עלינו להדליק את הנר, ולא לקונן על החושך 

מכתב ממזכ"ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, לחברות וחברי הקיבוצים 

חברים וחברות יקרים, 

אנו נמצאים בימים קשים מאוד. 

בימים האחרונים התקיימו הלוויות קורעות לב של שירי, אריאל וכפיר ביבס, של עודד ליפשיץ, אוהד יהלומי, שלמה מנצור, צחי עידן ואיציק אלגרט, חברי קיבוץ שנחטפו מביתם ונרצחו בשבי חמאס. 

ליבי עם המשפחות, הקיבוצים והקהילות. איננו תאבי נקמה, ואל לנו לעסוק בנקמות, אלא בלהיות אדם בכל מצב. יחד עם זאת, האכזריות המפלצתית של אויבנו צריכה להיחרט עמוק בתודעה הציונית והישראלית. לא נשכח לעולם את המעשים הנתעבים שעשו בנו אויבנו, לא נשכח את הכאב, היגון והצער. 

לקראת חזרתן הביתה של קהילותינו בנגב המערבי ובגבול הצפון, עלינו להבטיח שהמדינה יודעת לספק ביטחון מלא לאזרחיה, ושהצו ההיסטורי 'לעולם לא עוד' יקוים. המשמעות היא שההפקרות והשאננות של השבעה באוקטובר לא יכולות לחזור על עצמן לעולם. 

בכדי להבטיח זאת, הדרישה הבלתי מתפשרת שלנו היא הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתהפוך כל אבן למציאת האמת. 

 עמידה בלתי מתפשרת 

מתוך החורבן והשכול, נצטרך למצוא את הכוחות לקום מחדש, להיאבק על קיומה ועל דמותה של המדינה. נדמה שלא עמדנו בפני מבחן גדול מזה, מבחן שבו ימדדו המעשה והאופי של האומה, מבחן שהדורות הבאים ישפטו אותנו לאורו. ואוי לו לדור שמכזיב ברגעים בהם היסטוריה נצרפת. 

בימים כואבים אלו אני מוצא תקווה בחברה הישראלית שלנו, ששונה שנות אור מהנהגתנו. ההמונים ששטפו את הארץ השבוע, חמושים בדגלי ישראל ובבלונים כתומים, עומדים לצד הדרך ומלווים את מסעם האחרון של שירי, אריאל וכפיר – מפיחים בי תקווה. רבבות הישראלים שיוצאים כל שבת מהבית, גם בגשם ובקרה, להיאבק על השבתם הביתה של כל החטופים – מפיחים בי תקווה. ומעט נחמה. 

ברצוני להודות לחברה הישראלית ולחברי הקיבוצים על העמידה הבלתי מתפשרת. להודות לחבריי החקלאים, שמהיום הראשון למלחמה, חזרו לשדות ולמטעים. להודות לאלו שלא חדלים להאמין בקיבוץ כרעיון ודרך לאדם, כתנועה ליישוב הארץ. 

אני מאמין שמדינתנו היא הבית שלנו. שהיא יכולה להיות טובה ומיטיבה לכלל תושביה. עלינו להאמין, למרות הכול, באדם וברוחו, בחיי השיתוף ובערבות ההדדית שהיא סוד קיומנו. 

פערים, אי שוויון, שנאה 

התנועה הקיבוצית מובילה את הרעיון הציוני ואת הגשמתו. התנועה ידעה להוביל תמיד את הרעיון הציוני שעומד על שתי רגליים  – הרגל של הקמת מדינה בארץ ישראל להיותו של העם היהודי חופשי בארצו, והרגל השנייה – יצירת חברת מופת בארץ, חברה סולידרית שדוגלת בערבות הדדית. 

הרגל הראשונה ספגה מכה ב-7 באוקטובר, אבל הקיבוצים, יחד עם יישובי קו הגבול וכוחות הביטחון עמדו בפרץ. בזכות לוחמי צה"ל וחללי צבא ההגנה לישראל שחירפו את נפשם הדפנו את האויב. עם המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להן מכול. 

הרגל השנייה מכורסמת כבר שנים רבות. החברה הישראלית רווית פערים, אי-שוויון, שנאה, פילוג ומגמות הרסניות. אם לא נהיה חברה טובה, צודקת ושוויונית – לא נהיה. זהו לקח נוסף מ-7 באוקטובר. 

צורת החיים הקיבוצית – ההתיישבות השיתופית – עונה באופן שלם על הצורך בחיבור למקום ולחברה צודקת. חבל ארץ שמורכב מנקודות כאלו של התיישבות קיבוצית, יצרנית ושיתופית הוא חבל ארץ שראוי לחיות בו ושטוב לחיות בו. אני מאמין באמונה שלימה שרק כך תוכל להיבנות מדינת ישראל החדשה. 

על כולנו מוטלת משימה לא פשוטה, לחזק ולהצמיח את המדינה ולשמור על צורת החיים הקיבוצית. זו תהיה התשובה ההולמת ביותר לאויבנו, אבל חשוב מכך – לעצמנו, לילידנו, לדורות הבאים. 

עד התלם האחרון, 
בברכת חברים, 

ליאור שמחה – מזכ"ל התנועה הקיבוצית