החיפוש אחרי כוכבים, ידוענים, אחרי אישים שיוכלו להוביל חברה שלא מגבשת לה דרך, מוביל למאבק מותגים משטח, לא להתמודדות עם בעיות אמת
פוליטיקה דמוקרטית הומנית : במכתב שכתבה תלמידה שלי במכינה קדם צבאית היא שואלת אותי על מהותה של הפוליטיקה המתגלגלת היום בארץ. היא כותבת מתוך רצון להיות מעורבת ולעסוק בפוליטיקה כייעוד. היא אישה צעירה לפני גיוס לצבא, ואני בן דור אחר. זקן. ידעתי כי מהרבה בחינות אני לא יכול להעניק לה תשובה המתאימה לדור שלה, ובכל זאת הרהבתי עוז וחובה לענות לה. מצאתי את עצמי בתוך שאלות קשות וכואבות.
ברור לי שאחרי תום המגיפה, החברה הישראלית כמו החברה האנושית כולה, יצטרכו לקבל החלטות, קשות יותר אולי מאלו שהתקבלו במהלכה.
אני מנסה לדלות מזיכרוני תחנות שיכולות לעזור לי ואולי גם לצעירים הנוגעים לפוליטיקה.
הייתי מזכיר התנועה הקיבוצית בימי משבר גדול. כמזכיר תנועה הייתי מעורב בעולם הפוליטי שהיה אז. בימים ההם התברר כי עומדת להגיע עלייה גדולה ארצה. אחד השרים בממשלה התקשר אלי והסביר לי כי כנראה אנו עומדים בפני עלייה שלא נוכל לקבל בלי לשנות הרבה מדרכי חיינו.
הוא תבע מהקיבוצים להכין בתי ילדים ומגרשי ספורט, לקלוט את ההמונים שיגיעו. הקיבוצים עמדו אז בהתקפה של שמחה לאיד וזרות קשה, עם אמירה ברורה שהגיע העת להתפרק. התלבטתי אז, האם בתנאים אלו אפשר יהיה להטיל על הקיבוצים עול נוסף של קליטת עלייה?
התכנס פורום לדון על קליטת העולים החדשים. פורום מדינה עליון של קליטה. אני, שהייתי חבר בפורום, הסתכלתי על הבאים לפגישה, ראיתי גם את עצמי וחשבתי בלבי, האם הפורום הזה יכול לקחת אחריות למשימה כל כך גדולה? האם אנושית הוא עומד ברמה המתאימה? האם איננו קטנים מדי למשימה גדולה כל כך? מי אני ומי כל אלה האחראים לנוכח האתגר הגדול?
לא תמיד האנשים יכולים לעמוד בגובה האירועים, הבשורות והאיומים, ולהנהיג ציבור המצוי על פרשות דרכים. הצמתים ההיסטוריים לא מולידים באופן אוטומטי את המנהיגות הראויה. לפעמים להיפך.
אך הנה החלו להגיע מרחבי הקיבוצים תביעות: רוצים להיות מעורבים, פעילים, לעשות מעשה. לאט לאט שוכנעתי, שלמרות תחושות החולשה שלי קמה תנועה אמיתית. היא לקחה אחריות על המפעל של בית ראשון במולדת. נפתחו מקומות הכשרה לעלייה ארצה, אנשים התנדבו, יצאו לשליחות, תרמו.
בתוך תהליך היציאה מן המשבר של התנועה הקיבוצית, שנמשך שנים, איננו מעריכים מספיק את הכוחות הגנוזים בחברה שאינם מתרגמים לשפת התארגנות פוליטית, מספר חברים בכנסת או כמות הפקידים.
הרצון לפעולה של חברים רבים ואלמונים בתכנית לקליטת העלייה אז, היה חלק מתהליך שיקום פנימי ארוך טווח. תהליך שבנה תחושה של אי כניעה למה שנראה היה כגורל. לא תמיד ידענו להעריך, עד כמה בחברות הקיבוציות, המוכות, המתלבטות, כוח פנימי לא להיכנע למצב הרוח.
לעלבון, לעודף השיפוט העצמי ולכניעה לכוחות רומסים ללא הצדקה. יכולת העמידה הזו במשימה, הוכיחה כי יש כוחות גנוזים ובלתי נכנעים, למרות תחושת הנפילה מסביב. חברים חשו כי למרות הקשיים הגדולים, היכולת לתרום לא אבדה.
מה שמנהיגים לא יכלו לעשות מלמעלה, עשתה חברה מלמטה. הצוות שעבד מסביבי נרתם לפעולה יותר ממני. הייתה עבודת צוות של חבורה ולא של היררכיה פיקודית. בלי יומרת יתר. המנהיגים התלבטו, החיים והאירועים הם שבישרו בשורה ופתחו תלמים של התחדשות. הם שעוררו כוחות נרדמים, בלי שחיפשו ואולי חיפשו ולא מצאו, כריזמה של מנהיג כל יכול.
איננו נמצאים באותם ימים רחוקים. חשוב לדבר היום על הקשר בין אותה פוליטיקה חשופה וכואבת, הנתונה בעולם של הסתה, של בשורות קשות .
לקבל החלטות מתוך ענווה
שנים לפני המהפך של 1977, לקח אותי ישראל גלילי לשיחה. הוא אהב לקיים שיחות נפש. הוא היה איש מתלבט ושיחות אישיות היו חלק מהפוליטיקה בה האמין. אך זו לא הייתה שיחה אלא חד-שיח. הוא הודיע לי ש'תנועת העבודה עומדת ליפול מהשלטון'.
הוא הסביר: למנהיגים של היום יש יחס ארוטי לתקשורת. כל מי שיושב בישיבה סגורה רואה לנגד עיניו את העיתונאי היושב בחוץ ומצפה לידע שישים אותו על המפה. גלילי היה ונשאר איש מחתרת שיודעת לשתוק. אך הוא הוסיף הערה מעניינת: היחס המיוחד הזה לתקשורת מונע מאתנו לטעות כשאנו מדברים איש אל רעהו, באיסור חמור לטעות מפחד המצלמות.
אם אסור לטעות, אמר גלילי, אסור לחשוב. תנועת עבודה לא יכולה להתקיים אם אסור לה לחשוב. פוליטיקה נוגעת כידוע להכרעות, אך החלטות שלא מלוות במחשבה, ביצירת קשר אנושי, הכרעות שלא מסוגלות להתרומם מעל לנרקיסיות אישית וציבורית, מובילות רק להתפוררות.
זה המון שנים אנו צריכים לרכוש יכולת ללמוד לקבל החלטות מתוך ענווה. יכולת כזו נרכשת מתוך לימוד משותף המחבר אנשים. לימוד והתנסות המובילים להחלטות ולעשייה. הפעילים של היום לוחצים לא לטעות וכן להשפיע.
האתגר הגדול של פוליטיקה דמוקרטית הומנית הוא למצוא דרך הקוראת ליחיד לאחריות לזולתו ואת הציבור לגלות את יחידיו. האתגר של ישראל הוא לסלול דרך זאת לעברית יהודית ולשפת כל אזרחיה.
לא לקבוע דרך אלא להביא חדשות. להאיר על אישיות כדי לזרוק אותה אחרי השימוש. לא לחפש חברים אלא לקרוא לאזרחים. חברים הם אזרחים שאינם מסתפקים בזכויות וחובות על פי הדין, אלא מאמינים כי יש לפנים משורת הדין, יש התנדבות, יש קריאת הסמוי מן העין. אפשר להסתמך על אותם יחסים לא פורמליים שיכולים להפוך את הנתינה לזולת לעניין הנובע מן החירות, הביטוי העצמי, היצירה והקשר הבינאנושי.
זכויות אזרח חיוניות להעלות את רווחתם, לשמור על חירותם של האזרחים ועל שוויון ערכם. בלי סולידריות לפנים משורת הדין, קשה יהיה ליצור חברה אחראית על חבריה. רק בכוחם של חברים להתגבר על הצללים והתהומות שמופיעים בחיי היחיד, המשפחה, הקהילה והאומה. רק בכוחם להתמודד עם האיומים שבחיי אדם והאנושות.
רבים קושרים את החיים הפוליטיים לעולם המלחמה. אחרים קושרים אותם ליכולת לספק לרבים רשת קניות צרכנית חלומית, ויש הקושרים אותה למערכת של חינוך עצמי וחינוך ציבורי.
הפוליטיקאי האידיאלי נתפש כמנצח בקרב, כמנהל סופרמרקט ענקי או כבעל שיח המתנתק מהכרעות. אך אולי לא נרקיס צריך להנהיג חברה, אלא חבורה של אנשים שיודעת להקשיב ולהיענות לזרמים הגלויים והנסתרים שבה.
החיפוש אחרי כוכבים, ידוענים, אחרי אישים שיוכלו להוביל חברה שלא מגבשת לה דרך, מוביל למאבק מותגים משטח, ולא להתמודדות עם בעיות אמת. במוקדם או מאוחר הבעיות גדלות וכוח ההתמודדות קטן.
אז הפוליטיקה הופכת להיות זירת אגרוף במקום פגישה אנושית המובילה להחלטות הנוגעות לחברה. פולחן של מנהיג מוקף אנשי ביטחון, עורכי דין, דוברים שמדברים במקום להקשיב, שחוסמים את דרכם להבנת המתרחש בחברה משום שהם נתונים לחשבונות פנימיים של חבורה סגורה ומסוגרת. חברי חצר נעולה, גילדה הנאבקת בתוכה.
התגובה למצב זה מסוכנת. כאן נעוצים יסודות הפופוליזם, גיוס החרדות או ניפוח השאיפה לשלטון ולכוח. אנחנו צריכים לכוון עצמנו לתהליך אחר, של בניית חברה דמוקרטית בעידוד יצירת רקמות חברתיות, שמסוגלות לגייס הון חברתי רוחני, הבונה חברה דמוקרטית שמסוגלת להתמודד עם אתגרים גדולים.
המבוכה מולידה געגוע למנהיג ולא לדרך. המנהיג סולל את דרכו כסייר ההולך לפני המחנה. אך 'חכמי' דורנו לימדו אותנו שהצלחתו של הסייר במסע נבחנת ביכולתו להתרחק מן המאסף, מאלו המטפלים ודואגים לחלשים ולנכשלים. הסייר הרץ אל מטרתו מאבד קשר עם ההולכים אחריו. הוא מטפח פולחן של בדידות מדבקת המבוססת על אובדן תקווה .
האתגר הגדול של פוליטיקה דמוקרטית הומנית הוא למצוא דרך הקוראת ליחיד לאחריות לזולתו ואת הציבור לגלות את יחידיו. האתגר של ישראל הוא לסלול דרך זאת לעברית יהודית ולשפת כל אזרחיה.
