ההומלסים של יפו, המבצעים של הסיטי-מרקט והכיס העמוק של הדי בן עמר
קוראיו הקבועים של טור זה כבר למדו לדעת שלאחרונה אני מעביר את ימי ולילותיי או לפחות את חלקם אצל בתי המתגוררת ביפו, בשוק הפשפשים. בתי נכת-צה"ל הזקוקה מעת לעת לסיוע, ולשם כך אני נמצא לא מעט במקום הקרוי רשמית "צפון יפו", והכולל את שוק הפשפשים, את השכונה האמריקאית-גרמנית ואת מתחם נוגה.
בתי כבר ותיקה ביפו-שוק-הפשפשים, וזה לה מחזור המגורים השני בעיר ובשכונה. במחזור המגורים הקודם התגוררה במרחק כמה בתים ממקום מגוריה הנוכחי, ועל כן היא מכירה היטב את השוק ואנשיו ולחלופין, האנשים בשוק וסביבותיו מכירים אותה. מדובר בהיכרות באורח כזה, שכשאני מסתובב איתה בשוק, היא על הקלנועית שלה ואני צועד לידה, אנשים מכל כיוון קוראים אליה "מה שלומך, יפהפייה?" וכן הלאה, מה שגורם לי להרגיש שאני מסתובב עם "סלב".
היכרות זו כוללת את סוחרי השוק, אנשיו הקבועים, קבצניו והומלסיו.
אל אלו האחרונים התכוונתי תחילה להתייחס כאן כאל "ההומלסים המתגוררים בשוק הפשפשים וסביבותיו", אלא שנראה לי מוזר לדבר על "מתגוררים" כשמדובר בהומלסים, והללו שעליהם מדובר כאן הם חסרי-בית של ממש, חסרי-בית לכל דבר ועניין.
שכן כמו בסרטים ובסדרות הטלוויזיה השונות בהם ראיתי דמויות כמותם, מדובר באנשים הלבושים בלבוש מרופט עד מזוהם, אנשים הנושאים עימם את כל תכולת חפציהם האישיים ורכושם עלי אדמות בעגלה מסוג כלשהו, בין אם מדובר בעגלת סופרמרקט שנסחבה מחניון של מרכז חנויות מוכר, או בעגלת תינוק ישנה שמישהו זרק, או לפעמים אפילו בסתם ארגז שהוצמדו לו גלגלים והוא נגרר בחבל או בחוט משיכה כלשהו או בחגורה.
וגם ראיתי מקרה שבו הומלס גרר בחבל ארגז ללא גלגלים כלל, אבל מדובר היה כנראה בהומלס עני במיוחד, מהמעמד הנמוך של ההומלסים.
מי בא לאבא?
כאן המקום לציין שנינה עשתה לה בעבר לנוהג לעזור לכמה מההומלסים שבאזור שוק הפשפשים וטיילת יפו, בהם למשל מוסטפה, הנוהג לפרוש את שמיכתו בחניון המכוניות הקטן שמאחורי הבלוק, וכשאינו שוכב על השמיכה הוא יושב על גדר הבטון הקטנה וקורא אלי: "שלום אבאל'ה!"
אני מצהיר ומתחייב שאין כל יחס של אבהות או אפילו משפחתיות בין מוסטפה לביני, אבל מאחר שאני אבא של נינה שהוא רואה בה – ובצדק! – מעין ידידה שלו, אומצתי לחיקו בתור אבאל'ה, מה שמחייב אותי שלא לרדת במענקים הדו-או תלת-יומיים שאני מעניק לו לפחות מ-20 שקלים למענק, ובמועדים חגיגיים במיוחד שנקראים "יום חול כלשהו באמצע השבוע" אפילו לשטר של 50 שקלים.
כי האבהות מחייבת.
וישנו מריו, שמבין שערותיו הסבוכות הכסופות מבצבצות פה ושם שאריות של שיער ג'ינג'י, והוא רציני מאוד והבעת פניו מהורהרת עד שאתה תוהה באיזו מחשבה הוא שקוע עכשיו, ומשהו בהופעתו, למרות בגדיו המרופטים והמזוהמים במידה, אומר לך שאינך יכול לבוא ככה סתם ולהציע לו סיוע כספי שעלול להתפרש כנדבה, שיש בה אלמנט מעליב, ועל כן אני מקפיד לתת את השטר לידי נינה שהיא חברה ומכרה ותיקה של מריו, והיא כבר יודעת איך להגניב אליו את המענק מבלי שאיש מבניהם יעשה מזה עניין.
עד כדי כך הדבר, עד שפעם בטעות כמעט אמרתי לו תודה על שהסכים לקחת, אבל אז נזכרתי שאני רק אורח בהיכרות שבינו ובין נינה ושמוטב שאסתום את פי.
אז שתקתי.
וכך, לאחר הקדמה זו, הגענו לסיפור המעשה עצמו.
עובר ושב
לפני כמה שבועות יצאנו נינה ואני לסיבוב הרגיל שלנו ביפו-שוק הפשפשים וירדנו לטיילת לשתות קפה ב"ויסטה" שליד הנמל ולחזור דרך יהודה הימית.
בדרך ניגש אלינו מישהו שנראה כהומלס לכל דבר ועניין, הביט בי במבע עצוב ושאל אם אוכל לעזור לו.
ההומלס האמור לא היה מאלו המוכרים לנינה ולי, או כמו שאמרתי לנינה "זה לא מההומלסים שלך, נכון?", אבל מחשבה של חצי דקה שכנעה אותי שמה ההבדל לכל הרוחות, אם הוא אחד מהחבר'ה או לא. הוצאתי שני מטבעות של עשרה שקלים ונתתי לו – לא סכום נדיב במיוחד, אבל זה מה שמצאתי בכיס, ולתת שטר של 50 שקלים למישהו חדש ולא מוכר נראה לי מוגזם.
הוא הביט במטבעות מופתע, אמר תודה והלך לדרכו, ואנחנו המשכנו בסיבוב.
בערב ירדתי מהדירה של נינה אל הסיטי-מרקט, המינימרקט שלמטה בבניין בהמשך הרחוב. ירדתי לשם כדי להשלים כמה קניות.
כשהגעתי לקופה עמד לפני מישהו בבגדים מרוטים, גבו אלי. את פניו לא ראיתי. על הדלפק שבינו לבין המוכר היו ארבעה בקבוקי בירה והוא הושיט למוכר שני מטבעות של עשרה שקלים כל אחד.
הבירה בסיטי-מרקט, סטלה ארטואה, קרלסברג והיינקן, נמכרת במבצע מתמשך: שני בקבוקים בעשרה שקלים.
הבטתי ביד המלוכלכת המוסרת למוכר את המטבעות, והיא נראתה לי מוכרת. התרחקתי מעט, הבטתי באיש מהצד וזיהיתי את ההומלס שנתתי לו מטבעות בצוהריים.
עמאר, המוכר התורן בסיטי-מרקט, לקח את המטבעות, הכניס אותם לקופה, ושם את הבקבוקים בשקית פוליאתילן.
ההומלס לקח את השקית והלך.
הנחתי את הקניות שלי על הדלפק, עמאר העביר אותן בקופה ואמר: "76 שקלים".
לא בא לי להוציא את ארנק כרטיסי האשראי. פתחתי את מעטפת הסמארטפון, שלפתי ממנה שטר של מאה שקלים והושטתי אותו לעמאר. עמאר פתח את הקופה, הוציא ממנה את שני המטבעות של עשרה שקלים ועוד ארבעה מטבעות של שקל והושיט לי אותם.
הבטתי במטבעות המונחים בכף ידי הפשוטה.
"בואו חמודים", אמרתי לשני המטבעות של עשרה שקלים, "בואו חזרה לאבא".
תחבתי אותם לכיס והלכתי משם.
