לאחר כ-30 שנות שינויים, הפרטה והתאמה, המרחב של היישוב הקיבוצי השתנה ללא היכר ובחלקו כבר דומה, אם לא זהה, ל"יישוב קהילתי" פרברי. מה, אם כן, היה כאן לפני השינויים החריפים ששינו את הנוף "הקיבוצי" הייחודי, תצורתו והמרקם שלו?
את המרחב הקיבוצי אפיין בעיקר שילוב מלא בין המגורים, בתי הילדים בחינוך המשותף בו הילדים חיו בנפרד מהוריהם, מבני הציבור, קרי: חדר האוכל, בית תרבות, שירותי ביגוד, רווחה, בריאות ומבני ייצור שונים לחקלאות, לתעשייה ותשתיות. שילוב זה יצר תצורה ייחודית של מרקם בנוי, משולב בנוף ציבורי פתוח. תצורה זו התפתחה במרוצת הזמן, השתנתה אך נשארה כמדגם של "תכנון קומונלי, קיבוצי".
המרקם הבנוי שהתחיל כמחנה אוהלים וצריפים, הוליד מהלך תכנוני שמצא ביטוי אדריכלי מותאם לתובנות הרעיוניות, בעיקר בעיצוב מבני הציבור אך גם בתכנון הספציפי של מבני החינוך והשירות, בתי המגורים וגם בתכנון הנוף המלווה.
התכנון, גם של "הקבוצה" וגם של בנייניה, בוצע בשנות ה-20 וה-30, על פי רוב, על ידי המוסדות המיישבים, ובעיקר על ידי האדריכל ריכרד קאופמן שכמעט לבדו ייסד את התכנון והביטוי האדריכלי של ההתיישבות העובדת בהתהוותה. ביוזמתם של פעילי התנועות הקיבוציות, הוקמו בשנות ה-40 מחלקות לתכנון, נקלטו אדריכלים גם מתוך הקיבוצים עצמם והתכנון והאדריכלות של הקיבוץ נעשו, בחלקן המשמעותי, כגורם במחשבת הקיבוץ: התיישבות חדשה, דגמי מבני דיור, מבני חינוך, מבני ציבור וכו' וכך נוצר שילוב בין ייצור, חברה, מנגנוני תכנון וניהול, תופעה ייחודית בכל קנה מידה.
"אדריכלות קהילתית" לתפארת
בו בזמן שהתצורה הקיבוצית המשולבת למעשה לא השתנתה ביסודה לאור השנים, מתוך אוסף האוהלים והצריפים, הופיעו מבני קבע, גם אלה פרי עטם של אדריכלי המוסדות, "חדרי" מגורים, בתי ילדים ועוד, רובם גרסה בנויה של צריפי העץ. מבני קבע אלה, מותאמים כבר לצורכי החברה הקיבוצית השיתופית, הפכו לדגמים פרדיגמתיים. בשנות ה-30 התכנון של מבני הציבור ובעיקר חדרי האוכל, נמסר לאדריכלים עם רקע מודרניסטי (באוהאוס) וכך נוצר מין "סגנון" של אדריכלות קיבוצית בתקופתה "ההרואית": פונקציונלית, חסכנית שעונה על תובנות הקולקטיב.
לשאלה האם נוצרה "אדריכלות קיבוצית" אפשר לענות שלא. סגנון אדריכלי קיבוצי לא נוצר אלא שהמכלול הייחודי של התצורה המרחבית, יחד עם המבנים המותאמים לצורכי היישוב כקהילה שיתופית והנוף העוטף, כן מהווים ביטוי אדריכלי-תכנוני ייחודי.
מכלול זה היווה את המרחב לפעילות האדריכלית של אדריכלי המחלקות לתכנון בכוונה לאמץ לעצמן את האחריות על הסביבה הקיבוצית, אם כי, עדיין בחסות המוסדות ההתיישבותיים ששלטו על הכסף. כאן כל אדריכל ביטא את השקפותיו המקצועיות על פי ראייתו מול חברי הקיבוץ ובאישור פקידי הסוכנות, תוך המגבלות הפרוגרמתיות והתקציביות. מגוון הסגנונות שנוצר הוא למעשה השתקפות של גישות אישיות ופרטניות לגבי הביטוי האדריכלי "הרצוי" מול כל אתגר: מבני ציבור, חינוך, מגורים וכו', אוסף אדיר של מעשי תכנון ואדריכלות ייחודיים – "אדריכלות קהילתית" לתפארת.
תובנות ההפרטה
עם סגירת מחלקות התכנון הקיבוציות בשנות ה-90, התכנון הקיבוצי למעשה תם. על כל יישוב היה לדאוג לעצמו מול המוסדות האזוריות והארציות בהכנת המסמכים הסטטוטוריים הנחוצים לביצוע השינויים במרקם היישוב: הפרדת המשק מהקהילה, פרצלציה למגרשים לקראת שיוך הדירות, שינויים מרחקי לכת ברשת התעבורה, בנוף, בתשתיות וכו'. וכך, "התכנון הקיבוצי" עסק למעשה בהתאמתה של התצורה המקורית הייחודית לתובנות ההפרטה והגנתו החוקתי על פי תקנות וכפייה ממלכתית. שאר הפעילות התכנונית היום מתעסקת בעיקר ב"ג'נטריפיקציה", התאמת מבני הקיבוץ לתפקודים חדשים, מסחריים, תרבותיים וגם חינוכיים, מעשה המעלה את שאלת ה"שימור"; מה יש לשמור ממה שהיה פעם? מטעמי אדריכלות, היסטוריה, נוסטלגיה? וכיצד לשמר, לציין, לתעד ולהנציח? "שימור" מבני הקיבוץ כפי שהיו, כמובן לא יענה על הצורך לתעד ולשמר את מה שנעשה מאז ייסודה של דגניה ב-1910 ועד תחילת השינויים ב-1990.
"לא עיר לא כפר"
עם הוצאת ספרי "לא עיר לא כפר" ב 2011, התחלתי לאסוף כל פריט הקשור לנושא, אוסף שהיום מהווה את "ארכיון התכנון והאדריכלות של הקיבוץ" בארכיון "יד טבנקין" המכיל כ-20,000 צילומים, תוכניות, רשומות וכתבות. אוסף זה ערוך על גבי תוכנה המאפשרת עיון, חיפוש והעברה על פי רצונו של כל מתעניין. לצערי ולצערנו, ומסיבות לא מובנות, המיזם לא מוזכר בפרסומי "יד טבנקין", לא מופיע באתר של המוסד ולא מהווה "אוסף ארכיוני" ברישומי הארכיון.
אוסף דומה המתייחס בעיקר לתיעוד תכנון קיבוצי השומר הצעיר, קיים בארכיון "יד יערי" ולאחרונה החלו מגעים לשילוב שני האוספים כמסד של "מורשת התכנון הקיבוצי" ובהמשך להוסיף חומרים רלוונטיים שנמצאים במוסדות שונים. בארכיונים של הקיבוצים התמונה עגומה יותר, חומר הקשור לתכנון ולבנייה שנמצא ברשותו של ענף הבנייה בדרך כלל לא הועבר לארכיון הקיבוצי ובמקרים רבים הושמד ועל מנת להציל מה שעדיין קיים, כדאי לפנות לארכיון יד טבנקין וליד יערי לעזרה.
בעולם בו כבר יותר ממחצית האוכלוסייה נמצא בערים ובארץ שלנו יותר מ-90 אחוזים מהאוכלוסייה מרוכזת בעיקר בערי גוש דן, החלופה הסבירה היחידה היא: קהילה, קהילות וקהילתיות מול עיר, עיור ועירוניות. התנועה הקיבוצית בזמנו היוותה חלופה כזו כתאגיד מרחבי של קהילות שיתופיות: "לא עיר לא כפר" והיום עדיין מהווה חלופה פוטנציאלית לעיר ועירוניות.
בעידן בו בעולם מנסים לחזור לקהילה וקהילתיות, אפילו שיתופית, "מורשת התכנון הקיבוצי" יכולה להווה עדות מפורטת של תכנון קהילתי במיטבו.
מאידך, עד כמה מושגים כמו "קהילה שיתופית" ו"תכנון קהילתי" משמעותיים בתהליכי התפתחות של "הקיבוץ המתחדש" המופרט והמפורצל, את זה עוד נראה.
