3 ורבע לפנות בוקר. יקיצה. מים חמים ואז קרים על הראש. ביי כלבים. טריקת באגז', 40 דק' נסיעה – אנחנו בשדה תעופה. השעות עוברות מהר ואני כבר יושבת בין תינוקות. מחליפה שלוש פעמים מושבים. בעלי הרחק בזנב. לא נורא להיות קצת בנפרד – הרי צפויים לנו עשרה ימים מלאים ביחד, טסים ממדינה בוערת אל מדינה שבערה בעשן שחור לפני יותר מ80 שנה.
אנחנו נוחתים בוינה ונוסעים במכונית שש שעות לזלצבורג שם נשהה בעיירה מנומנמת מול מבצר מפורסם והיכן שצילמו את צלילי המוזיקה לפני יותר מ50 שנה. בדרך לגאסט האוס אנחנו עוברים עיירות חקלאיות המגדלות בעיקר בקר ובשר נמוך*. הדרך לדלצבורג יפיפייה מלווה בשטחי חקלאות מוריקים שאינם נגמרים. יפה כאן, האוויר צח, אין מטוסי קרב בשמיים, אין צבע אדום – הכול לבן. מושלג.
האוכל לא טעים: "תפל" אני מפטירה "אפילו לא יודעים להכין סלט!" אבל אנחנו יוצאים לחוות את אוסטריה במיטבה, ומה שנאכל זה לא משנה – העיקר האווירה. חמישה ימים בצד היפה של אוסטריה, נתנו לנו בעיקר הפוגה מהטרפת של ישראל.
ביום השני אנחנו נותנים מנוחה לגוף ולנפש היגיעה. אנחנו מתעוררים ביקיצה להרי האלפים המושלגים, לוגמים בשלווה קפה לצד ארוחת בוקר קלה עם פירות יער טריים. כשאנחנו עולים לטירה שמול הגאסט האוס, אנו נהנים ממופע נשרים מהמם, וכשהוא מסתיים, אני זורקת בעברית יוצאת דופן בנוף הראשים הבלונדיניים סביבנו "בוא נעקוף את כול צוררינו". אנחנו עוקפים שיירות של אוסטרים מזדקנים.
ביום השלישי אנחנו בוחרים בטיול למפלים של הרי האלפיים שם הכנסנו לריאות כמה שיותר חמצן טהור, עוברים עיירות מנומנמת, נחים קצת בחדר הנקי, מחליפים לבגדים חתיכיים ומקנחים בסיבוב ברים שכלל בר קטן בסוף העולם שניגן שיר באנגלית של אומן ישראלי בשם דניס לויד (או ניר טיבור למי שמכיר). "דיס איז יזראלי סינגר!" אמרנו בהתלהבות לברמן האדיש, ובעלי חובב האלכוהול הזמין "את כל הבר" לצ'ייסרים, למרות שבמקום השומם נכחו רק הוא, הברמן ואוהד אוסטרי מוזר של מכבי חיפה (וואט?) שנכנס מבואס לבר כי הקבוצה שלו הפסידה.
היום הרביעי בזלצבורג עבר עלינו בגאווה. בכל מקום נראינו זרים. שאלנו מהיכן אנחנו? בלי פחד, ענינו ישראל. "כמה שפות אתם יודעים?" שאלו וכל אחד הסביר מה הוא מבין ומהיכן למד את השפה.
"למה אתם לא מצליחים להוציא את החטופים שלכם?!" שאל קשיש אוסטרי מודאג וניסיתי להסביר: "חמאס מחזיק אותם מתחת ומעל האדמה בין אזרחים. הם יודעים שלא נפציץ את כל עזה כל עוד יש שם חטופים." האוסטרי לוגם כוס יין שלישית ומביט בי במבט נוגה, ואני ממשיכה בהסברה "לחמאס לא אכפת מהפלסטינים, אבל לנו, הישראלים, חשובה כל נפש. לכן אנחנו ממולכדים." הקשיש סיפר שהוא מכיר את ישראל, פלט שהוא עד יהווה, נתן כרטיס ביקור, הסביר שהוא מכיר את הגולן והגליל ושאל אם נרצה לבוא אליו מחר לבקר בביתו "תודה אמרנו, צריכים לצאת מחר לוינה על הבוקר" ואני הוספתי בלחישה לבעל "לא בא לי לקשט את המרתף שלו".
ביום החמישי נפרדנו מזלצבורג והגענו לוינה: עיר תוססת וצופרת. מזכירה את תל אביב – רק יפה. אנחנו מבלים בה ארבעה ימים ומגיעים למרכז העיר: על בית כנסת ברובע היהודי מוצבים שני שוטרים, בתוך המרכז אלפי אנשים אחוז גדול מהם מוסלמים או מהגרים "הם לא יודעים מה מצפה להם, האוסטרים…" אנחנו מסכמים.
בימים שעוברים אנו מטיילים בגני וורדים יפים, פוקדים מוזיאונים, וגנים לאומיים: "מוזר!" אני אומרת "הם נורא סביבתיים וממחזרים. אבל על דוב פנדה (ששפת גופו משדרת "עזבו אותי כבר באימא!") בגן חיות הם מעשנים."
ביום האחרון אנחנו צועדים אל הפרלמנט דרך גם מהמם, וכבר ברחבת הכניסה נראית הפגנה פרו פלסטינאית. נערות וינאיות בהירות גוף (להן אני קוראת בשם כללי "גרטות") שעל צווארן כרוכה כפייה בשחור לבן ועל גופן שמלה קטנה, צועדות בנחישות להפגנה. "מחפשות חתיכים" אני אומרת במרמור. מעצבן כאן. אנחנו עוזבים את אזור ההפגנה. כל כך קשה לשתוק. אבל אנחנו שותקים.
ברכבת חזור לדירה צפוף ומלא אנשים. אנחנו מגיעים לדירה ששכרנו בוינה מותשים, הבייתה אנחנו רוצים.
לצאת לחו"ל זה נהדר וטוב, בעיקר כדי להתאוורר ולקחת הפסקה ממה שקורה במדינה שלנו, מדינה עם הפרעה. אבל כשהטייס של אל על נוחת על המסלול כמו חמאה על לחמנייה, כשהדיילים מנופפים לנו לשלום, כשאנו הולכים לביקורת דרכונים ואפילו פוגשים את מאות תמונותיהם של החטופים היקרים שלנו מסודרות במסלול למרחב קבלת המזוודות – אנחנו מבינים: אנחנו צריכים להישאר כאן. לשמור על הגבולות, ללוות את המשפחות שיקיריהם חוזרים פצועים מבתי החולים, לצאת להפגין למען החטופים, לנטוע עץ בגינה, לבכות, להבין איזה דור של צעירים יש כאן: אלא שקראנו להם לפני ה7 באוקטובר "מילניומים מפונקים". הם, הם אלה שרצים אל האש.
צאו לחופשה, אבל חיזרו. כולנו צריכים להיות כאן.
*בשר נמוך הוא כינוי משפחתי מוזר שהמציאה משפחתו של אבי, והיו משתמשים בו כשלא רצו לומר בציבור שעל האש יש בשר חזיר(כופרים!).
