הדבר המרגש אצל משפחות שכן החליטו לערוך צוואה, זו השלווה שמגיעה עם החתימה. מניחים בצד את כל המחשבות והדאגות שהיו להן קודם לכן, נתנו להן תשובות, ומכאן ואילך הם זוכים לנהל את החלק השני של חייהם ברוגע מסוג אחר
בואו נדבר על צוואות. שיחה מקרית עם לקוח יקר בשם אליהו, גרמה לי לחשוב השבוע שוב על נושא הצוואות. אליהו מוכר דשן לחקלאיים בכל הארץ וכך יוצא שהוא מכיר כמעט את כולם. הוא סיפר לי שמאז שדיברנו בינינו בפגישה על עריכת צוואה, הוא החליט לברר עד כמה הנושא פופולארי בקרב החבר'ה מהדור הוותיק, ובמשך כמה חודשים הסתובב בין החקלאיים אותם הוא פוגש במסגרת עבודתו, ושאל אותם בישירות אם הם עשו צוואה. "את לא תאמיני, אני חושב ששאלתי כבר עשרות; ולא מצאתי אפילו חקלאי אחד שהתשובה שלו הייתה חיובית."
עם יד על הלב "המחקר העצמאי" של אליהו, לא התגלה כחדשה מרעישה מבחינתי. אבל הִצְדיק שארתיח מים לקפה בוץ, וישבנו יחד לשיחה פילוסופית על צוואות, על החיים ועל הסיפור שמתגלגל סביבן. הוא אמר לי: "זה כאילו שעקצה אותם דבורה, כששאלתי את השאלה. אז הנה, הגעתי למומחית! את תגידי לי למה הם דוחים את הצוואה."
ה"השד" שיושב בחדר
לא הייתה לי תשובה מדעית עבור אליהו, למעט הבנות שצברתי עם השנים. כששוקלים על המאזניים אם לעשות צוואה – היתרונות מכריעים וברורים, והחסרונות לרוב ניזונים מסיבות רגשיות, שאם נפרום אותם אחד-אחד, נראה שאין באף אחת מהן הצדקה ממשית לדחות את עריכת הצוואה.
אני חושבת שאחת הסיבות המרכזיות, שגורמת לאנשים לדחות את הצוואה, הוא הנכחת נושא המוות. תכלס, כולנו יודעים שנמות יום אחד, אבל לא באמת מוכנים לראות את זה מוחשי, "שחור על גבי לבן". פעם אמרה לי לקוחה בת 70, שהחליטה לעשות את הצעד רק אחרי שהבינה שהיא לא תישאר פה לנצח. שאלתי: 'מה זאת אומרת, לא ידעת את זה קודם?!' היא צחקה ואמרה לי: "כולנו יודעים איפשהו שנמות מתישהו. אבל מי רוצה לטפל בזה כשהוא חי?!"
חברה פעם ניסתה לשכנע את אביה לכתוב צוואה, והוא התנגד בחריפות: "ברגע שאחתום על הצוואה, אני אלך! זה מה שאת רוצה?," אמר. היא כמובן לקחה מיד צעד אחורה, ואמרה לי שבעצמה נבהלה. מי רוצה לחשוב על עצמו כזה ש"דחף" את ההורה שלו אל מחוץ למשחק?!
ערכתי לא מעט צוואות ללקוחות רבים שהאריכו ימים, והם חיו עוד הרבה מאוד שנים טובות לאחר מכן, ורובם עוד פה איתנו.
הפחד מהמוות הוא סיפור מובן, והדחקת הנושא אנושית, ולוחצת על כפתורים רגישים של כל המעורבים, על אלו שכותבים את הצוואה וגם על דור הצאצאים. אבל, הדבר המרגש אצל משפחות שכן החליטו לערוך צוואה, זו השלווה שמגיעה עם החתימה. מניחים בצד את כל המחשבות והדאגות שהיו להן קודם לכן, נתנו להן תשובות, ומכאן ואילך הם זוכים לנהל את החלק השני של חייהם ברוגע מסוג אחר. זו דרכה של הידיעה, היא נותנת שלווה ורוגע, וזה בדיוק האפקט של הצוואה.
עדיף 80% טוב מלא לעשות כלום
חלק מהאמירות שאני שומעת פה ושם, הן בסגנון – צוואה זה תהליך קשה וכבד; או ברגע שעושים צוואה אין דרך חזרה – צוואה זה דבר סופי! זה תהליך יקר מאוד שינגוס לילדים מהירושה עצמה…
אבל צוואה לא חייבת להיות תהליך כבד וקשה. ההיפך הוא הנכון. נקודת המבט על הצוואה יכולה להשתנות, ואם נוריד ממנה את כל המשקולות של המשמעויות (שלרוב אינן נכונות), נגלה שהמשקל הסגולי שלה סביר בהחלט. בכל מקרה, אני תמיד מציעה לאנשים, בואו פשוט נקליל את העניין. הפעם הראשונה בכל דבר תמיד נראית כמו שד ענק, אבל ככל שמתקדמים מגלים שהוא ממש לא ענק.
דבר שני, צוואה היא לגמרי לא עניין סופי. אפשר לכתוב אותה בקווים מנחים כשהילדים עוד גרים בבית, ולהמשיך לדייק אותה לאורך השנים. לרוב בהמשך זה הרבה יותר קל, כי יש כבר הבנות יסוד, ואחרי עשר שנים למשל, עושים רק את ההתאמות. וזהו, סוגרים וממשיכים לשגרה.
כשאומרים לי צוואה זה יקר, אני תמיד מזכירה שיוקר הוא לגמרי עניין יחסי. אם נשווה את המצב לאפשרות קיימת שבה לא נערכה צוואה, קיימת אפשרות מכאיבה של הסתבכות ותביעות זכויות על נכסים, שעלולה להתגלות כיקרה בהרבה.
פעם אמרה לי לקוחה לקראת 80 "אני רוצה שהצוואה תהיה מושלמת. אבל כל פעם משתנה משהו, וזה משנה את הכול. פעם הבת התחתנה, אחר כך הבן התחתן, ואז הבת התגרשה…" שאלתי אם היא חושבת שמתישהו ניתן להגיע ליציבות במאת האחוזים, והיא אמרה שזה כנראה לא יקרה. "החיים משתנים כל הזמן. אז מה לעשות?" שאלה. אמרתי לה שמרכיב הזמן הרבה יותר חשוב ביחס למושלמות הצוואה; וכשהורה הולך לעולמו ומשאיר וואקום אחריו, התוצאה לילדים הרבה יותר קשה. ולכן, עדיף לייצר צוואה מושלמת ב־80% היום, על פני מצב שלא עושים אותה בכלל, או דוחים אותה עד אין קץ.
הצד המכוער של המטבע
לפעמים הדברים מסתדרים מעצמם, זו בגדול הגישה שלי לחיים. אבל, אני תמיד שמה ליד זה את החובה לעשות ככל הניתן כדי שזה יסתדר כמו שאנחנו רוצים. בשיחה עם אליהו, אמרתי לו, שאני חושבת שלמושבניקים יש גֶּן אופטימי. יש להם תמיד אמונה שהעונה הבאה תהיה טובה יותר. האופטימיות חסרת התקנה הזו היא בדנ"א שלהם, והיא נהדרת, וחוץ מזה איך אפשר אחרת?! אבל השאלה עד לאן היא הולכת, והאם היא תמיד נכונה.
אני נזכרת בעצב בשלושת האחים שנשארו לריב אחרי שהוריהם הלכו לעולמם, ולא השאירו צוואה. המקרה הזה מייצג את אחד המקרים שבהם הכתובת התנוססה על הקיר – אדום על גבי לבן. כי אומנם כשההורים עוד היו בחיים הוסכם על תוכנית הפעולה – מי הבן היורש ושנדרש פיצוי הולם לאחים.
אבל בזה גם הסתכם העניין, והם היו אופטימיים וחיו כביכול באושר במשך כעשר שנים, מבלי לדעת מה יהיה מחר. הם לא הרגישו את האדמה הבוערת מתחת לרגליים. הבעיה לא נעלמת אם לא מתייחסים אליה, ובכל זאת העדיפו לדחות את הטיפול בצוואה. "אם פעם חשבתי, שלא יכול להיות גרוע יותר. המצב כיום מוכיח לי שהוא יכול להיות הרבה יותר גרוע," אמר לי אחד האחים לאחרונה.
אין לי נוסחה מנצחת איך להעיר אנשים משלוות האופוריה שבמצבם. חשוב לזכור שצוואה היא כמו חוברת "הוראות הפעלה" לילדים אחרי 120 לכל דבר, והיא מארגנת ומסדרת את הארגון המשפחתי על פי קווים מנחים וברורים. עושה לנו סדר, נותנת לנו שקט להרבה מאוד זמן, ומנסה להבטיח את שמירת האוצר המשפחתי האנושי הכי טוב שאפשר, כל השאר זה תחשיבים ומספרים – איתם כבר קל למצוא פתרון מהיר וקל.
אני אומרת למשפחות תעשו את זה בהכי פשוט, "תקלילו" – תתייחסו לעניין כנושא טכני שצריך לטפל בו, תעשו מזה תהליך משפחתי מגבש, או תביטו על הדרך בהומור. זה לגמרי אפשרי. אני לא יודעת איזו דרך תעבוד לכם הכי טוב – תאמצו מה שנראה לכם הכי נכון ומתאים למשפחה.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
