חקלאים רבים נוהגים לערוך עם עובדיהם בסיום עבודתם "הסכם גמר חשבון" – להחתימם על "כתב הודאה וסילוק" ולשלם את מה שהוסכם. הסכמים מעין אלה הם פרקטיקה רצויה ומומלצת. בד"כ התנהלות כזו חוסכת בהמשך דיונים בבתי הדין לעבודה, יש בה חיסכון במשאבים ובזמן ובנוסף מונעת עוגמת נפש המתלווה לקבלת כתב תביעה וניהול הליך משפטי.
אולם, זאת יש לדעת ולהפנים: הסכם בו מוותר עובד על זכות מכוח חקיקת המגן אין לו תוקף משפטי. במסגרת זו כלולים בין היתר הוראות מכוח חוק שכר המינימום, תשלום שעות נוספות, תשלומי פנסיה ופיצויי פיטורים. בנוסף לאלה גם רכיבי צווי ההרחבה למיניהם הינם עניינים הכפויים בדין ואין משמעות לוויתור עליהם אף אם אושרו ויתורים שכאלה בחתימת העובד. עניינים שיכולים להיות מופנים לבוררות הם כאלה העוסקים בזכויות שמעבר למתחייב מהדין.
לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים[1] הוגשה תביעה על ידי עובד שפוטר לאחר שעבד כשנה וחצי. העובד עתר לזכויות שלטענתו מגיעות לו, בהן: גמול עבור עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר מינימום, הפרשות לפנסיה, פדיון חופש, דמי הבראה ודמי הודעה מוקדמת. עוד עתר התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין – טען שפוטר ללא שנערך לו הליך שימוע.
החברה הנתבעת, כתגובה, פנתה לבית הדין בבקשה שלא לדון בתביעה אלא להפנותה לבירור בפני בורר כפי שהוסכם במפורש במסגרת הסכם העבודה שנחתם עם העובד – התובע – עם קבלתו לעבודה.
בית הדין האזורי הפנה לסעיף בחוק הבוררות[2]:"אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים" ולכן קבע: "אין תוקף לסעיף בוררות בהסכם עבודה ככל שהוא מתיימר לחייב עובד להסכים לבוררות בהתדיינות בנוגע לזכויות מכוח חוקי המדינה שמקנים זכויות שאינן ניתנות לוויתור". והיות וכל רכיבי התביעה למעט התביעה לפיצויים בשל אי עריכת שימוע, הינן זכויות כפויות המוקנות לעובד מהדין הרי שדין הבקשה להידחות ועל התביעה להתברר בבית הדין לעבודה.
על כך הגישה החברה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי.
בבית הדין הארצי[3] טענה החברה שוב כי אין לברר את התביעה במסגרת בית הדין לעבודה משום שבהסכם העבודה נקבע כי בכל סכסוך שיתגלע בין הצדדים יפסוק בורר מוסכם, ואת התביעה יש לברר בפני אותו בורר.
בית הדין הארצי נסמך על האמור בחוק הבוררות בו כאמור נקבע כי אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. לפיכך דחה בית הדין את בקשתה של החברה ויישם את ההלכה לפיה במקום שיש לעובד זכות מהדין אין משמעות לוויתור שכזה ועל כן אין מקום להליך בוררות במקרה בו הסכסוך נסוב על תשלום של זכות מהדין. בית הדין חזר וקבע: "סכסוך הנוגע לזכויות עובד על פי חוקי המגן אינו יכול להימסר להכרעת בורר". רכיבי התביעה כאמור הינן זכויות כפויות שאין משמעות לוויתור עליהם על ידי העובד. יוצאת מכלל רשימת תביעותיו של התובע, היא תביעתו לפיצוי בטענה של פיטורים ללא עריכת שימוע. רכיב זה הינו תוצר של הפסיקה ויש לגביו ספק האם אכן אין מקום לדון בו בהליך בוררות. עם זאת בית הדין קבע שבשל מכלול העניין, הפרדת רכיב זה והעברתו לבוררות יסרבל את ההליך ועל כן נקבע כי התביעה בכללותה תחזור לבית הדין האזורי ושם תוכרע.
תובנות:
- חרף המדיניות והמגמה הכללית לעודד העברת סכסוכים להליכי גישור ובוררות, במקרים מסוימים אין מנוס מבירור המחלוקת בין כותלי בית המשפט ובית הדין.
- סכסוכים העוסקים בזכויות עובדים מכוח דיני העבודה אין מקומם להתברר במסגרת הליך בוררות אלא בין כותלי בית הדין.
האמור לעיל אינו תחליף ליעוץ משפטי
[1] סע"ש 2465-01-22 אפרים אפשטיין נ' ב.ס.ד. אריזות 96 בע"מ
[2] ס' 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968
[3] בר"ע (ארצי) 49876-09-22 ב.ס.ד. אריזות 96 בע"מ נ' אפשטיין.
