיות במפגש עם כתבי אבן גבירול  "להרוג יהודים, כך
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן